"מפגש עם חוליית בריונים": מציאות משועתקת

יש תיאוריה, ניתנת להוכחה או הפרכה באופן חלקי, שאסטרואיד כלכלי גדול החריב את ציווליזציית הרוק, וזה קרה בתחילת שנות ה-80, ומאז היא כמובן קיימת, אבל זו לא אותה ציווליזציה, זה מקום סכריני, המוני, משועתק, שהחליף את עידן הדינוזאורים המופלא של הסבנטיז. מתוך הציוויליזציה הזו עדיין קמו מדי פעם כוחות מבריקים, אבל משהו כבר אבד: התמימות, הדמיון הפרוע, העכבות, ובמקום זה נכנסה הדת התאגידית, העיסוק האובססיבי בצרכנות, MTV, המחשבים, המיקסים המשובטים, הטרנדים, תקשורת ההמונים, וגולת הכותרת: האינטרנט.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

אפשר לעשות תרגיל סימולציה ולנסות לחשוב מה היה קורה אם סיד בארט היה נולד באייטיז, וקולדפליי היו להקת רוק מתקדם בסבנטיז, אבל אלו כבישים ללא מוצא. זה לא משהו שאפשר לשלוט בו. זה נמצא באוויר. אנחנו נושמים וצורכים אותו. זה בתזונה שלנו, ובנפש הבורגנית השוכבת תחת כל דבר שנראה חצוף, חתרני או מתריס.

ספרה של ג'ניפר איגן. לא מופת, אבל ראוי

"מפגש עם חוליית בריונים" של ג'ניפר איגן, זוכה פרס הפוליצר ל-2011, הוא ספר שבדיוק מנסה לאמוד את נקודת הזמן, הפיזית והנפשית, בה הציוויליזציות התנגשו. הוא מציג מספר דמויות של סצנת הרוק, ויחד איתן היא חוצה את התקופה. יש שם מפיק אגדי בשם לו, שנראה כאילו יצא מ"קליפורניקיישן", עוד מפיק-על בשם בני, שבאחת הסצנות החזקות מגיש לדירקטוריון שלו מגשיות עם גללים, ואומר להם "אתם רוצים שאאכיל אנשים בחרא? תנסו לאכול מזה בעצמכם ותגלו כמה זה טעים".

ברומן ישנן דמויות ייחודיות, כגרופיות אבודות: ג'וסלין וריאה, שקצת איבדו את עצמן כשהסבנטיז נגמרו, והעולם השתנה, ויש את סקוטי האוסמן שנשאר מאחור כשהציוויליזציות התחלפו. הוא היה מוזיקאי מבריק, שהפך למעין הומלס חתרני החי על שעועית והחמצות נעורים. בסוף, איכשהו, סקוטי הוא המנצח האירוני הגדול של הרומן. החריגות שלו ממתגת אותו הישר אל במה קודחת, בעולם בו המילים הפכו לתרמילים ריקים - ולכן הוא מייצר מוזיקה המיועדת בעיקר לפעוטות. סקוטי מוכיח שדווקא מי שהפך ללוזר האולטימטיבי כשהכל קרה, דווקא הוא יוצא עם ידו על העליונה, כי הצליח לשמור על משהו שכולם איבדו (אותנטיות או תמימות - מחקו את המיותר). כמובן שיש משהו נכון במסר הזה, אבל עדיין יש בו משהו מעט פשטני.

רומן בסימן פנורמי

המבנה של "מפגש עם חוליית בריונים" הוא פנורמי. אין בו עלילה מובהקת, כי העלילה היא בעצם הזמן. כלומר, כל פרק הוא מעין אפיזודה של דמות אחרת, ומהווה מקטע חיים בפני עצמו, שלא בהכרח קשור לזה שלפניו ואחריו - מעין קרנבל של תורת הפערים. כמובן, יש אפיזודות טובות יותר וטובת פחות (האפיזודות של סקוטי האוסמן, בסופו של דבר, הן החזקות ביותר). לתצורה הזו יש יתרונות וחסרונות. היא תמיד מעניינת, כי לעולם אי אפשר לצפות מה מחכה מעבר לפינה, ומעבר לאפיזודה. אם כי, מנגד, יותר מ-400 עמודים של ספר (כולל מצגת של הדמות אליסון בלייק - מעין גימיק די מיותר שאפשר לדפדף אותו הלאה) אבל הדמויות עצמן עדיין נותרות מנוכרות ומרוחקות.

קולדפליי על הבמה. מה היה קורה אם היו קיימים בסבנטיז?(צילום: Juanlu Vela)

הדמויות של סקוטי האוסמן ושל בני חודרים מעט יותר, בגלל הנוכחות הכמותית שלהן, אבל כל השאר גורמות לא פעם לשאול את השאלה, למה בכלל הן נחוצות? כמו למשל הסיפור של יחצ"נית העל דולה, שנשכרה על ידי גנרל רצחני לרכך תקשורתית את פשעיו כנגד האנושות. בתה של דולה, דמות נוספת, תופיע בהמשך ותתרום לפאזל הפנורמי האנושי, אבל מלבד זאת האפיזודה הספציפית הזו אינה מוסיפה דבר, אם כי היא כתובה היטב וחיננית. האפיזודה הזו ממחישה היטב את העולם הפוסט-מודרניסטי הזה, בו כמעט רק אינטרסנטים מתווכים להמון את המולטי-מציאות החדשה.

יחד עם זאת, עם כל הנמשל האירוני והתקופתי, יש משהו מעט נאיבי ברוב הדמויות של איגן. חסרה להן מעין חולייה התבגרותית, ויש בזה משהו מכמיר לב. הן גדלו מלאי חלומות נעורים, ואז, כשהציוויליזציות התנגשו, הן נותרו בלי כלים והדרכה, אל תוך עולם ללא פתרונות. עולם שהוא רק תהיות ובעיות. עולם ללא גאולה.

כשקוראים את הספר, קשה שלא להרגיש מדי פעם סופרים אמריקנים גדולים אחרים

בני התקופה מרחפים בין דפיו. קודם כל חשים שם את ג'ונתן פראנזן, ואת אותו ניסיון לנעוץ עוד מסמר בארון הקבורה, הרקוב ממילא, של האתוס האמריקני המודרני, ולעשות זאת במן מופע מילולי אקרובטי - ניסיון לכתוב מעין "רומן גדול" כמיקרו-קוסמוס. גם דיוויד פוסטר וואלאס מהדהד במן אפיזודת מחווה אותה כותב ג'ולס ג'ונס, עיתונאי המראיין כוכבנית קולנוע (שגם היא תופיע מאוחר יותר באפיזודה של היחצ"נית דולה) ומנסה לתקוף אותה. אז האם באמת "מפגש עם חוליית הבריונים" הוא רומן אמריקני גדול כמו "התיקונים" ו"חירות"? כנראה שלא.

הוא סובל ממודעות יתר של הכותבת לכל אורכו, ואיכשהו אותה יומרנות ל"רומן גדול", כנראה שהיתה מעט בעוכריה. גם ההתפזרות הפנורמית העלילתית שלה, ברוב המקרים, מרגישה כמו ספקטקל מעט חלול וחסר נשמה (קשה מאוד לחדור לעומק כשמתפזרים בעיקר לרוחב). אז אולי לא מדובר ביצירת מופת, אבל בהחלט מדובר ביצירה יוצאת דופן, מקורית ובעלת תעוזה. יצירה שקשה מאוד להניח אותה מהידיים, ובנוף האמנותי הנוכחי אותו איגן כה מיטיבה לתאר בעצמה, זה בהחלט הישג מבורך.

"מפגש עם חוליית הבריונים", מאת ג'ניפר איגן, מאנגלית: יואב כ"ץ. הוצאת "עם עובד", 462 עמ'.