העצה הכי גרועה שקיבלתם אי פעם כהורים

הרבה עצות מורעפות על הורים הצמאים לידע ולכלים חינוכיים. חלקן טובות יותר, חלקן פחות. אך יש עצה אחת שנישאת בפי רבים וטובים - מומחים והורים כאחד - שבעיניי אינה עצה טובה. לעיתים היא גרועה עד כדי כך שיש שהיא גורמת לנזק אמיתי למערכת היחסים הרגשית של ההורה והילד. היא אף עלולה לפגוע באופן משמעותי בהתפתחות הרגשית של הילד.

עוד כתבות ועדכונים בפייסבוק של ynet

העצה השכיחה הזו היא "תתעלמו!": תתעלמו מהילד כשהתנהגותו שלילית. תתעלמו ממעשיו כשהם אינם המעשים שלהם אתם מייחלים. את העצה הזו ניתן למצוא ברבים ממקורות הידע ואמצעי תקשורת העוסקים בנושאי חינוך - במוקדם או במאוחר זה יהיה המענה לכל בעיה וסוגיה חינוכית שהוצגה. חוששתני שרוח רעה סחפה רבים וטובים ומענה אחד נמצא מתאים לכל הבעיות והאתגרים החינוכיים - תתעלמו!

הורות מובילה - כל הכתבות בערוץ הורים :

הילד שלכם נסיך? אל תתפלאו שהפכתם למשרתים

בכלל לא איום: איך לעבור בשלום את גיל שנתיים

סמכות הורית: איך להתחיל כבר מהרגע הראשון

הילד משתטח ביבבות על הרצפה באמצע הקניון? תתעלמו. הילדים רבים ביניהם? תתעלמו. הילד מקלל או מרים עליכם יד? תתעלמו. הילדה עושה קקי בתחתונים? תתעלמו. הילד מנדנד ומתבכיין? תתעלמו.

תתעלמו, תתעלמו, תתעלמו.

איך לשקם את הסמכות ההורית ב-10 צעדים? כל הכתבות

מתעלמים - עד שמתפוצצים

אמא שפנתה אליי סיפרה לי כך: "פניתי לעזרה בנוגע לבני בן השלוש ואמרו לי: תנסי להתעלם מההתנהגות השלילית וככה היא תיפסק, וכשניסיתי לנהוג כך מה שקרה זה שבמשך שעה שלמה הוא ניסה הכול כדי להוציא אותי מדעתי - קפץ על הספה, פתח את המגירה של הסכו"ם, שפך את המים על הרצפה, פתח את ארון האשפה... בקיצור, עשה את כל מה שאני לא מרשה בזה אחר זה. ואז אמרתי לעצמי: בסוף הילד עושה מה שהוא רוצה, אז איזה מן חינוך זה?!".

בהתייחס לכתבה הקודמת, שעסקה וגינתה את תופעת הערצת הילד, האין זה מוזר והאין זו סתירה פנימית, שבעידן הנוכחי - לצד זה שנותנים לילד מקום כה מרכזי במשפחה ובחברה - בו זמנית זוכה עצת ההתעלמות מהילד לרייטינג גבוה כל כך? והאם זה בכלל אפשרי להתעלם?

בואו נתחיל מהעובדה היבשה: אין כמעט הורה שבאמת מסוגל להתעלם במצבים כמו אלה שתוארו לעיל מההתרחשות הלא נעימה: הוא שומע, הוא רואה ובעיקר - הוא מרגיש. הוא מרגיש איך למרות מסכת האטימות החיצונית שהוא מנסה לעטות על פניו - הוא מאוד, אבל מאוד, לא שקט ולא מתעלם בפנים.

איזה הורה לא התנסה בכך: שמעתם או קראתם היכן שהוא שבמקרה כמו זה שאתם חווים כעת עם ילדכם - צריך להתעלם. אז אתם מנסים. בשניות הראשונות נדמה שזה עדיין אפשרי. אבל בכל דקה נוספת לחץ הדם שלכם עולה ועולה. אתם מתחילים להזיע. בייאושכם אתם חושבים לעצמכם: "למה זה לא עובד, לעזאזל? הרי הבטיחו לנו שאם נתעלם זה יפסיק".

אך כמו כל הילדים גם ילדכם ניחן ב"מחושים" רגישים ביותר: הוא יודע שההתנהגות שלו שלילית ושאתם לא מרוצים ממנה, ומצפה לפיכך לתגובה ההולמת מכם. הוא מזהה וקולט את חוסר האותנטיות של השלווה המדומה שלכם. הוא יודע שבפנים אתם רחוקים מלהיות שקטים. שהשליטה העצמית שלכם זה רק עניין של זמן: דחף פנימי גורם לו לרצות ליישב בין המסר הסמוי שהוא קולט ובין המסר הגלוי שאתם משדרים. מעין צורך של הילד ליצור הלימה בין מה שאתם באמת מרגישים ובין מה שאתם מראים כלפי חוץ.

עוד קצת ללחוץ לכם על הכפתורים הנכונים, ואז המסכה תוסר מעל פניכם והאמת הזועמת תצא לאור. אתם חשים שקצות העצבים שלכם חשופים להתעללות. ואתם משתדלים, ואתם מתאפקים, עד שבסוף... אתם מתפוצצים. ה"ג'ננה" עולה לכם לראש, הפיוזים נשרפים, העשן יוצא מהאוזניים. ככה זה מרגיש וככה זה גם נראה. בקיצור - העצה הזו לרוב פשוט לא עובדת. ומה שקורה לצערנו בסופו של דבר הוא שלא רק שאינכם מתעלמים אלא להיפך: אתם מגיבים במלוא האמוציות השליליות ועל פי רוב - לא את התגובה החינוכית המתאימה.

הרקע התיאורטי להמלצת ההתעלמות

אם עד כאן ההתייחסות להמלצת ההתעלמות הייתה בחצי חיוך, הרי שכעת ניתן דעתנו להיבטים רציניים ביותר של ההתעלמות ההורית. עצת ההתעלמות מבוססת על הפסיכולוגיה ההתנהגותית ובמיוחד על תיאוריות הלמידה. הפסיכולוג הנודע סקינר ערך לאורך המאה ה-20 מחקרים רבים על בעלי חיים, שהיוו בסיס לתיאוריית הלמידה שלו. הוא מצא שתדירות התנהגות תגבר כשההתנהגות מקבלת חיזוק (כגון מזון), ובאותה מידה אם התנהגות לא תקבל חיזוק (זאת אומרת יתעלמו ממנה והיא לא תקבל תגובה) היא תיכחד.

מכאן קצרה הדרך להשליך זאת על התנהגות בני אדם ולהסיק שאי מתן תשומת לב (שזהו סוג של חיזוק) להתנהגות שלילית של הילד עשויה לתרום להכחדת ההתנהגות. תיאורטית זה אולי נכון (עם זאת, לרוע המזל, לעתים ההתעלמות מתפרשת בטעות כהסכמה שבשתיקה ונותנת גושפנקה להמשך ההתנהגות), מעשית זה קשה ליישום.

כמו כן, המציאות מורכבת הרבה יותר מאשר מחקר בתנאי מעבדה, שבה החוקר שולט על מרב המשתנים. במציאות מדובר בבני אדם עם מבנים רגשיים מורכבים וייחודיים, הנתונים בתוך אינטראקציות בין-אישיות וכמו כן אין שליטה על משתני הסביבה. במילים אחרות, להציע להורה שנמצא באמצע הקניות, שיתעלם מהתפרצות זעם של פעוט שמשתטח ביללות על הרצפה בסופרמרקט לעיני ציבור הקונים - עלול להתגלות כהצעה מאוד קשה לביצוע ולא בהכרח יעילה. לא כל מה שנכון בתנאי מעבדה ולא כל תיאוריה - ישימים בחיים האמיתיים. וכשההורה התמים אינו יודע זאת ולא מצליח לקיים את העצה ה"חינוכית" להתעלם מילדו - הוא חווה תחושת כישלון, לשווא.

מדוע ההתעלמות גרועה?

גם להורה וגם לילד ההתעלמות מזיקה ביותר. אפשר להגדיר זאת כך: כשההורה מתעלם מהילד הוא בעצם נעלם לילד. הוא אינו נוכח, מעשית או רגשית, בעבור ילדו ואינו ממלא את חובתו החינוכית ואת אחריותו ההורית. לשני הצדדים נגרם נזק: ביטחונו העצמי של הילד - שלא חווה השגחה הורית ברגעים אלו - נפגע, ותחושת המסוגלות ההורית נפגעת אף היא בשל הפסיביות הנכפית על ההורה.

אך מעבר לקושי ליישמה ויעילותה המוטלת בספק, ישנו היבט כבד משקל עוד יותר להתנגדותי לעצת ההתעלמות, והיא נוגעת לרגשותיו של הילד. רבים מכירים את מושג ה"אינטליגנציה הרגשית" שטבע ד"ר דניאל גולמן (1995). גולמן מתייחס במושג זה לאנשים המצליחים בחיים הודות ליכולות שבהן הם ניחנו כגון מודעות עצמית, שליטה בדחפים, התמדה, משמעת עצמית, מוטיבציה, אמפתיה ומגוון כישורים חברתיים.

רוב ההורים מעוניינים לפתח את האינטליגנציה הרגשית של ילדם. אולם אחת הדרכים הבדוקות לפגוע בהתפתחותה היא להתעלם מהילד, מהתנהגותו ומרגשותיו. כשהורה מתעלם מרגשותיו של הילד הוא מעביר לו מסר שרגשותיו אינם ראויים להתייחסות; שבעבור ההורה, המצוקה הרגשית שהילד חווה היא מטרד שאינו ראוי לתשומת לבו של ההורה (שכן לדעת ההורה תחושת המצוקה אינה מוצדקת או אף טפשית, שהרי ההורה סבור שנהג נכון כשסרב לאיזה רצון או בקשה של הילד); שמה שעובר על הילד בנפשו פנימה אינו משהו חשוב שראוי לתת עליו את הדעת.

למעשה הילד חווה ש"לא רואים אותי" ומכאן המרחק קצר מאוד לתחושה שלהורה "לא אכפת ממני ומאיך שאני מרגיש". חשבו: עד כמה נאהב יכול לחוש פעוט או ילד שחווה שלהורה לא אכפת מאיך שהוא מרגיש? כיצד אתם מרגישים כשמישהו משמעותי לכם מתעלם מכם ומרגשותיכם? קשה מאוד לחוש אז נאהבים. ילד שגדל בחוויות חוזרות ונשנות של התעלמות ההורה מרגשותיו, של חוסר אמפתיה ואטימות לתחושותיו, עלול לגדול להיות אדם פגוע רגשית, שלא מסוגל להתבונן ברגשותיו (לא מסוגל לחוש "מחובר לעצמו") וודאי שלא יהיה מסוגל להיות רגיש לתחושותיהם של אחרים. ברור ששום הורה לא מאחל זאת לילדו.

שמעתי שמייעצים להורים: "אין קהל - אין הצגה. פשוט עזבו את הילד ולכו לחדר אחר". במילים אחרות: ממליצים להורים לנטוש את ילדם כשהוא למעשה הכי זקוק להם ולעזרתם. כמה זלזול בילד, כמה ניכור אליו ואל רגשותיו יש בהתנהלות שכזו! ואין פה מקום לשפוט את רגשותיו או להמעיט מערכם בסגנון של "מה כבר קרה? כו-לה הוא לא קיבל את הממתק שרצה... זו לא סיבה לבכות ככה".

מקרה הממחיש את נזקיה של ההתעלמות

במסגרת מפגשי הדרכה הורית זכיתי לעבוד עם מקרה נוגע ללב של אמא שלקחה את עצת ההתעלמות וביצעה אותה בהצטיינות יתרה (ומיותרת, כמובן): "כאשר הרגשתי ששום דבר כבר לא עוזר החלטתי ליישם את החומר התיאורטי שקראתי ואת ההנחיות שקיבלתי ממומחים בנושא ופשוט לעבור לאסטרטגיית ההתעלמות. כלומר, כפי ששמעתי שוב ושוב, אם לא נותנים תשומת לב לבכי ומראים לילד שהבכי לא יעזור לו בהשגת המטרה, רק כך הוא ילמד ויפסיק.

"אני חייבת להודות שזה גם נשמע לי הגיוני - לא לחזק התנהגות לא רצויה. שלא נדבר על כך שעל פניו הפתרון נראה קל מאוד - אין שום צורך להתמודד עם הצרחות שלה (ועם מה שזה מעלה אצלי) אלא פשוט לצאת מהחדר כשהיא בוכה... ואכן כך עשיתי - התעלמתי... בטוחה שהמסר ברור - בכי לא ישיג כאן שום דבר!".

במהלך סדרת המפגשים עברה האם שינוי תפיסתי עמוק. בכאב רב היא הודתה שאף פעם לא הרגישה טוב עם ההתעלמות, שתמיד במהלך ההתעלמות היא חשה אמביוולנטיות רבה. אך בעיקר היא התייסרה על המחיר הכבד ששולם במערכת יחסים עכורה שהתפתחה בינה לבין בתה:

"לא תיארתי לעצמי מה התחולל בנפשה הקטנה בזמן שבכתה וחוותה את ההתעלמות שלי, לא דמיינתי לרגע את גודל מצוקתה. רק בשנים שבאו הבחנתי שמשהו לא בסדר: בכל פעם שבכתה או כעסה היא דחתה אותי והתקשתה להיעזר בי כדי להירגע, מצד אחד ביקשה אותי ומצד שני לא נתנה לי לנחם אותה ולו רק במגע. רק אז התחלתי להבין את הנזק שנעשה לה ולמערכת היחסים שלנו, את האמון שאיבדה בי כדמות מכילה, מרגיעה ומשרת ביטחון.

"לא האמנתי שבסופו של דבר דווקא אני, שניסיתי ורציתי כל כך לעשות את הדבר הנכון ביותר, לתת לה את האהבה שהיא צריכה, ביטחון וגבולות, השגתי בסופו של דבר בדיוק את ההיפך. ההתפכחות מההתעלמות הייתה קשה מאוד, מלווה בהרבה הלקאה עצמית. המחשבה שהילדה שלי לא סומכת עליי שאהיה שם בשבילה זו מחשבה קשה מנשוא. ובכלל, איזה מסר לימדתי אותה כאשר בכל פעם שהיה לה קשה (ולי) אז התעלמתי והלכתי?".

התובנות שאליהן הגיעה האם, לקיחת האחריות על ידה ליצירת שינוי וההשקעה בשיקום יחסיה עם בתה,

הביאו בזמן קצר לשיפור משמעותי ומורגש במערכת יחסים חשובה זו:

"כמו בכל מערכת יחסים, כדי לשקם את האמון והקרבה נדרשו הרבה עבודה, מגע, חום, אמפתיה והוכחה מתמדת שאני לא הולכת לשום מקום, בייחוד במצבים של קושי. אם הייתי מבינה את כל המשמעויות וההשלכות של תגובה כזאת מלכתחילה, מובן שהייתי נוהגת אחרת ואולי מונעת את המחיר הכבד ששילמנו שתינו, בתי ואני. אך לשמחתי ולמזל שתינו, למרות הדרך הרבה שעוד לפנינו, הצלחנו למצוא את הדרך חזרה זו לזו...".

לצערי אין זה מקרה חריג ויוצא דופן והוא מייצג התנהלות הורית שכיחה. ניתן ורצוי לוותר על שימוש בהתעלמות ולהמירה בגישה הורית סמכותית ומובילה, המושתתת על כבוד לילד ואמפתיה לרגשותיו.

בכתבה העוסקת במרכיב האמפתיה, מוסברת דרך התגובה הנכונה של ההורה למצוקתו הרגשית של הילד, גם ובמיוחד כשהילד לא מתנהג כראוי. אתם מוזמנים לקרוא - ולשנות את מה שקורה במערכת היחסים שלכם עם ילדיכם.

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן