שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock
    סלע המחלוקת: מהפרשה ועד "הפרשה"
    קורח עשה את הניסיון הראשון לחבר הון ושלטון, לתת לבעל המאה להיות גם בעל הדעה, אך משה היה מספיק חכם כדי למנוע זאת. מאז ועד היום הפכה המחלוקת למוטיב המוביל בהיסטוריה היהודית
    "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל קְהַל ה".

     

    במרכז הפרשה עומדת התארגנותה של קבוצת מורדים, ובראשם אדם בשם קרח, שדורשת בעצם מה שאנחנו קוראים דמוקרטיה. הם שואלים את משה: מי בחר אותך למנהיג, ומי בחר את הכהנים לעשות את עבודת הקודש? אנחנו אנשים לא פחות טובים, וברצוננו לקבל את חלקנו במנהיגות ובשלטון. משה מנסה להרגיע אותם ככל יכולתו, כדי לשכך את זעמם - אך הם אינם מרפים מדרישתם, עד שמתערב כוח עליון: אלהים בעצמו פוער באדמה בור ענק, שבולע את קורח ואת כל בני חבורתו בבת-אחת.

     

    << עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    במהלך הוויכוח פונה משה אל המורדים משבט לוי ואומר להם: לא די לכם הכבוד שקיבלתם? בדבריו משה לא רק מפציר באנשים לחזור בהם, אלא טומן גם איום מרומז: "הַמְעַט מִכֶּם, כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה', וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם". אינו אומר לקרב אלא להקריב! ואכן, לאחר שהם מסרבים להפצרותיו, הוא מבדיל אותם מעדת בני ישראל ומקריב אותם קורבן למען אחדות העם ושלימותו.

     

    "וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם, פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם". ורק אז: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ".

     

    מימיו של קרח ועד ימינו אנו

    לשם מה היה חסר לקרח השלטון? הוא הרי היה עשיר כקרח. המדרש מספר לנו כי קרח התעשר בזמנו של יוסף,

    כאשר קיבל ממנו מפתחות למחסני התבואה העצומים של מצרים. אך נראה שלא היה לו די בכך. שהרי איזהו עשיר? השמח בחלקו. מאוד חרה לו כאשר משה חילק את הכיבודים בלי להעניק למיליונר שום חלק בשררה. וקורח עשה את הניסיון הראשון לחבר הון ושלטון; לתת לבעל המאה להיות גם בעל הדעה. משה היה מספיק חכם כדי למנוע זאת.

     

    ובעניין זה שאל רבי שלמה אבן גבירול: מי חשוב יותר, החכם או העשיר? ענו לו חכמי דורו: החכם חשוב יותר. שאל: אז מדוע אנו רואים את החכמים מחזרים על פתחי העשירים, ואין העשירים מחזרים על פתחי החכמים? ענה להם: משום שהחכמים יודעים את ערכו של הכסף, והעשירים אינם יודעים את ערכה של החוכמה.

     

    מאז ניסיון המרד הזה, הפכה המחלוקת למוטיב המוביל בהיסטוריה היהודית, ואף עד מדינת ישראל הגיעה. בשנות השישים אכן הביאה מחלוקת גדולה להחלפת השלטון. קראו לה ״הפרשה״. הייתה זו המחלוקת העמוקה ביותר בישראל, כאשר ראש הממשלה הכל-יכול דוד בן גוריון, דרש שהמפלגה שלו תטיל כתם של אשמה על מי שהיה שר הביטחון, פנחס לבון.

     

    מפלגת השלטון נתפצלה בין תומכי דוד בן-גוריון לבין מתנגדיו, והמתנגדים התפקדו סביב דגלו של שר האוצר לוי אשכול, שניסה לעשות הכל כדי לפשר בין הניצים ולהחזיר את המפלגה הנסערת אל חיי השפיות. בוועידת המפלגה שנערכה בתל אביב קם לוי אשכול וסיפר סיפור, שהוא אחד המשלים היפים ביותר שנשמעו בעולם המחלוקות של ישראל:

     

    העגלונים והפרשה

    יום אחד ישבו שני עגלונים, עגלון זקן ועגלון צעיר, בבית המרזח ושתו יי"ש. כטוב לבם ביין אמר העגלון הזקן

    לצעיר: אתה קורא לעצמך עגלון? אני לא הייתי נוסע אתך בעגלה!

     

    ענה הצעיר: אני עגלון טוב בדיוק כמוך.

     

    אמר הזקן: בוא ואשאל אותך שאלה. נניח שאתה נוסע בעגלה עם שישה נוסעים, והעגלה שוקעת בבוץ. מה תעשה?

     

    אמר הצעיר: ארד מהעגלה, אתפוס את הסוסים ברסן, אצליף עם השוט, אצעק דיו! והעגלה יוצאת וממשיכים בדרך.

     

    אמר לו הזקן: לא יצאה.

     

    אמר הצעיר: אז אני מבקש מהנוסעים להטריח את עצמם, לרדת מהעגלה ולחכות בצד, אני שוב מצליף, צועק דיו, העגלה יוצאת וממשיכים בדרך.

     

    אמר הזקן: לא יצאה.

     

    אמר הצעיר: אז אני מבקש מהנוסעים להפשיל שרוולים, לתפוס כל אחד בגלגל, לתת דחיפה חזקה, העגלה יוצאת וממשיכים בדרך.

     

    אמר הזקן: לא יצאה.

     

    התרגז הצעיר ואמר: ומה היית אתה עושה במקרה כזה?

     

    אמר הזקן: אני לא הייתי נכנס לבוץ הזה.

     

    העם הביט במנהיגיו אפופי היצרים, ולא הבין על מה בדיוק המחלוקת הנוראה הזאת. ובאותם ימים התפרסם באחד מעיתוני הערב אקרוסטיכון שנתן פירוש משלו למחלוקת. וכל סדר המחלוקת מסודר בו בסדר האלף-בית מאלף ועד תיו:

     

    אני בן גוריון דורש הקמת ועדה. ז' חברים טעו יען כי לא מצאו ניירות סודיים על פנחס. צריך קצת רעש שלא תשכחוני.

     

    ואמתיק את סיפור המחלוקות במשל קטן בן ימינו.

     

    הרב ועשרת הדיברות

    רב חדש הגיע לקהילה, והנה ראה דבר שהטריד את מנוחתו: בבית הכנסת, כאשר קוראים את עשרת הדיברות, מחצית המתפללים קמים על רגליהם, ומחציתם נשארים לשבת. והקמים קוראים אל היושבים: "קומו קומו, זה עשרת הדיברות!" והיושבים עונים: "שבו! בעשרת הדיברות יושבים". וצועקים אלה על אלה. אמר להם: אצלי בקהילה לא יהיה דבר כזה. נשב כולנו יחד, נקבע מנהג אחיד ולפיו ננהג.

     

    יצאה משלחת מטעם בית הכנסת להיוועץ עם ראשי הקהל. ופתחו את המסע בפגישה עם אחד מזקני העדה, יהודי בן 95. פתח אחד מהיושבים ואמר: סבא, נכון שכאשר אתה היית ילד, המנהג היה שבעשרת הדיברות קמים על הרגליים? חשב הזקן וחשב, התאמץ להיזכר ולבסוף אמר: "לא לא. זה לא היה המנהג".

     

    מיד קפץ יהודי אחר ואמר: "נכון! המנהג היה שנשארים לשבת". ענה הזקן בלי היסוס: "לא לא. זה לא היה המנהג". הרב נכנס ללחץ ולחש לזקן: "סבא, אתה חייב להיזכר, כי אחרת הם עומדים וצועקים זה על זה בבית הכנסת". אמר הזקן: "זה היה המנהג!"

     

    הבה נסכם:

    המחלוקת הראשונה בתולדות עמנו

    היא המחלוקת בין קורח ועדתו לבין משה רבנו

    המחלוקת נפתרה בלי מאבק מדי קשה

    האדמה פצתה את פיה ובלעה את מתנגדיו של משה

    ומאז כל היהודים מתפללים ומקווים

    שהאדמה תפצה את פיה ותבלע את היריבים

    אך הנס שוב לא חזר – ועד היום הזה

    היהודים הם בעצמם למדו לבלוע זה את זה.

     

    אלה הן תולדות העם:

    רחבעם מול ירבעם

    ישראל מול יהודה

    חשמונאים מול מתייוונים

    הצדוקים מול הפרושים

    קראים מול רבנים

    חסידים מול מתנגדים

    אשכנזים מול מזרחים

    דתיים מול חילונים

    ימנים מול שמאלנים

    וחירות אל מול מפא"י

    ובית הילל מול בית שמאי

    ועם ישראל חי!

     

    • טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב


    פורסם לראשונה 07/06/2013 15:44

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים