רילוקיישן לפיניקס
הן עברו מישראל לפיניקס-אריזונה עם משפחתן, בעקבות רילוקיישן והצעות עבודה באמריקה. ליאת גרין ותמר לוי מספרות על חוויות המעבר
אנחנו מקיימות את הראיון בטלפון, וכבר מתחילת השיחה אני מרגישה מעבר לקו באנרגיות החיוביות של ליאת, שמגדירה את עצמה כאדם ספונטני מאד. תכונה זאת ככל הנראה מקרינה על כל הסובבים אותה, ואכן לפי תיאוריה הילדים השתלבו במהירות במסגרות החדשות, ומאד מרוצים מהמעבר לארה"ב. "זכינו בחוויה שלא הרבה זוכים לה", היא מספרת, "הילדים לומדים את השפה האנגלית על בוריה וגם רואים עולם. רק פה מבינים שלא כולם יהודים - מה שמחזק עוד יותר אצלנו את התחושה של היהדות והישראליות. מעבר לכך, החוויה פה גם מאוד עוזרת בגיבוש התא המשפחתי שלנו. כל סוף שבוע אנחנו מטיילים, נכנסים לאוטו וגומאים מרחקים בלי הרבה תכנונים מראש, עם שתי מזוודות קטנות לכל המשפחה. כך הגענו בתקופה קצרה להרבה מקומות, כמו מקסיקו, קליפורניה, אריזונה, יוטה, נוואדה, לאס וגאס ועוד".
ההערכה היא שבפניקס מתגוררות כ- 1000 משפחות ישראליות כיום. את המגורים בפיניקס ליאת מכנה קיבוץ. "אנחנו מתגוררים בקומפלקס , או יותר נכון קיבוץ 'סאן מליאה'", היא אומרת בחיוך, "המגורים פה יחד מזכירים לי את התכנית "האח הגדול". גם כאן ישנם אנשים מרקעים וגילאים שונים שגרים יחד באותו מתחם וצריכים ללמוד להסתדר זה עם זה. הישראלים שמהווים 15% מהדיירים בקומפלקס שלנו מאד מאוחדים. אמנם יש לפעמים חיכוכים ואי הבנות אבל באופן כללי העזרה ההדדית גדולה ואנחנו משתדלים לחגוג יחד ימי הולדת, אירועים משותפים, ערבי בנות ומשפחות יחד".
באילו אתגרים נתקלת בעת המעבר לארה"ב?
ליאת: "הגעגועים לארץ הם הכי קשים עבורי. אני מאד מתגעגעת למשפחה, לחברים, לדברים הקטנים כמו הריחות של הבישולים של יום שישי" .
דבר נוסף שהיא מציינת הוא הצורך ליצור שוב פעם חברויות חדשות. "בניגוד לילדים שנקלטים במסגרות מהר ,אנחנו המבוגרים יצורים יותר מורכבים ולוקח לנו זמן לפתח מערכות יחסים חדשות. יש פה אמנם המון ישראלים אבל העובדה שכולנו באים מאותה ארץ לא הופכת אותנו אוטומטית לחברים. דרושים כימיה בין אנשים וזמן על מנת שיכירו את האדם שאני, ושאני אכיר אותם אבל בסופו של דבר הכרתי פה חברים שילוו אותי לכל החיים".
נושא התחלות ויצירת קשרים חדשים הוא לא זר עבור ליאת שבגיל 13 עשתה "רילוקיישן" לארץ מארה"ב בגפה. היא נולדה בישראל ובגיל שנתיים עברה עם הוריה לניו-ג'רזי מטעם לימודי הדוקטורט של אביה, ושם נולדו אחיה ואחותה. בגיל 13 בהחלטה אמיצה ובתמיכת משפחתה, החליטה לעשות עליה לארץ לפנימייה בשדה בוקר, היא מספרת שתמיד הרגישה מחוברת מאד לארץ. את תקופת ההסתגלות היא מתארת כמלאת אתגרים, "הגעתי לארץ ילדה אמריקאית, רזה מאד, ישר לתיכון, כך שדילגתי על כיתה ח' והייתי צריכה להתמודד עם קשיים רבים של בדידות וגעגועים למשפחה, אבל הצלחתי להתגבר והפכתי בסופו של דבר למסמר הכיתה. פיתחתי את חוש ההומור ככלי ליצירת קשרים ובסה"כ החוויה שם הייתה מאד חיובית וחמה".
בעקבות כל מה שעברה, הבדידות לדבריה, היא נקודה רגישה עבורה עד היום. "אפילו שהייתי מאוד מקובלת, תמיד לוותה אותי תחושה כזו במיוחד בשבתות ובחגים, לכן עד היום אני מאד אוהבת להצחיק אנשים. לאחרונה אפילו עשיתי 'ריוניון' של השכבה שלי משדה בוקר אצלי בבית במודיעין".
הרזומה של ליאת כולל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ותואר שני בתקשורת ובעיתונאות באוניברסיטת בר אילן. בזכות הרקע שלה היא עסקה בהוראת השפה האנגלית ובתרגום, וגם עבדה ככתבת תרבות בעיתון "מקומון" במודיעין, ובתחום ניהול תוכן בחברות הייטק. בתקופת לימודיה היא תרמה את חלקה בוועד היהודי האמריקאי שדאג להביא לארץ משלחות של סנאטורים, אנשי דת ועיתונאים מארה"ב, לסמינרים בהם נפגשו עם קשת רחבה של פוליטיקאים ואנשי תקשורת מישראל. היא הייתה אחראית על ארגון הסמינרים ועסקה בהסברה על ישראל.
צמח, בעלה של ליאת, הוא בן למשפחה דתית-לאומית משכונת בית וגן בירושלים שחזר בשאלה. הם הכירו בשנת 1997 והם התחתנו שנה לאחר מכן. על הקשר עם המשפחה ליאת מספרת כי, "היחסים עם משפחתו של צמח מעולים. אנחנו מכבדים אותם והם אותנו ויש אהבה הדדית. בסוכות בארץ, אני מארחת אותם בסוכה שלנו, דואגת שהכל יהיה כשר למרות שאנחנו לא שומרים על כשרות". מתוך ההכרות שלה עם הנושא, ליאת כתבה מחזה בשם "מריונטה" על יחסי דתיים חילוניים שהועלה במודיעין במסגרת החוג לדרמה.
נשמע שעזבת הרבה עיסוקים בארץ . במה את עסוקה כיום?
ליאת: "גם היום אין לי מספיק שעות ביממה כדי לעשות את כל מה שאני רוצה ואוהבת לעשות. מגיל צעיר למדתי מכורח המציאות להעסיק את עצמי ועד היום אני כותבת שירים וספורים קצרים, מטיילת ומעשירה את עצמי. כעת אני אף שוקלת לכתוב מחזה המתאר את חווית הרילוקיישן מנקודת מבטי האישית. את אחרי הצהרים וסופי השבוע אני מקדישה לגידול הילדים. באופן כללי, הנשים ברילוקיישן מהוות רשת תמיכה למשפחות ואני שמחה על ההזדמנות להקדיש זמן לילדים שלי".
היא מתייחסת לתקופה זו כשליחות "מאד חשוב לי לעשות יחסי ציבור טובים לישראל. אני אוהבת אנשים ואוהבת לפתוח בשיחה עם עוברים ושבים. בדיסנילנד למשל פגשתי אישה מפקיסטן ,הצגתי את עצמי מישראל והתפתחה בינינו שיחה נעימה. איחלתי שיבוא יום ויהיה שלום. במפגש כיתה של בני יואב הכרנו משפחה נוצרית מעיראק, צמח והאב של הילד הנוצרי התחילו לדבר ביניהם בארמית .איפה בישראל אני יכולה לדבר עם עיראקי על סדאם חוסיין ועל מה שקורה בעיראק ולגלות שפה עתיקה משותפת? לכן אני תמיד אומרת לילדי שיעשו גאווה למדינה". ליאת עוד נזכרת שבעת שטיילו בקליפורניה, הם הגיעו למלון בעיירה קטנה שנקראת "ריג'ווד" קיבלה אותם בכניסה אישה מקסיקנית "בזמן ששוחחנו ,הבחנתי שמתחת לחולצה שלה מבצבץ תליון מגן דוד. הסתבר שהיא יהודייה ולילדים שלה קוראים רבקה ומשה .המפגש היה מרגש מאד. היא סיפרה לי שהחלום שלה הוא לעלות לירושלים. הראיתי לה את האתר של הסוכנות היהודית ומשרד החוץ ובסוף שיחה ארוכה ,היא אמרה ששכנעתי אותה לפעול בנושא ורצתה אף לתת לי את שרשרת המגן דוד לבת שלי".
מעבר לשיחות אקראיות ,ליאת לוקחת גם חלק פעיל בנושא ההסברה בבתי הספר של ילדיה, "בזמן המתיחות בישראל העברתי מצגת על ישראל בכיתה של בני והסברתי על המדינה שלנו ועל כל ההישגים שלנו, והתגובות מצד המורה והתלמידים היו אוהדות". פעם בשבוע היא לומדת תורה עם שכן שלה בקומפלקס, נוצרי מ'עדי יהווה', "נפגשנו לראשונה בזכות הילדים שהתחברו וזרקתי בחצי חיוך שהם לא ינסו להמיר אותנו לנצרות ואנחנו לא נגייר אותם. בהמשך התיידדנו מאד וגילינו משפחה מקסימה ויחד אנחנו יושבים מידי שבוע ,אני עם תנ"ך בעברית והוא באנגלית ודנים ומפרשים פסוקים יחד".
מה המסר לישראלים?
ליאת: "כמי שגדלה ארה"ב ובארץ, אני מצד אחד מאד מתחברת לתרבות האמריקאית, לנימוסים ,לסובלנות ולאדיבות אבל אני גם מאד אוהבת את החום הישראלי ומתגעגעת מאד לארץ. בתחום החינוך, בתי הספר בארץ מצוינים, אבל הייתי רוצה שנאמץ את הכבוד למורים כמו שנוהגים פה לקרוא למורה "מיסטר " או מיסיס". כיוון שהמורה הוא לא חבר שלך ולא של הילד שלך, הדיסטנס הוא חיוני ואנחנו צריכים לתת כבוד למערכת החינוך. המסר העיקרי שלי לישראלים הוא שיש לנו מדינה מקסימה ואנחנו צריכים להבין את הייחודיות שלנו וזו לא סתם סיסמא ,אבל חשוב שנבין שישראל היא לא מרכז העולם ויש עוד עמים ומדינות וצריך גם לדעת להשתלב ביניהם. אני חושבת שאפשר ללמוד מהאמריקאים בנושא הסובלנות וליישם את זה בארץ בין כל הקבוצות - חילוניים, דתיים ועדות שונות, וזאת עושים על ידי שיחות ותקשורת הדדית".
לא לוותר
זווית נוספת לנושא הרילוקיישן מספקת תמר לוי (31), מהנדסת תוכנה במקצועה, במקור מרמת גן. תמר ואופיר החליטו לעבור יחד עם בנם עמית (3) לפיניקס בשנת 2011, לאחר שאופיר התקבל כפוסט דוקטורנט באוניברסיטת ASU.
תמר מתארת את תקופת ההסתגלות הראשונית מאד לא פשוטה ומחשלת. "הגענו לארה"ב ללא מכולה עם כמה מזוודות שבתוכן בגדים וצעצועים. הדירה ששכרנו בקומפלקס סן מליאה הייתה ריקה, וישנו על מזרנים מתנפחים עד שקנינו דברים בסיסיים. מכיוון שמלגת הלימודים שקיבלנו מהאוניברסיטה לא הייתה מספיק גבוהה בשביל לכלכל משפחה (40000 דולר לשנה) נתקלנו בקשיים כלכליים. אני עזבתי סטארט אפ בארץ שעבדתי בו מסיום לימודי באוניברסיטה, נאלצתי לחפש עבודה אחרת, זה היה תהליך ארוך של שנה שכלל הרבה מפחי נפש. אמנם יש לי אישור עבודה אבל הרבה מקומות שפניתי אליהם דחו את קורות החיים שלי על הסף כי אני לא אמריקאית ואין לי גרין קארד. גם השפה היוותה מכשול עבורי בראיונות. כמתכנתת אני מתורגלת בקריאה וכתיבה שוטפת באנגלית אבל דיבור זה משהו אחר לגמרי.
מתי התחלת לראות את האור בקצה המנהרה?
תמר: "אחותי שגרה בקנדה הפנתה אותי לJCC באזור שלנו מכיוון שהם עוזרים למחפשי עבודה. ואכן פניתי אליהם והם הצמידו אלי קואצ'רית שעזרה לי לשכתב את קורות החיים שלי ואף קיבלתי שלושה מפגשים חינם איתה. במפגשים עבדנו על איך לדבר בראיונות עבודה, והיא אף נתנה לי כל מיני עצות מועילות, כמו בין היתר, ללכת להרבה כנסים ולעשות נטוורקינג. הצטרפתי לקבוצה שנקראת GANG PLANK - זו קבוצה בתמיכת הממשלה שרוצה לעודד צמיחה של עסקים קטנים. מדובר במקום מפגש, כנסים והרצאות לבעלי עסקים קטנים. ושם התחלתי לעבוד ללא תשלום בחברה קטנה שבנתה אפליקציה לאתר שמחפש מועמדים לעבודה מסוימת. בשלב מסוים החלטתי שבמקום חברות אמריקאיות קטנות אתחיל לחפש רק בחברות גדולות ופשוט שלחתי קו"ח בקצב. בסופו של דבר הגיעה ההצעה המיוחלת כשקיבלתי הצעת העבודה מחברת אינטל לפני שנה בתור "אפליקיישן אנג'ינר" בתחום שיפור בצועים של התוכנה של אינטל".
האם עכשיו אתם מצליחים ליהנות מהיתרונות שהמגורים בארה"ב נותנים ומחווית הרילוקיישן?
תמר: "למרות שעברנו דרך חתחתים, היית נחושה לא לוותר וזה רק חישל אותי והוכיח לי שאין דבר העומד בפני הרצון. עכשיו שיש לי עבודה מסודרת ואנחנו יכולים להתקיים בכבוד, אנחנו מרוצים. מבחינת מגורים הגענו לקומפלקס סן מליאה דרך פורום תפוז של ישראלים באריזונה ובחרנו לגור בבית ליד המשפחה הישראלית שהמליצה לנו על המקום. המשפחה הזו עברה בינתיים לאוקספורד, אבל הכרנו עוד הרבה משפחות ישראליות במתחם, ואנחנו חוגגים ועושים אירועים בבתים או ליד הבריכה. אנו גם נוסעים מידי פעם לטיולים עם עוד משפחות ישראליות לסן דיגו,לאס וגאס ועוד.
אני מאד אוהבת את פניקס, זו עיר לא סואנת. אין פה תורים בסופרמרקט או עומס בכבישים, והאנשים אדיבים אחד לשני. למי שחושב על להשתקע פה, ניתן לקנות פה בית עם בריכה בעלות מצחיקה של 150000 דולר. במקום העבודה שלי הכרתי חברים הודים, נוצרים ומוסלמים מלבנון ומצרים .התוודעתי לאנשים מקסימים, וקל לנו לתקשר כי לדעתי יש לנו משהו משותף מבחינת מנטליות וחום.
מה היית ממליצה כיום למשפחה שמגיעה לרילוקיישן?
תמר: "הייתי ממליצה לעבור למקום שיש בו ישראלים כמו קומפלקס כדי שתהיה אינטראקציה עם השכנים. בנוסף כדאי להתארגן מהארץ, לבחור דירה ועד לפרטים הקטנים, אפילו להזמין חשמל וגז עוד מהארץ כדי לא להיתקע כמונו. אם ללמוד מהספור האישי שלי, אז לצאת לדרך חדשה עם נחישות ולא לוותר".
