המסע המופלא

דורית פומרנץ ואיתן בינו חיכו הרבה שנים עד שהמשיכו את המסע שלהם למזרח הרחוק, מסע שהתחיל בשנות ה-20 שלהם בפרו וכלל עצירה בארה"ב שהיתה אמורה לארוך חצי שנה בלבד ונמשכת כבר קרוב ל-30 שנה. במהלך תקופה זו הספיקו להתחתן, להקים עסק, להביא לעולם בנות תאומות, והמסע למזרח אחרי הצבא נאלץ להמתין בצד בסבלנות.

ואז, באוגוסט 2012, החליטו שהגיע הזמן. התאומות כבר בנות 24 ולא ממש צריכות את אמא ואבא לידן. ואם לא עכשיו, אז מתי? הם מכרו את העסק, השכירו את הבית היפה בטרזנה והודיעו לבנות ולחברים שהם נוסעים. את המסע, שנמשך תשעה חודשים, תיעדו בבלוג מלווה בתמונות יפהפיות שצילם איתן. בני הזוג נחתו החודש בחזרה בלוס אנג'לס, רק על מנת לארוז שוב מזוודות והפעם בדרך חזרה לארץ.

מי שעקבו אחר הבלוג של השניים, הוקסמו מהסיפורים הכתובים בשפה ציורית ומרתקת. דורית ואיתן כתבו אחרי יום טרקים מפרך ולאחר טיפוס חסר נשימה לעבר הBase Camp- של האוורסט. הם סיפרו על מפגשים מרתקים עם נזירים טיבטים, הודים עניים החיים לצד פגרי פרות, ועל חנוכה עם חב"ד בקטמנדו. המסע עבר בין אוזבקיסטן, בוכרה, קזחסטן, קירגיסטאן, סין, נפאל והודו, כשכל אחד מהמקומות זימן להם נופים שונים ומדהימים, דמויות צבעוניות וחוויות לכל החיים.

איך הילדות והחברים הגיבו כשסיפרתם להם שאתם מתכוונים לצאת למסע כזה, פירגנו, חשבו שהשתגעתם?

דורית: "הבנות מאוד עודדו ופירגנו. הן מטיילות איתנו מאז שהיו בנות שבעה חודשים. היינו שמים אותן על הגב ויוצאים לטייל. אולי בגלל זה הן היו קרובות יותר לטבע והבינו את האהבה שלנו לטיולים. עברנו הרבה חוויות מיוחדות ביחד כמשפחה".

איתן: "מצד החברים היו תגובות מעורבות, היו כאלו שפירגנו והיו גם כאלו שחשבו שהשתגענו. יציאה למסע כזה היא לא דבר שגרתי בגילנו. לא פגשנו אמריקאים שיצאו למסע כמונו, ובטח לא לתקופה ארוכה שכזאת, גם לא ישראלים, אבל אירופים דווקא כן".

צעירים ישראלים בטח ראיתם בכל מקום.

"כן, אבל היתה תקופה של שלושה חודשים שלא ראינו אפילו ישראלי אחד. בתחילת המסע, כשיצאנו למסע אופני שטח בקירגיסטאן, היינו עם קבוצת חברים שלנו שגם יצאו למסע אופניים, אבל הם הישראלים האחרונים שראינו במשך שלושה חודשים".

למה החלטתם על הטיול דווקא באותה תקופה?

"איתרנו חלון הזדמנויות. הילדות גדלו וההורים שלנו בארץ היו עדיין במצב בריאותי תקין, מכרנו את עסק השיפוצים שהיה לנו. במשך שנתיים שימשנו יועצים לחברה שמכרנו והחלטנו שאין מה לחכות ושאנחנו צריכים להמשיך עכשיו את הטיול שהתחלנו לפני 30 שנה. הגענו ללוס אנג'לס ב-1984 במטרה לחסוך כסף במשך חצי שנה ולהמשיך הלאה למזרח הרחוק. אבל כשאתה מגיע לכאן, אתה מבין שלוקח חצי שנה רק להסתדר, ואז עברה שנה ועוד שנה ונתקענו. החיים כאן בסך הכל מאוד נעימים. נכנסו לנו עבודות, התחלנו לחסוך, הגיעו הילדות וכשהן הולכות לכיתה א' כבר היינו צריכים לחכות עד שיסיימו את הקולג', את מכירה את הסיפור", הם צוחקים.

במסעדה הראשונה בעיר מבקשים מרק. התפריט רק בסינית כמובן. באמצע השולחן כירה חשמלית. מביאים לנו גיגית כביסה ענקית, ירקות טריים, וטופו בצד שצריך לבשל במרק. הבעיה העיקרית היא איך למזוג אותו עם מצקת מחוררת. קצת קשה לדורית לספר על צמחוניותה. תחילה היא עשתה קולות תרנגולת/פרה/חזיר ופינטמימה בידה לשלילה בתקווה שיבינו. ואכן מדי פעם היו המלצרים לוקחים את האוכל חזרה למטבח, מוציאים את הבשר ומחזירים לנו אוכל ״צמחוני״. אין מה לעשות, דורית הייתה מודעת לכך שזה חלק מעסקת החבילה. בהמשך השתכללנו וביקשנו ממישהו לכתוב לנו בסינית מה אנחנו לא אוכלים ומה כן. זה לא פתר אך קידם. להתמודד עם חריפות האוכל זה קצת יותר מסובך... אין בסין סכינים ומזלגות. דורית מתקשה לדוג גרגירי אורז עם זוג כלונסאות. זה ממש מתסכל, בעיקר כשרעבים, אך לאט, לאט היא משפרת קואורדינציה והאוכל מוצא את דרכו מהקערה לפה. למדתי, מניסיון צורב, לא לשאוב מהר מהקערה נודלס חריפים. העין שחטפה את השפריץ הרגישה כאילו פגשה מדוזה (בייג'ין, סין, 21 בספטמבר 2012).

זה לא סיפור נורא יקר לצאת לטיול כזה?

איתן: "לא כל כך. זה תלוי מאוד איך נוסעים ולאן נוסעים. אנחנו לא מטיילים יקר. ישנו באוכסניות או באוהלים. לפעמים האכסניות היו נוראיות, פעם אחת טיפסנו על איזה הר ולא היתה שום אופציה אחרת ללינה חוץ מאכסניה עם מיטה זוגית צרה. הסדינים היו פעם לבנים אבל הפכו לחומים, דביקים ומסריחים. ישנו עם הבגדים שלנו. אבל אחרי שמטפסים 9,000 מדרגות עד שמגיעים לשם, ישנו בסך הכל לא רע. בזכות זה שישנו באכנסיה הזאת, גם הצלחנו להגיע למקום שחלמתי עליו שנים: מנזר שכדי להגיע אליו הולכים על מצוק בגובה של 2000 מטר. לפני מאות שנים הניחו קרשים ושרשראות על המצוק וכך מגיעים למנזר".

נשמע די מסוכן.

"למזלי אני לא סובל מפחד גבהים, אז לא פחדתי. אבל כן, זה יכול להיות לא סימפטי ליפול למטה. הקרשים גם היו רטובים מהגשם ומהצד השני עברו אנשים שירדו מהמנזר, כך שהיינו צריכים לזוז הצידה על קרש צר על מנת לפנות מקום, אבל הנוף היה שווה את זה".

לא היו רגעי שבירה בהם שאלתם את עצמכם בשביל מה אתם צריכים את זה בכלל?

דורית: "לא רגעי שבירה כי מאוד רצינו את הטיול הזה, אבל היו נקודות של תפנית בצורת החשיבה. למשל, עשינו את האוורסט Base Camp וכל אחד רוצה לעשות איקס על המקום הזה במסע. אנחנו בחרנו במסלול קצת ארוך יותר מהרגיל, של שלושה שבועות בהם אתה עובר דרך נופים מדהימים. הגענו לגובה של 5,550 רגל, מיהרנו לראות את הקרניים האחרונות שנופלות על האוורסט, הרגשנו נפלא. אבל בלילה, כשהלכנו לישון, שנינו הרגשנו מאוד רע. בבוקר הבנו שאנחנו סובלים ממחלת גבהים. לא היה לנו תיאבון, הרגשנו בחילה. היינו צריכים להחליט אם להמשיך הלאה כדי לשים איקס שהיינו ב- Base camp של האוורסט, או לרדת מההר. החלטנו לרדת ולא הרגשנו שהפסדנו".

איתן: "זה היה אכן מסע מאתגר לגוף, במיוחד כשנסענו עם ציוד מאוד כבד על הגב שכלל בגדים לכל העונות, שני מחשבים, ציוד מצלמה. כשעולים למעלה ומגיעים לגובה של 4,000 מטר מעל פני הים ויותר, יש רוח חזקה ואתה עייף, אבל אף פעם לא מתחרט שיצאת למסע הזה".

מה הדברים הזכורים לכם בעיקר מהמסע הזה, אותם מקומות או אנשים שאתם זוכרים במיוחד?

איתן: "לא בטוח שהתשובה שלנו תהיה אותו הדבר, אבל מה שהכי הרשים אותי היו לאו דוקא האטרקציות התיירותיות, אלא מקומות מיוחדים שקשה מאוד להגיע אליהם ואתה לא יודע לאן אתה הולך, ואז רואה דברים מדהימים ולא מבין איך מקום כזה לא הפך למקום שתיירים נוהרים אליו. אחד המקומות האלה היה בית קברות לפרות. הפרות בהודו הרי קדושות, אז לוקחים אותן למקום מרוחק מהעיר, ביחד עם שאר בקר, כבשים ועיזים ומשליכים אותם שם. ובאותו מקום מתגוררות משפחות של פושטי עורות - שזו השכבה הכי נמוכה של העם – שפושטים את עור הפרה. תארי לעצמך מקום עם ערימה של אלפי פגרים מסריח בגובה התקר, עם אלפי גולגלות ועצמות. הריח נורא ועל כל הפגרים האלו, עטים כמות עצומה של עופות טורפים וחבורות של כלבי בר. זו חוויה מאוד מאוד מיוחדת".

טוב, לא פלא שתיירים פוסחים על המקום הזה, איך התגברתם על הריח?

"יש אלמנט הסתגלות, אבל גם כשמתרגלים זה עדיין נורא. אני מתאר לעצמי שהאנשים שגרים שם לא מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים שנורא מסריח. ההרגשה היתה באמת שאפשר לחתוך את הריח בסכין. האנשים שחיים שם מנותקים לחלוטין מהתרבות. הם לא דיברו מילה באנגלית, חיו בתנאים פרימיטייבים נוראים. תוך כדי המפגש איתם, הם השחיזו את סכיניהם".

ולא ידעתם אם הם הולכים לפשוט את עור הפרה או אתכם.

דורית: "הודענו במלון לאן אנחנו הולכים והם ידעו גם מי הנהג שלוקח אותנו".

איתן: "היה עוד מקום מדהים שזכור לי במיוחד, כשהיינו בדרך ל-"אוורסט בייס קמפ", ראינו שביל שמוביל לשני אגמים וקרחון שגולש למטה. תיחקרנו את האנשים ואף אחד לא ידע על מה מדובר ואיפה זה בכלל. הלכנו לפי המפה והגענו למקום מדהים ביופיו, מצד אחד אגם כחול, מצד שני אגם אפור ומסביב קרחונים מושלגים, נוף פראי ואין נפש חיה. היינו שם יום שלם ולא ראינו איש, לא האמנתי איך אף אחד לא גילה את המקום הזה".

דורית: "אני נהנתי מהנופים, אבל באיזשהו שלב אתה כמעט רווה מכל כך הרבה נופים. עבורי ההנאה היתה מהמפגש עם האנשים. היו אינטרקציות שגרמו לי לחשוב, על החיים, על זוגיות ועל הדינמיקה בינינו. לא פשוט להיות ביחד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אחרי 30 שנה, למרות שאנחנו החברים הכי טובים. אבל זה לימד אותי הרבה עלינו ועל עצמי. אני למשל, טיפוס מאוד דייקן ומתוכנן, אבל הטיול הזה לימד אותי להיות גמישה ושזה בסדר לא תמיד לתכנן דברים. לא תיכננו מה לעשות כל יום וגילינו מקומות מרתקים ומקסימים".

נהרות גועשים ומפלים, מצוקים אדירים שפסגתם לוטה בערפל, פגודות ומקדשים חצובים בסלע. אלוהים ממש מחקה ביצירתו את הציירים הסינים הקדומים. בכל מקום תלויים מנעולים עם הקדשות חרוטות (מעין פתקי כותל) וסרטים אדומים שמכתימים את הנוף האפרורי בצבע עז וקונטרסטי. כשהתחברנו לשביל העולה מן הרכבל הפכה הצפיפות לבלתי נסבלת. צריך להידחק כדי לראות פיסת נוף, לעמוד בתור כדי להצטלם. אך לסינים הצפיפות היא דבר שנולדים איתו והם מחכים בסבלנות (שיאן- סין, 26 בספטמבר 2012).

איך הסתדרתם מבחינת אוכל? אני למשל צמחונית ולא נראה לי שיש לצמחונים משהו לאכול בסין.

"אם את צמחונית כמוני שגם לא אוכלת חריף, אז זו בעיה. בשביל הסינים אין כזה דבר צמחוני, האבקה בה הם משתמשים לבישול היא אבקה של שרימפס ובשבילם זה לא נחשב בשר".

אז מה עשית?

דורית: "היתה לנו כירה קטנה וסיר ולפעמים היינו קונים ירקות ומבשלים. אכלתי גם הרבה אורז לבן על מנת לרכך את החריפות של המאכלים. הרבה פעמים אכלנו ברחוב, כי אז אתה גם יכול לראות את רמת הנקיון ומה הם שמים לך באוכל. גם במסעדות יקרות יכולתי לראות בדרך לשירותים שהמטבח מלוכלך למדי".

איתן: "בסין אוכלים כל מה שזז. בשווקים אפשר לראות כמעט כל שרץ אפשרי: עקרבים חיים על שיפודים שמנסים להימלט מהשיפוד, נחשים, ג'וקים מטוגנים, חרגולים ומרבי רגליים. היה לנו קטע מצחיק שם כשאחד המוכרים שמכר משהו שנראה כמו כדורים רכים, צרח לעברנו בעברית: ביצים, אשכים. לא שאלנו אפילו אשכים של איזו חיה, וויתרנו על התענוג".

לא חטפתם קלקולי קיבה?

דורית: "לא הרבה למזלנו. לאיתן היו שני קלקולי קיבה ולי אחד. את הראשון הוא חטף בקירגיסטאן, הם אירחו אותנו מאוד יפה כי הם לא רואים שם תיירים בכלל. התארחנו באיזה אוהל אצל אחת המשפחות המקומיות והם הציעו לנו קומיס. לא ידענו בדיוק מה זה, אבל חשבנו שזה אולי משהו כמו חומוס. הביאו לנו נוזל לבן בקערה. לקחתי לגימה וזה היה תוסס וחמוץ ולא טעים במיוחד, אז אמרתי: לא תודה. איתן דווקא חשב שזה לא רע ושתה. בפעם הבאה כבר הבנו שמדובר ביוגורט עשוי חלב סוסות. כמה שעות לאחר שאיתן שתה את החלב, הוא הפך מאוד חולה. שלושה ימים הוא לא יכול היה לקום וללכת".

אנחנו שומעים מדי פעם על ישראלים שיוצאים להרפתקאות שכאלה ולמרבה הצער מוצאים בהן את מותם. לא היו לכם רגעים שפחדתם לחייכם?

איתן: "התשתית בהודו אכן מאוד גרועה והמקומות שהתרמילאים מטיילים בהם, באופן טבעי, הם מקומות לא מפותחים. כשנסענו לטרקים בהודו, עלינו על רכבים או אוטובוסים מאוד מסוכנים שגם נסעו בדרכי עפר עם פיתולים על שפת התהום, סיבוב אחד לא נכון ואתה מוצא את עצמך בקרקעית".

דורית: "אתה נותן את החיים שלך בידי נהג צעיר הנוהג על גלגלים שחוקים, זה בהחלט מפחיד".

איתן: "במקום אחד, בדיוק לפני שעברנו, הידרדר מההר בולדר ונחת באמצע המסלול. שאר הנוסעים קפצו מהאוטובוס והתחילו לפרק את הבולדר עם פטישים כך שנוכל לעבור. במקרה אחר ישבתי על גג האוטובוס, גם כדי לראות את הנוף וגם לראות אם יש סכנות בדרך. פתאום, באחד הסיבובים, זרם נחל והאוטובוס החליק. הנהג איבד שליטה ועצר על שפת התהום. הוא יצא מהאוטובוס רגוע, הניח אבן גדולה מתחת לאחד הגלגלים וכולנו עזרנו לו לדחוף את האוטובוס בחזרה למסלול. הם מורגלים לדברים כאלו שם".

המקומיים רגילים לראות תרמילאים צעירים יוצאים לטרקים, איך הם קיבלו אתכם, זוג באמצע החיים?

דורית: "הדהים אותם שאנשים בגילנו מסתובבים עם תרמילים על הגב, אבל זה גרם להם אולי גם לתת לנו קצת יותר כבוד. גם הישראלים הצעירים שפגשנו נהנו לבלות בחברתנו וביקשו לצאת איתנו לטרקים. שאלנו אותם, למה אתם רוצים לצאת איתנו, אנשים בגיל של ההורים שלכם? הרי אתם עזבתם את הבית בשביל להתרחק מההורים. אבל נראה לי שהם אהבו להיות איתנו כי בצורה מסויימת היינו מעין אבא ואמא שלהם".

יש דווקא הרבה ישראלים שמעדיפים לא לראות ישראלים כשהם מטיילים.

"כן, פגשנו כאלו שניסו לברוח מהישראלים ואמרו לנו שהם רוצים להגיע למקומות שישראלים לא מגיעים אליהם, אבל לא אנחנו. אנחנו שמחנו לראות חבר'ה ישראלים צעירים איכותיים. היה נורא כיף לדעת שזה הדור הבא, עם חלקם אנחנו עדיין בקשר והם הזמינו אותנו לבקר אצלהם בארץ".

מה עשיתם בחגים, חגגתם עם חב"ד?

דורית: "כן. המפגשים שלנו עם חב"ד היו הארה של תקופה שלא ממש היכרנו. גילינו שאהבת ישראל היא אהבה אמיתית של שליחי חב"ד. הם באמת מאמינים שאם הרב שלח אותם לכל קצווי העולם, אז הם צריכים לעשות את זה, לקרב את היהודים ליהדות ואת הישראלים למקורות שלהם, להאכיל אותם ואם אפשר שישימו כיפה ויניחו תפילין אז יופי. אבל אתה יכול להיות גם מאוד רחוק מהדת והם יהיו מוכנים לקבל אותך עם הרבה אהבה. אפשר לשבת ולשוחח אתם בלי הרגשה של מיסיונריות. חגגנו את כל החגים איתם, ראש השנה, חנוכה בקטמנדו, פסח".

אם עד עכשיו לא פגשנו  בטיול בישראלים, הרי שהמלון אליו הגענו שרץ בהם. חבר׳ה חמודים ומקסימים, בדרך כלל אחרי צבא, שבאו לטיולים קצרים של חודש בערך. עם אחת מהם, נורית, סטודנטית לרפואה, יצאנו לשמורת דובי הפנדה. כבר בכניסה ראינו 11 דובי פנדה, שרועים על גבם ואוכלים במבוק, את הקליפות אפילו לא טרחו להוריד מהבטן. דובים צעירים אחרים השתעשעו והתגלגלו. גם אנחנו התגלגלנו מצחוק. בפגיה ראינו שני דובונים בני שבועיים שנראו כמו עכברים עם עיגולים סביב העיניים מחוסר שינה. בביתן אחד ניתן היה לחבק דובי אמיתי ולהצטלם איתו תמורת סכום פעוט של מאתיים ירוקים (מטבע מקומי אינו מתקבל בברכה). דורית מאוד רצתה... (קטמנדו, נפאל- 31 באוקטובר 2012).

תיכננתם לנסוע לשנה שלמה, מה קרה שהחלטתם להסתפק בתשעה חודשים?

"התוכנית היתה באמת להמשיך מהודו לתאילנד ובורמה, אבל לא הספקנו לעשות את זה כי כשהיינו בהודו, אבא של איתן חלה בדלקת ריאות מאוד קשה ואושפז, לאמא שלי נפרצו שתי חוליות בגב ועכשיו היא על כיסא גלגלים. באותו הזמן, הבנות שלנו עברו תאונת דרכים מאוד קשה. לילה לפני כן, הרגשתי שמשהו לא בסדר ואמרתי לאיתן, אנחנו חייבים לדבר עם הבנות. בבוקר בדקנו את האימייל וחיכה לנו שם מסר מהבנות שהן בסדר, אבל שנתקשר אליהן בהקדם. כשהתקשרנו הן סיפרו שנהגת חדשה נכנסה בהן מאחור והן סבלו מכאבים קשים בגב, בכתפיים ובצוואר. התאונה התרחשה לפני כארבעה חודשים, היום הן כבר בסדר, אבל לקח להן זמן רב להחלים. אבא של איתן בינתיים התאושש ואמא שלי אמרה לי שנמשיך את הטיול ובמידה שהיא תצטרך שנחזור, היא תודיע לי ובאמת, כשהיא ביקשה שנחזור, קנינו מיד כרטיס טיסה וקיצרנו את הטיול. עכשיו אנחנו נוסעים לארץ לטפל בהורים שלנו".

אתם מרגישים היום יותר בכושר מאשר לפני שיצאתם למסע?

דורית: "לא ממש. היינו בכושר טוב גם לפני כן. עשינו יוגה או רצנו, ספורט הוא חלק משגרת החיים שלנו".

איתן: "אני התחלתי לעשות מרתונים עוד לפני מספר שנים. כל מרתון הורדתי מספר שעות. ירדתי משש שעות לארבע, אני מרגיש שאני נעשה צעיר יותר. זו כמובן אשליה, אבל כל עוד אני חי באשליה המתוקה הזאת, זה נחמד. אני כבר מתקרב לגיל 60 ואנו כל הזמן שומעים על אנשים שנראו בריאים ורזים ועשו התעמלות וכושר ופתאום הולכים לעולמם. אז אסור להתייחס לחיים כמשהו מובן מאליו. אם יש חלום, צריך להגשים אותו. לא חשוב איזה חלום, כל חלום. הרבה פעמים אני חושב שאנשים נכנסים למערכת שסוחפת אותם והם לא עוצרים וחושבים 'הייתי יכול להתחיל לעשות משהו שאני באמת רוצה לעשות'. לי היה עסק יותר מ-20 שנה והיו לי פועלים שמאוד אהבנו והיו לנו קליינטים שמאוד נאמנים לנו. העסק היה מוצלח, אבל דרש הרבה אנרגיה. כשהיינו יוצאים לטיולים, הראש שלי תמיד היה בעסק. גם כשהייתי בחופש, לא הרגשתי חופשי. חשבתי לעצמי: מה יקרה אם נפסיק לעבוד, הרי לא נגווע ברעב".

דורית: "יכולנו להמשיך עם אותה מתכונת חיים, היה לנו בית יפה ועסק מצליח, אבל היה לנו גם משהו שסחבנו אתנו 30 שנה ורצינו לממש אותו".