שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    יהודים, הפרשה קוראת אתכם לסדר

    התורה מעדיפה חשמלאי בעל מקצוע וחרסינציק בעל מקצוע, וסולדת משיפוצניק שיכול גם לרצף, גם לטייח וגם לסדר את הצנרת. מסיבה זו חולקו התפקידים בין השבטים בהוראה מלמעלה, גם אם "גיבורי ישראל" שקשקו, בסופו של דבר, מפחד

    "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן".

     

    << עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    הפרשה הזאת עוסקת במשהו שהיהודים מאוד לא אוהבים: סדר, דייקנות ומשמעת! וכבר הפתיחה אומרת לנו שלפנינו מסמך רשמי חשוב ביותר. בראשו מצוין המקום הגיאוגרפי שבו נאמרו הדברים למשה: מדבר סיני; המבנה שבו נשמעו: אוהל מועד, והתאריך שבו התרחש הדבר: באחד לחודש השני, בשנה השנייה ליציאת מצרים. ומדוע היה צריך לציין את כל הפרטים? כי מה שנאמר בהמשך, אולי לא ימצא חן בעיניי כל השומעים.

     

    זה מתחיל במינוי מנהיגי העם. משה קובע (מה שקיבל, כמובן, מפי הגבורה) מי יהיו מנהיגיו של כל שבט, בלי לתת לבני השבט עצמם להתערב בבחירה. כאותו השדכן האומר לבחור שבא אליו: לא מעניין אותי מה אתה רוצה, אני יודע מה אתה צריך.

     

    לחפף זאת עבירה

    ליהודים קשה מאוד להיות "ראש קטן", והפרשה הזאת נועדה לחנך אותם לכך. משה קובע לא רק מי יהיו מנהיגי העם, הוא קובע (39 שנים מראש!) איך תחולק הארץ בין השבטים לאחר הכיבוש, איפה יוצב כל שבט סביב המשכן בעת המסע במדבר, והוא קובע שבני שבט לוי יתפרנסו מעבודת הקודש - ושאף אחד לא יפצה פה ויצפצף.

     

    יתר על כן: הוא מחלק גם את עבודת הקודש בין משפחות לוי, כך שכל משפחה תתמחה בעבודה אחת בלבד ולא תתערב בעבודת המשפחה האחרת. הוא מסתמך על דברי חז״ל שאמרו: מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת. המנצח בחיים איננו שיפוצניק שיכול גם לרצף, גם להיות חרסינציק וגם חשמלאי.

     

    התורה אינה אוהבת זאת. היא מעדיפה חשמלאי בעל מקצוע וחרסינציק בעל מקצוע. והפרשה מדגימה זאת בצורה מושלמת. בני קהת, למשל, מטפלים בארון הקודש, השולחן, המנורה, המזבחות והכיור - ואילו בני מררי מטפלים בעמודים, בבריחים, ביריעות, ביתדות ובמיתרים שמחוץ לאוהל מועד. ואם ייכנסו פנימה ימותו. זה לא התחום שלהם!

     

    גם גנב זה מקצוע

    המגיד מדובנא טוען כי אפילו גנבים כדאי שתהיה להם התמחות. והוא מספר שפעם בא אליו מגיד קולגה ואמר לו: מדוע לך משלמים כל כך הרבה כסף על המגידות שלך, וכל עיר מחכה ימים רבים שתפקוד אותה, ואילו אני, בקושי מסכימים לתת לי במה להשמיע את דברי המגידות שלי? והרי שנינו מתפרנסים מאותו מקצוע: שנינו גנבים, ויותר מכך: גם אתה וגם אני גונבים מאותם מקורות.

     

    אמר לו המגיד מדובנא: אתה צודק. אני גנב ואתה גנב, אך יש בינינו הבדל קטן: אתה גונב נעליים שמחירן 10 רובלים, ומוכר אותן למחרת בשני רובלים. אני גונב עורות ותופר מהן נעליים, שאותן אני מוכר במחיר מלא, עשרה רובלים.

     

    ואת ההבדל הזעיר הזה מדגיש משה רבנו, היודע, כמו שיודע שַלמי הסנדלר, כי בין דברי חכם לבין דברי טיפש, כאילו אין הבדל - הבדל בכל זאת יש!

     

    יש לשער שבין בני השבטים היתה התמרמרות לא קטנה על בחירת המנהיגים בלי לתת לעם לחוות את דעתו. ייתכן שכאן נטמנו השורשים של המרד של קורח ועדתו. הבחירה הזאת של המנהיגים בלי היכרות מוקדמת עם צאן מרעיתם, אולי תובן מהמשל על השדכן.

     

    מעשה בשדכן

    מעשה בשדכן שהצליח להביא לחופה זוג בלי שהבחור ראה את הבחורה טרם החתונה. לפני החופה הוא עומד ליד החתן ולוחש על אוזנו: תראה איך אמא שלך בוכה. תראה איך אמא של הכלה בוכה. וגם אתה תבכה כשתרים את ההינומה, ותראה איזו כלה קיבלת.

     

    כך בדיוק נתמנו מנהיגי השבטים שלא נבחרו על ידי בני השבט, אלא הוצנחו מטעם משה רבנו לפי פקודה מלמעלה.

     

    משה גם בונה את העם כעם לוחם, ומקים מערך הגנה שנועד לנוע סביב ארון הקודש ולהיות נכון בכל עת למלחמה. בין השאר הוא בונה את הסד"כ כך: המחנה הקדמי, חיל החלוץ שחנה כשפניו למזרח, היה המחנה שמנהיגו היה שבט יהודה, וכלל תחת דגלו שלושה שבטים: יהודה בראש, אחריו יששכר ואחריו זבולון. ונקרא שמו: מחנה יהודה. וכשהחלו היהודים לחזור לארצם בימינו, אכן ראו במחנה זה חיל חלוץ, וכך שרו: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה!"

     

    מנהיגו של שבט יהודה, שגם אותו מינה משה, היה נחשון בן עמינדב - הראשון שקפץ לים סוף כאשר כולם היססו - ובכך קבע משה את אופיו של המסע: תנועה מהירה קדימה, נחישות, הקרבה ורוח התנדבות. בכך גם קבע כי יהודה, שאינו הבכור בין השבטים, הולך להיות מנהיג העם לפחות בארבעים השנים הבאות. בכך אולי קבע שבעתיד ניקרא כולנו יהודים, כלומר צאצאי יהודה, ולא שמעונים או זבולונים, למשל.

     

    אומץ לבו של יהודה צוין כבר בברכת יעקב, שאמר: "גור אריה יהודה, מטרף בני עלית..." וכן: "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו". עם ישראל היה זקוק לדמויות של גיבורים כי לא תמיד האמין שיש בין היהודים גיבורי אמת. בזמנו של שלמה המלך, למשל, נאמר: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה; אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת".

     

    ושאלו חכמים: מדוע היו צריכים שישים גיבורים לשמור עליו? לא די בארבעה או חמישה שיעמדו סביב המיטה? וענו: לא נאמר שהיו גיבורים, אלא נאמר "מגיבורי ישראל", שהיו כולם משקשקים מפחד בלילות.

     

    מעשה שהיה (או שלא) בצפת

    ומדוע היה צריך משה להציב בראש המסע אנשים גיבורי חיל, כאשר הובטח לעם כי ה׳ יילחם להם והם יחרישון?

     

    את התשובה לכך אולי נמצא בסיפור מימיי מלחמת השחרור שלנו. בספר "ילקוט הכזבים", שהופיע שנים אחדות לאחר קום המדינה, ישנו סיפור על כיבוש צפת בידי כוחות הפלמ"ח. הרובע היהודי בצפת היה במצור קשה עם פרוץ מלחמת העצמאות. המזון נגמר, התחמושת נגמרה, התרופות נגמרו, רבים מהמגינים נהרגו או נפצעו, והיה ברור שהרובע עומד לנפול תוך שעות ספורות בידי הערבים.

     

    והנה, בשעת לילה, חדר לרובע היהודי כוח של אנשי פלמ"ח, הביא לוחמים, תחמושת ונשק, ובסופו של דבר היה זה חיל החלוץ של גדוד הפלמ"ח שכבש את העיר צפת כולה. וזקני צפת אמרו: העיר ניצלה בזכות שני דברים: בזכות מעשה ובזכות נס. המעשה היה שאנחנו עמדנו כל הלילה ואמרנו תהילים - והנס היה שהפלמ"ח הגיע... לשם כך כנראה בנה משה את המחנה כפי שבנה!

     

    מילים מוקשות בפרשה

    קצף: "וְלֹא-יִהְיֶה קֶצֶף, עַל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

     

    קצף הוא אחד מסוגי הכעס. ואלה הן דרגות הכעס: כעס, זעם, חימה, חרון אף וקצף.

     

    הכעס הוא הביטוי הקל ביותר, והוא ניכר בדברי נזיפה שהאדם נוזף בחברו. כל שאר מיני הכעס אינם נאמרים במילים, אך ניכרים בפניו של האדם. זעם ניכר בעיניים, שהוא נועץ בחברו מבט זועם. חרון ניכר באף, שנאמר חרון אף, שהאדם מתחיל לנשום נשימות קצרות לפני התפרצות. חימה ניכרת במצח, שעולה לו הדם לראש וחש כי חומו עולה. והקשה מכולם הקצף היוצא מפיו של האדם, ואינו יכול לכבשו או להסתירו. ולכן מתואר זעמו של הקב״ה במילה הקשה ביותר: קצף.

     

    על האדם לעשות הכל כדי להתגבר על כל סוגי הכעס למיניהם. שלמה המלך עליו השלום כתב במשלי:
    "כעס בחיק כסילים ינוח". פירוש יפה לפסוק הזה נותן המגיד מדובנא. הוא ממשיל זאת לחנווני המחזיק את הסחורה המבוקשת ביותר בחיקו, כי מרבית הנכנסים לחנות מבקשים לקנותה, והוא נדרש להגישה מהר - ואילו את הסחורה שאין לה כמעט ביקוש הוא מחזיק במדפים העליונים שהגישה אליהם קשה.

     

    כך בדיוק נוהג האדם החכם: מחזיק את הכעס במדפים הרחוקים, והוא שולף אותו לעתים נדירות ביותר. אך הכסיל מחזיק דווקא את הכעס בחיקו ומשתמש בו במהירות בכל הזדמנות. לכן נאמר: כעס בחיק כסילים ינוח.

     

  1. טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב



  2. פורסם לראשונה 10/05/2013 13:13

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים