שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    השוויון בשטעטל
    לירן קציר הוא חילוני שגר בבני ברק. אז בסדר, השכנים קצת מוזרים בעיניו, אבל חכו שתשמעו על עלויות המחיה שלו וגם אתם תגידו אמן

    כשרוב האנשים חושבים על בני ברק, האסוציאציה הראשונה שלהם היא דוסים, ואחר כך שטריימלים, ובסוף אולי גם איזו יריקה או שתיים על חצאית קצרה או תפוז רקוב על אמבולנס בשבת. אז נכון, זה לא המקום לפתוח בו עוד סניף של טיב טעם אין דה סיטי, אבל בואו תשמעו סיפור מאחד חילוני לגמרי שגם יודע, וגם משלם ארנונה לעירייה שמרוחקת רק ארבעה קילומטרים מהעיר ההיא עם הקפוצ'ינו והקצף בצורת עלה. אז נעים מאוד: אני בן 33, חילוני, אשכנזי, אקדמאי וגר בבני ברק, שהיא בכלל לא מה שחשבתם.

     

    אוקיי, אז קצת כמו מה שחשבתם.

     


     

    בני ברק נחלקת לשני אזורים: החצי של הדוסים שמדברים בעיקר יידיש, והחצי של הערסים שמדברים בעיקר בעצבים. הפעם האחרונה שאני התקרבתי לדת הייתה בקו 51 עמוס במיוחד, וככה מצאתי את עצמי מתגורר בצד של הערסים. אולי שמעתם עליו במדור הפלילים: שכונת פרדס כץ (ואל תתפדחו, אפילו חלק מהמקומיים טועים לחשוב שהיא איזו ישות מוניציפלית נפרדת).


    אם ננתח את החציון הזה של העיר מבחינה דמוגרפית, אז יש כאן תערובת של שומרי מסורת, פליטים מאפריקה, עולים מרוסיה, קצת דוסים ואותי. הדבר שמשותף לכל האנשים האלה הוא שהם עובדים קשה מאוד - לא רק בהשוואה לתל אביב, שבה אף אחד לא עובד אף פעם, אלא גם בהשוואה לאיך שאני והחברים שלי רגילים לעבוד ועוד להתלונן תוך כדי.

     

    אנשים בפרדס כץ קמים מוקדם בבוקר, חוזרים מאוחר בערב ורובם עובדים שישה ימים בשבוע, עובדה כמעט לא נתפסת לאוזני ההיפסטר עם הערסל במרפסת בקינג ג'ורג'. למרות כל העבודה הזאת קשה לרובם לסגור את החודש, ואני לא מדבר על קשה ברמת ה"אוי מותק, השנה נצטרך לנסוע לפראג במקום לפריז" אלא ברמת הקשה לעמוד בשכר הדירה, הגנים והמיסים למרות שהם נמוכים משמעותית מהשכנות סביב.

     

     (צילום: אייל טואג) (צילום: אייל טואג)
    (צילום: אייל טואג)

     

    אגב השכנות, הן כל-כך קרובות שלפעמים אני מצליח לגלוש להן על ה-WiFi. שזה הגיוני, כי תכלס, 20 צעדים מערבה מהבית שלי זה רמת גן. אם חוזרים קצת לכיוון מזרח מגיעים לפתח תקווה, וחבל, אבל בשני המקרים אתה עובר קו וירטואלי שמקפיץ את המחירים באיזה 30% רק כדי שלא יהיה כתוב לך בתעודת הזהות שאתה משלם ארנונה לבני ברק.

     

    הבדיחה היא כמובן שאין שום הבדל בין הבתים המתפוררים עם הצנרת החורקת כאן לבין הבתים המתקלפים עם הצנרת המחלידה של אלנבי או אבא הלל: זה הכל עניין של יחסי ציבור, אבל עם השלכות. כי לך תסביר למעסיק פוטנציאלי שבאמת לא מפריע לך לעבוד בשבת כשצריך, ושעוד פחות מפריע לך שחלק מהנשים שעובדות איתך מגיעות במיני.

     

    הצד השני של העיר סגור בברזלים האלה של "חייק במות" החל בשישי אחר הצהריים, אבל הרוב המכריע נוסע בשבת. פה ושם יכול לצעוק לך שבעס איזה אברך שלא מצא את מקומו בגטאות ממול, אבל זה לא משהו שאמור למנוע מהנהג החילוני הממוצע להמשיך בקיק דאון בדייהטסו שרייד המתקלפת שלו. אחרי הכל, הדוסים של השכונה הזאת הם לא הדוסים של מאה שערים. הקרבה לתל אביב הרגילה אותם לכך שבאזור הזה עדיף לדבוק בחיה ותן לחיות, או לפחות בעיוורון סלקטיבי.

     

    ויש גם עיוורון קולקטיבי, כזה שמחייב אותך להישאר ערני בכל נסיעה אקראית ברחובות. החוקים כאן הם שאין חוקים, בטח לא ברחוב דו-סטרי שהרוחב שלו מותאם לווספה עם סירה. הבעיה מתחילה כשממול מגיח רכב נוסף ואז נוצר תיקו מקסיקני שבו כל אחד צועק על השני, הזקן מהבניין ממול צורח על כולם שכבר צהריים ולמה לא נותנים לישון, ואשתו צועקת עליו שיפסיק כבר לצעוק כי הוא עושה לה התקף לב עם השטויות שלו. בסוף מנצח זה שמצליח לשכנע את השני להזיז אחורה את השיירה הארוכה שמאחוריו ולפנות את הרחוב, עד למשבר הבא.

     

     (צילום: אייל טואג) (צילום: אייל טואג)
    (צילום: אייל טואג)

     

    למרות חופש ההתנעה ביום השביעי, עדיין נוחתת שלווה פסטורלית על האזור כשנשמעת צפירת השבת. כן, זאת אותה צפירה שאתם שומעים ביום הזיכרון, אבל בימי שישי היא מסמלת התחלה של שקט. הילדים מבית הכנסת שממוקם מול חלון המטבח שלי מתחילים לשיר משהו במקצב קבוע, החנויות נסגרות אחת אחת, והשמש השוקעת מרככת את העליבות של ימי החול וגורמת לשכונה הזאת להיראות כמעט יפה לכמה רגעים.

     

    את הרגעים האלה מצליחה להרוס השכנה ממול שצווחת לילדים שלה למטה שיעלו הביתה לפני שהם יחטפו, אבל אפילו לגידופים האימהיים החמים שלה יש ריח של נוסטלגיה. כי באמת, איפה עוד יש בימינו ילדים שמשחקים בחוץ?

     

    הבניין שלי כולו אינדיבידואלים סטריאוטיפיים. מעלי גרה למשל שכנה פרסייה - אבל אשכרה פרסייה, עם מבטא והכל, מאלה שאתם מכירים כנראה רק מסרטי בורקס - ממש זקנה. אף אחד לא יודע בדיוק בת כמה היא, אבל השמועה הרווחת אומרת שהיא הייתה בשכבה עם ושתי. היא חיה בבית הזה לפחות 60 שנה, בלי לפספס יום אחד של לצרוח על הילדים של השכנים שבינתיים הפכו לשכנים וילדו ילדים משלהם כדי שהיא תוכל לצרוח עליהם.

     

    היא חיה כדי להעליל על כולם שהם מנסים לגנוב ממנה כסף וכדי לבלוש על כל אדם שעובר ברחוב. זה דווקא יתרון משמעותי, כי היא משמשת אזעקה אנושית שמרחיקה פורצים ביעילות של מערכת הגנה מבית אלביט. מצד שני, זה לא שיש כאן הרבה פריצות. לא נעים לומר, אבל ברוב הבתים המקומיים אין ממש מה לקחת, וחוץ מזה אתה לא יודע למי אתה פורץ ואתה בטח מכיר אותו מהיסודי.

     

    חוץ מהפרסייה, שאר השכנים יושבים רוב היום על המדרגות ומנהלים שם את חיי החברה שלהם כי אין כאן לא אספרסו בר ולא ארומה. יש בסטה מאולתרת שמכינים בה פלאפל ומכולת אחת שעל השלוקים שהיא מוכרת לילדים בשקל כתוב "נא לא לשבור אחרי כניסת השבת". עד כדי כך המקום נקי מפלצנות, שהרביבה וסיליה המקומי נקרא "בכור את שושי".

     

    כמו בכל מקום אחר, גם לפרדס כץ יש ידוענים מקומיים. תאמינו או לא, אבל יצאו מכאן פיגורות ספורט עטורות תהילה כמו ליאור אליהו ואריק זאבי. אלא שהדגש הוא על יצאו: הסלב היחיד שעדיין תוכלו לראות כאן זה אורי גבריאל, וגם אז הוא בטח יתעצבן על מישהו שנשען לו על האוטו.

     

     (צילום: אייל טואג) (צילום: אייל טואג)
    (צילום: אייל טואג)

     

    אם כבר מדברים על מכוניות, אתם יכולים לדמיין מקום בלב גוש דן שכל המדרכות בו באפור? ולא שזה מונע חלילה מאנשים לחנות גם על מעברי חצייה או באמצע איזה אי תנועה, כי באמת, לאיזה פקח יש ביצים לעבור בפרדס כץ ולהתחיל להרים וישרים של מכוניות.

     

    הילדים לא יוצאים לרחוב בלילות, כי אין להם מה לעשות שם וכי הסמכות ההורית עדיין משחקת פה תפקיד. שלא לדבר על הסמכות האחותית: כל ילדה בת 16 שגרה בשכונה שלי יכולה לשמש עוזרת גננת מוסמכת עם הניסיון שיש לה בגידול שמונה אחים ואחיות.

     

    שני הבנים האישיים שלי הולכים וזוחלים בהתאמה לגן המקומי שבו מבשלים להם קוסקוס וקציצות לארוחת הצהריים, בפיקוח כשרות של שישה רבנים לפחות, ושבו לכל המטפלות יש כיסוי ראש על אף שרוב האימהות מסתובבות בגופיות. לא נראה שזה מפריע לאף אחד. גם אני בדרך כלל מרוצה, אולי חוץ מהעניין הזה שהגדול התחיל לאחרונה לדבר על "השם" ולדווח לנו בתחביר טיפוסי לבן שנתיים ש"שבת קודש, אימא נרות, אבא קידוש". אבל היי, מסורת זה לא רע וזה מחיר פעוט לשלם על גן שהעלות החודשית שלו נמוכה ב-50% מהגנים בצד השני של הכביש, לכיוון רמת גן. וזה עוד לפני שדיברנו על הקניות.

     

    אף אחד כאן לא יכול להפקיע מחירים, כי פשוט אין מי שישלם אותם. גם אין מוצרים מיובאים עם שמות ארוכים: הכל סחורה מקומית, ולפעמים במחירים כל כך נמוכים שאתה חייב להסיק שהיא נפלה מאיזו משאית. אתה מוצא את עצמך קונה שלוש חלות בעשרה שקלים, שלוש קורנפלקס בתשע ועשר פיתות בשמונה. והקטע הוא שאתה עדיין משלם הון בקופה, כי כשהכל כל-כך זול, ברור שתקנה דברים שאתה לא צריך. יש לזה שם; זה נקרא, תנו לי להיזכר, אה, נכון: ישראלי.

     

    בהתחשב בגודל המשפחות, הכל כאן פועל בשיטת ה"במחיר כזה אני לא אקח כמה?". אם על קילו עוף לוקחים 30 שקל ועל ארבעה קילו לוקחים 40, אין לך ברירה אלא להעמיס את המקרר שלך ככה שהוא נראה כמו הזמנת רכש של KFC. אז מה אם אתם משפחה של ארבע נפשות ואשתך צמחונית. תיקח תיקח, אף פעם אין מספיק עוף ומקסימום תקפיא, תשכח מזה לעשור ואז תיזכר כשהמקרר יפשיר בדיוק כשתיסע לוויקאנד בדרום.

     

    למרות שמה, בפרדס כץ אין תפוזים על העצים אלא אצל הירקן שנמצא בסמוך לעוד ירקן שנמצא בסמוך למכון מניקור של אחת בשם סימה. אם אתה רוצה לשלם לירקן באשראי, הוא שולח אותך לדוכן הפיס הסמוך בקומבינה שרק הם מבינים כנראה איך היא עובדת. מה הפלא ששתי דקות אחרי זה אתה מוצא את עצמך עם שקית סלרי ומקלל איך קיבינימט יצא בצ'אנס דווקא קינג עלה.

     

    בכלל, יש כאן סצנת הימורים מטורפת. כמו מקאו, רק עם כיפות. במשך רוב שעות היום גודשים את תחנת הטוטו-לוטו המקומית גברים שמאמינים גם באלוהים וגם באלילת המזל. זה לא משנה מה צבע הכיפה שיש לך על הראש וכמה ארוך הזקן שלך, כולם משלימים כמה מניינים בתחנה אפופת הסיגריות שבה הם מפזרים את הקצבאות השונות שאין להם על כל דבר שעתיד לעלות בגורל. הם חיים מהגרלת קינו אחת לשנייה, מגרדים עוד עשרה כרטיסי חישגד ושולחים ב-500 שקל סינגל על מנשנגלדבך כי מישהו זרק שהם בפורמה וניצחו בשבת שעברה את מיינץ בחוץ. בכל זאת, הבנאדם צריך תקווה.

     

    אנחנו שומעים כבר חמש שנים שבשנה הבאה ירדו מחירי הדיור. בינתיים, חלק מהאנשים יושבים על הגדר וחלק קופצים ממנה לתוך אוקיינוס המשכנתאות והריבית הלא קצוצה בגבולות חדרה-גדרה, וזה רק כדי שיוכלו להשתמש בחרוז הכי מעצבן מאז קפה ומאפה.

     

    בועת הנדל"ן, שכידוע לכל מתווך מתחילה בתל אביב, גורמת למי שכן יכול להרשות לעצמו בטון בגוש דן, להתפרס לאזור רמת גן-גבעתיים, לבקעת אונו ואפילו לפתח תקווה רחמנא לצלן. אבל איפשהו בין כל אלה אף אחד לא מביא בחשבון את בני ברק, והאמת היא שממש כאן מתחת לאף אפשר למצוא דירות ארבעה חדרים בפחות ממיליון או לשכור אותן ב-2,500 לחודש, רק בבקשה לא להתקשר בשבת.

     

     (צילום: אייל טואג) (צילום: אייל טואג)
    (צילום: אייל טואג)

     

    הבעיה האמיתית, כפי שגילינו אני והחצי השני כשריחרחנו בכמה מהפרויקטים החדשים שנבנים מסביב, היא שבכל בית חייבת על פי חוק להיות סוכה, ולכן אתה מקבל דירה חדשה מהניילונים עם חור פעור באחד החדרים. נכון, זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל כשהקבלן יגיד לכם ברצינות מוחלטת שאפשר לחסום את זה עם פחון באופן זמני, לא תדעו אם לבכות, לצחוק או לבדוק את ההרחבה הירוקה ההיא שמשווקים עכשיו בבקעת הירדן.

     


     

    בשורה התחתונה, בני ברק היא כמו כל מקום אחר בישראל. יש פה דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, שכנים רעים ושכנים טובים. אז נכון, מצעד הגאווה אולי לא יעבור דווקא בסמטאות האלה, וכנראה שבחיים לא יהיה פה מופע צהריים של הזאפה, אבל האמת הקצת מבהילה היא שאתם עלולים להרגיש כאן בבית.

     

    אז אם נמאס לכם למכור כליה כדי לשלם על דירת שני החדרים שלכם בבזל, אולי תקפצו לבקר. רק תצעקו מלמטה שהגעתם, שנדע לשים מים לקפה, ותיזהרו מהפרסייה. היא זורקת עציצים על אנשים חשודים.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים