שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אנו באנו ארצה, לשנות פה את המוזיקה

    אריס סאן הביא איתו לארץ את היוונית, וגם קצת רוק ותלבושות מגניבות. ג'וזי כץ הביאה את הבלונד והמבטא, טוני ריי את הרגאיי, רוני פיטרסון את הבלוז, ורוב הקסלי את הלהיטים. לכבוד שבועות, חזרנו אל הגרים שעלו לישראל, ושינו את המוזיקה שלה

    ברוח מגילת רות שכולה שבועות, ואפרופו הדיון בגר ובהשפעתו על הארץ שאליה הוא מגיע, החלטנו להזכיר כמה "גרים" מוזיקליים שנחתו על חופי ישראל, והביאו כאן לשינוי מיידי. לפני שאתם מוחים, הכוונה כאן היא ל"גר" במובנו הגיאוגרפי, לאו דווקא הדתי. ובמילים אחרות: ברשימה יופיעו גם יהודים - אבל כאלה שהגיעו לישראל כאנשים בוגרים, עם מטען מוזיקלי מוגדר, שאותו פרקו בחופי ציון.

     

    אריס סאן

    אריסטידיס סאיסאנאס נולד ביוון ב-1940, והגיע לישראל בגיל 17 בנסיבות שסביבן כמה גרסאות. בין הנבחרות: אהבה לנערה ישראלית שפגש בטורקיה, או התחמקות פשוטה מגיוס לצבא היווני. בכל מקרה, הנער הפך במהירות מסחררת לשלאגר במועדונים של יפו, שינה את שמו לאריס סאן והפך לחביבם של גנרלים ישראלים, ובראשם משה דיין.

     

     

    הוא זכה לאזרחות ישראלית, והחל להקליט גם שירים בעברית שהפכו ללהיטים, כמו "בחיים הכל עובר" ו"סיגל". הוא הספיק לצבור רומנים מתוקשרים, בייחוד עם עליזה עזיקרי, ולנהל קריירה משגשגת, לפני שעזב לארצות הברית ב-1969 - שם הקים מועדון מצליח, הסתבך עם המאפיה ומשם רק הלך והתדרדר עד שמת ב-1992 בהונגריה.

     

    נהוג לקשר, באופן טבעי, בין אריס סאן לאהבת המוזיקה היוונית בישראל. אבל ההשפעה שלו היתה רחבה הרבה יותר. אריס סאן היה בעצם מחלוצי המוזיקה המזרחית. הוא מילא אולמות בפריפריה אל מול קהל שמעולם לא חזה עד אז בהופעות, בתקופה שבה התרבות הישראלית היתה עדיין "לבנה" ותחת השפעת הלהקות הצבאיות. הנמסיס שלו היה אריק איינשטיין, עדיין בגרסה הנקייה והממלכתית, שזכה בפרס "כינור דוד" היוקרתי, למרות הפופולריות האדירה של אריס. שהיה גם, בעקבות זאת, מראשוני הטוענים לקיפוח.

     

    אריס סאן. חלוץ המוזיקה המזרחית, הכי קרוב לביטלס   ()
    אריס סאן. חלוץ המוזיקה המזרחית, הכי קרוב לביטלס

     

    לאריס סאן היתה גם השפעה מכרעת על הרוק הישראלי. קשה לדמיין את הגיטרה של ברי סחרוף, או של אהוד בנאי, בלי החשמלית הרועדת של אריס - שאגב, העדיף את הגיטרה על פני הבוזוקי. וגם הפופ לא יצא נפסד, כשהגיע לכאן סוף סוף מוזיקאי שאהב להתלבש בחליפות מהודרות ובכלל להשקיע בלוק שלו ושל חברי להקתו. במדינה של מכנסיים קצרים וסנדלים, אריס היה הדבר הכי קרוב לביטלס. לפחות בלבוש. ללא ספק, ה-גר של המוזיקה הישראלית, לדורותיה.

     

    רוב הקסלי

    הקסלי היה גיטריסט אנגלי, חבר בלהקת הטורנדוס, שהגיע לישראל עם להקתו והחליט להישאר כאן, בשלהי שנות השישים. יחד עם רכש זר נוסף - הזמר הקנדי סטן סולומון - הוא הצטרף ללהקת הצ'רצ'ילים שלנו, שאיבדה לטובת צה"ל את יצחק קלפטר ואת הזמר סלווין ליפשיץ. סולומון והקסלי שינו את הצ'רצ'ילים באופן דרמטי. גם את המראה, שהתעדכן בשיער ארוך ובבגדים פרחוניים, וגם את המוזיקה - שהפכה לפסיכדלית ולכבדה יותר.

     

    במקביל, הקסלי החל ליצור גם מחוץ ללהקה, בין היתר את הפסקולים של סרטי האוונגרד הישראליים "השמלה" ו"מקרה אישה". ב-1969 יצא אלבום הבכורה של הצ'רצ'ילים, אבל הפריצה הגדולה שלה לתודעה התרחשה כשהיא הפכה ללהקת הליווי של אריק איינשטיין, באלבום "פוזי". על פי המיתולוגיה של הרוק הישראלי, הצ'ר'צילים הפכו בעצם את אריק איינשטיין - נסיך המוזיקה הישראלית - לרוקר, ובכך החדירו את הרוק למיינסטרים הישראלי.

     

    הצ'רצ'ילים שרים את When You'r Gone, הגרסה באנגלית ל"אחינועם"

     

    רוב הקסלי וסטן סולומון לא היו שחקני החיזוק היחידים באותה תקופה שהגיעו מחו"ל. אייב אורצ'ובר, למשל, היה הקלידן שהקפיץ את עוזי והסגנונות מדרגה. לאריות היה בסיסט נורווגי בשם יאן טייגן. ולעכבישים היה את המתופף הליברפולי ג'ון בנקס. כולם סייעו לשפר את הצליל של להקות הקצב הישראליות, שלא גדלו כאן על שום מסורת קיימת.

     

    אבל רק שמו של רוב הקסלי הצליח להשתמר בתודעה. אולי כיוון שהוא התבלט גם כמלחין, בעיקר באלבום שירי ילדים של אריק איינשטיין משנת 1971, שבו הקסלי קיבל קרדיט משותף עם איינשטיין, ובשירים שהפכו ללהיטים כמו "אחינועם לא יודעת" ו"דוקטור יארינג". כיום הוא מתגורר באנגליה, אבל קופץ לפעמים לביקורים בארץ שבה חולל שינוי אמיתי.

     

    ג'וזי כץ

    ג'וזפין מרסיה כץ נולדה בפיטסבורג, ארה"ב, ב-1940. היא הגיעה לישראל במסגרת גרעין של תנועת "הבונים" בגיל 19, ואחרי הסיבוב המתבקש בקיבוצים הגיעה לדבר האמיתי - תל אביב, ופגשה את הגבר האמיתי של התקופה - שמוליק קראוס. קראוס שכנע אותה להפוך לזמרת, מה שהוביל בסופו של דבר לשלישיית החלונות הגבוהים.

     

    יש משהו בזרות, במבטא האמריקאי ובבלונד: "התשמע קולי", ג'וזי כץ עם החלונות הגבוהים בשיר שהשמיע אילן רמון ז"ל כשהגיע לחלל

     

    בתחילת שנות השבעים, היא היתה חלק מחבורת לול המיתולוגית, הופיעה בסרטים כמו "שבלול" ו"התרוממות", והשתתפה בשירים שהפכו לאגדה כמו "מה אתי". ההמשך כלל הרכבים דוגמת "כיף התקווה הטובה", "הטוב הרע והנערה" ואלבום משותף עם שמוליק קראוס משירי הילדים של מרים ילן שטקליס.

     

    כץ אף פעם לא נתפסה כזמרת גדולה, אבל היה משהו בזרות שלה - במבטא האמריקאי, בבלונד, בבגדים הצמודים ובאישיות הסיקסטיזית, שהביא משב רוח מרענן לתוך הבוהמה הישראלית המיוזעת והדי מוזנחת יש לומר. כל הופעה שלה על המסך, והיו הרבה כאלה באותה תקופה, הביאה איתה המון חן, וגם ניחוח של מעבר לים.

     

    טוני ריי

    היום הוא אמנם נתפס בעיקר כקוריוז, אבל כשהג'מייקני טוני ריי הגיע לישראל, בתחילת שנות השמונים, הוא נתן בוסט רציני לחובבי הרגאיי בישראל. הסגנון הזה התחיל לתפוס כאן כבר בשנות השבעים, דרך אמנים כמו דורי בן זאב, אריאל זילבר ואפילו פורטיס ("שמש לך מצפים"), אבל יחד עם ג'מייקני "אמיתי" כמו טוני ריי, שהוציא פה אלבום ראשון עם שירים דוגמת "בום בום" - אנשי הסצינה התחילו לקחת את עצמם ברצינות.

     

    ג'מייקני שר על שוק הכרמל. טוני ריי

     

    הם ייסדו פסטיבל רגאיי באכזיב, ואת מועדון ה"סווטו" המיתולוגי בתל אביב, ובתוך שנים ספורות ישראלים גם החלו להקליט שירי רגאיי (הבולט היה אבי מטוס, עם "לוקח את היום לאט"). טוני ריי עצמו חזר ב-1990 למצעדים עם "שוק הכרמל", ושלוש שנים אחר כך יצא כאן האלבום המכונן "חומוס מטמטם" של נייג'ל האדמו"ר, שבעקבותיו הגיעו פישי הגדול, שב"ק ס' ועוד מוזיקאים ישראלים

    שמחבבים את הרגאיי. טוני ריי עדיין פעיל, מנסה את מזלו בשירי רגאיי חדשים, ומופיע מדי פעם בפרסומות, שמצריכות את המראה הקאריבי.

     

    זיגי סקרבניק

    מפיק ומעבד מוזיקלי שנחשב לאגדה, בעיקר תודות לעבודה שלו על אלבומם של החלונות הגבוהים. סקרבניק הפיק את האלבום של החלונות בגיל 24, וחודשים ספורים אחר כך מת מסרטן. הוא נולד בפולין, עלה לארץ בגיל 14, ובגיל 15 כבר הופיע במועדוני לילה ביפו כדי לפרנס את משפחתו. אביו היה רוכל בשוק הפולני ברחוב לילינבלום. אריק איינשטיין הקדיש לו את השיר "היה היה" שחתם את האלבום "פוזי", שיצא כעבור שנתיים, במילים "היה היה פעם מלך אחד, והוא יהיה לעד".

     

    אלכס וייס

    עוד מפיק ומעבד מוזיקלי אגדי, וגם הוא גדל מחוץ לישראל, בהונגריה. וייס הפיק אינספור אמנים ואלבומים, בין היתר את האלבום "מזל גדי" של אריק איינשטיין, והיה יוצא דופן בכך שעסק רק בעיבודים וכמעט לא בהלחנה. הוא החדיר במו כשרונו צליל עדכני ועשיר למוזיקה המקומית, שבוסס הרבה על תיזמור ורקע קלאסי, אבל העשיר בעיקר את הפופ.

     

    להיטים כמו "אבשלום" של מוטי פליישר, "חוזה לך ברח" של אושיק לוי ו"על כפיו יביא" של רבקה זוהר נהנים מהצליל המיוחד של אלכס וייס, שנפטר בשנת 2001.

     

    סוזי מילר

    סוזי מילר, הידועה לדור שלם של ישראלים כ"סוזי סורפרייז", נולדה כסוזנה זמלר, בעיר סנטה מוניקה שבקליפורניה ארצות הברית. בגיל 18 עלתה לישראל, וגידי קורן צירף אותה כצלע הנשית החסרה בהרכב האחים והאחיות, שהפך למצליח מאד יחד עם מילר. האחים והאחיות ביצעו שירים בסגנונות אמריקאיים, כמו קאנטרי ופולק, שלא היו מאד פופולריים כאן באותה תקופה, והמבטא והחזות האמריקאיים של מילר סייעו להם מאד בהשגת האותנטיות הנדרשת.

     

    סוזי מילר בתכנית הטלוויזיה Sing A Song (באדיבות הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 23) (באדיבות הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 23)
    סוזי מילר בתכנית הטלוויזיה Sing A Song(באדיבות הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 23)

     

    בשנות השבעים, מילר השתתפה בתכניות מוזיקליות ללימוד אנגלית בטלוויזיה החינוכית, כמו sing a song, neighbours ו- here we are, שהפכו אותה לסוג של מיתולוגיה. ואגב, אם עסקינן בשחקני חיזוק ששם משפחתם מילר, לא נשכח את יונתן מילר, הכנר של שלישיית כמו צועני והפונדקאים, שהפך כאן לסוג של כוכב בתחילת שנות השמונים. בייחוד תודות לסדרת הילדים "הופה היי".

     

    רוני פיטרסון

    פיטרסון נולד בגרמניה, שם אביו שירת בצבא האמריקני. מגיל צעיר הוא התעניין בבלוז, ולגמרי לא בישראל. הסיבה שהגיע לכאן היתה אקראית לחלוטין: רצונו של שלום חנוך, אז המלך עלי בימות ישראל, לשכלל את שורות הנגנים שלו בשני גויים מוכשרים. הוא איתר את האחים רוני וריי פיטרסון, כגיטריסט והבסיסט שלו (בהתאמה) למופע "רק בן אדם", במהלך שעורר נגדו המון ביקורת מצד המוזיקאים הישראלים דאז. משהו בסגנון "אנחנו לא מספיק טובים לך?".

     

    רוני פיטרסון עם שלום חנוך. "רק בן אדם"  (צילום: ענת מוסברג) (צילום: ענת מוסברג)
    רוני פיטרסון עם שלום חנוך. "רק בן אדם" (צילום: ענת מוסברג)

     

    מאותו רגע, רוני פיטרסון הפך לגיטריסט אולפן מבוקש בארץ, ובמקביל גם לשם נרדף למושג הקלוש "בלוז ישראלי". אני יכול לספר מעדות אישית שאי שם, בתחילת שנות האלפיים, הגשתי תכנית שבועית ברשת ג' בשם "לילה בלוז". במהלך שעה של תכנית, לא היינו שורדים בלי לפחות שלושה ארבעה שירים שפיטרסון היה מעורב בהם (והיתר, כמובן, של דני ליטני). פיטרסון, שגם הקים פה משפחה, פעיל עד היום, בעיקר על הבמות, ואפשר בקלות לשמוע את ההשפעה שלו על גיטריסטים ישראליים צעירים, שינקו ממנו את הבלוז. וגם את הפוזה הקשוחה - לא פחות חשוב.

     

    רד אורבך ו"רד בנד", בהופעה עם הדג נחש

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    רד אורבך

    דמות פיקטיבית, אבל אמיתית לגמרי, שמבוססת למעשה על המוטו של הכתבה הזו. המוזיקאי המיומן שהגיע לישראל מהמקום האמיתי - אמריקה - ומנסה להחדיר בזמרים הישראלים את הערכים המוזיקליים ואת הזוהר של מעבר לים. כמובן שבתוך הדמות מגולמת גם האירוניה והציניות, שמופנית לאותם רגשי עליונות של העולים מאמריקה. כך, למשל, רד מבין היטב כשמדברים אתו בעברית, אבל מתעקש לענות תמיד באנגלית - תכונה מעצבנת מאד, הטיפוסית לחלק מיוצאי צפון אמריקה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ירון ברנר
    רד אורבך. הזוהר של מעבר לים
    צילום: ירון ברנר
    לאתר ההטבות
    מומלצים