שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock

    הסוכנים הסמויים של משה רבנו רוצים הביתה

    שמות הקוד המתוחכמים שניתנו לתריסר המרגלים לא הועילו. משימת איסוף המודיעין שהוטלה עליהם הייתה כישלון ידוע מראש. כששנים-עשר אנשים מתחילים לספר כל אחד מה ראה – עדיף כבר לחזור למצרים

    "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ—כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ה': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב".

      

    << עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    בפרשת המרגלים שולח משה שנים-עשר אנשים, כפי שציווה אותו ה', כולם מנהיגים, כל אחד נכבד יותר מחברו, שיבדקו את הארץ לפני שבני ישראל מגיעים אליה. אך המשימה שהוא מטיל על הנכבדים הללו אינה משימות צבאית אלא אידיאולוגית: לחזק את בטחונם של בני ישראל שהם הולכים אל מקום ראוי.

     

    שמות הקוד של 12 המרגלים

    כל זאת רק למראית עין. המשימות האמיתיות שהוטלו עליהם היו כמובן משימות צבאיות ומודיעיניות, שהוצפנו בצורה מתוחכמת בתוך שמות הקוד שקיבל כל קודקוד לקראת הפלישה.

     

    ואלה שמות הקוד שלהם כפי שהם מופיעים בפרשה:

     

    שמוע בן זכור - כל מה ששומע מסוגל לזכור בדייקנות מדהימה בלי לרשום מילה אחת. מה ששמוע זכור!

     

    שפט בן חורי - בעל כוח לשפוט איזה מכל החורים שעברו בדרך יש לו חשיבות אסטרטגית.

     

    כלב בן יפונה - יכול לרחרח מה המקומות החלשים שהאויב יפונה מהם מהר ובאופן אלגנטי.

     

    יגאל בן יוסף - איש הכספים של המשלחת. יגאל אותם במקרה שהעניינים יסתבכו ויוסף לדיבוריו שלמונים כנהוג במזרח.

     

    הושע בן נון - שם קוד מאוד יצירתי ליהושע בן נון, כדי שהאויב לא ישער אפילו שבתוך המשלחת מצוי גם המפקד העליון שעתיד לכבוש את ארצם.

     

    פלטי בן רפוא - החובש שאמור לחלץ נפגעים שנשארו לפליטה במקרה של תקלה רצינית.

     

    גדיאל בן סודי - בגלל היותו בן סודי, שאביו לא נודע, היה הוא עצמו שומר בבטן כל מה שראה.

     

    גדי בן סוסי - מומחה לבהמות, שצורף למשלחת כדי להעריך את עוצמת הפרשים של עגלון מלך מואב ומערך התובלה של אבימלך מלך גרר.

     

    עמיאל בן גמלי - מומחה לתנועה מהירה בדרכי המדבר ויודע איך לגרום לגמלים לשתות הרבה מים לפני מסעות ארוכים.

     

    סתור בן מיכאל ונחבי בן ופסי - יחפשו אתר שבו נסתיר ונחביא את הכוחות בתקופת ההמתנה.

     

    גאואל בן מכי - היחיד מכולם שגמר קורס מכים במצרים. מומחה לקרבות מגע.

     

    מתכון לכישלון

    וכצפוי ,בקרב קבוצה כל כך גדולה, כשהם חוזרים יש ביניהם חילוקי דעות קשים. המסקנה: אסור לשלוח שנים-עשר מרגלים לאותו מקום!

     

    היום, כבר הפנים זאת עם ישראל היטב. הראשון שלמד את הלקח היה יהושע בן נון. ואכן, כשרצה לחפור את הארץ לא שלח תריסר אנשים נכבדים,

    אלא שיגר שני אנשים פשוטים, שידברו עם איזו יצאנית וכך ישיגו את כל המידע הנדרש לו.

     

    היה ידוע כי גברים יוצאי צבא מגיעים מפעם לפעם אל אותה אישה ומתרברבים ביכולותיהם ובביצועיהם, והיא משוחחת איתם ושומעת הכל, וכדרכה של אישה, זוכרת הכל ונכונה בכל עת לפשוק שפתיה - היא יכולה לשמש מקור מידע אמין.

     

    לעומת זאת, כאשר שנים עשר אנשים מתחילים לספר כל אחד מה ראה, ושניים אפילו מביאים אשכול ענבים לחזק עדותם, בתקווה שבני העם יראו ענבים וישמחו, הם מתכון לכישלון.

     

    הנהג האסטרטג

    ואמתיק את הסיפור במעשה ששמעתי עוד בהיותי בצבא. אחד הנהגים במטה האוגדה נהג להתרברב כי הוא מוזמן תדיר לדיוני המטה המכריעים והאלוף אף מפציר בו להשמיע דעתו על המבצע המתוכנן, ואמר לכל ידידיו כי בלי הרעיונות שלו, לא יוצאת לפועל שום תכנית מבצעית. לימים הודה האלוף כי אכן הוא מזמין אותו לדיונים כדי לדעת איך עובד הראש של האויב.

     

    ואמנם הדרמה המתנהלת עם שובם של המרגלים מזכירה את שירותי המודיעין בני ימינו. במודיעין יש מחלקת איסוף האוספת מידע ומחלקה אחרת לגמרי שעוסקת בהערכת המידע. וכאן בפרשה אנו רואים עירוב בין המידע לבין הערכתו ורואים מה קורה כשהאנשים שהביאו את המידע מתנדבים גם להעריך אותו. ועל כך נאמר: החפרת וגם חפרת?

     

    והם אכן סותרים את דברי עצמם כשאומרים, למשל, כי הארץ ארץ אוכלת יושביה היא, כלומר ארץ ענייה שיושביה מזי רעב, ומיד אומרים כי אנשיה ענקים, אנשי מידות. הייתכן?

     

    הרב ושני הניצים

    סתירה זאת אמתיק בסיפור על שני אנשים הבאים להתדיין אצל הרב. לאחר שהוא שומע את גירסתו של הראשון הוא אומר: אתה צודק. כאשר השני מעלה את טענותיו שלו הוא אומר: אתה צודק. וכאשר הראשון אומר: לא ייתכן שהוא צודק ואני צודק. אומר הרב: גם אתה צודק.

     

    כל אדם מביא איתו לדיון עולם מושגים שונה ומייחס פרופורציה שונה לכל מה שראו עיניו.

     

    ביאליק אמר פעם: ביקרתי בהרבה ערים גדולות בעולם, וראיתי גורדי שחקים שראשם בשמים. אבל אף אחד מהם לא היה גבוה כמו ערימת הזבל של האיכר שגר על ידנו כשאני הייתי בן חמש...

     

    מתוך כל שפע האינפורמציה השלילית המציפה את משה, הוא מאזין בלב פתוח לשני קולות בלבד, האומרים: נעלה אל הארץ ויכול נוכל לה. אלה הם יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

     

    כל השאר אומרים: ניתנה ראש ונשובה מצרימה, בידעם כמה יקרה היתה יציאת מצרים למשה ואהרן. המים מרים - נשוב למצרים. אין אוכל - נשוב למצרים. כנען מסוכנת - נשוב למצרים.

     

    הבחור והשדכן

    ואמתיק את הדבר בסיפור חביב על בחור שישב עם אביו לפני השדכן, והשדכן שיבח באזניהם את הכלה שהוא מציע לבחור. וכשדיבר על חסרונותיה גילה לבחור כי יש לה רגל אחת קצרה שגורמת לה צליעה קלה. אמר הבחור: לא איכפת לי.

     

    הוסיף ואמר: ויש לה גם חטוטרת על גבה. אמר הבחור: לא איכפת לי. והיא גם מגמגמת בדיבורה, הוסיף השדכן. לא איכפת לי, אמר הבחור. התערב אביו בשיחה ושאל: מה זאת אומרת ששום דבר לא איכפת לך? אמר הבחור: איכפת יהיה למי שיתחתן איתה.

     

    והנמשל: הארץ הזאת מעניינת באמת רק את מי שמתכוון לחיות בה.

     

    הפסימיסטים בין המרגלים מתארים את יושבי הארץ כך: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". ואומר על כך הרבי מקוצק: מילא, ונהי בעינינו כחגבים, זוהי הרגשתנו הפרטית, של אפסותנו מול הנפילים יושבי הארץ, אבל "וכן היינו בעיניהם"? מה זה משנה איך נראינו בעיניהם? ואולי אמתיק זאת במשל הנמלים והפיל.

     

    הנמלים והפיל

    אי שם בארץ הודו היה פיל ענק, שהיה יוצא כל יום לעבודתו ביער. ובדרכו היה דורך על קן נמלים גדול. ונמלים רבות נרמסו תחת רגליו.

    התאספו הנמלים והחליטו לחסל אותו. הכינו לו מארב בדרך, וכשהוא עבר, החלו עשרות נמלים אמיצות לטפס במהירות על רגליו. והנה, הלא ייאמן קרה: אחת הנמלים, הזריזה והנועזת שבחבורה, הגיעה למרומי צווארו. הביטו כולן אליה וצעקו לה בקולי קולות: תחנקי אותו! תחנקי אותו!

     

    זאת כנראה היתה הרגשת המרגלים שראו את הנפילים בני הענק ולא האמינו שיש דרך לסלקם מן הארץ. ואולי אשלים זאת באמירה ששמעתי מפי אחד המרצים בכנס הרצליה, שאמר: עלינו לעשות כל מאמץ לכרות ברית עם סין, כי אנחנו והסינים יחד מהווים שישית מהעולם!

     

    • טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב


    פורסם לראשונה 31/05/2013 10:41

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים