נגורנו קראבאך: מסע בארץ מצולקת
הישות המדינית שבין ארמניה לאזרבייג'ן, שהתפרסמה בעקבות הקרבות הקשים שאירעו בה בתקופת קריסת ברה"מ, הולכת ונפתחת אט-אט למערב. ירון וייס ביקר בארץ ללא הכרה בינ"ל
על רפובליקת נגורנו קראבאך שמעתי בעיקר בהקשרים שליליים, בעקבות המלחמה העקובה מדם שהתרחשה שם בתקופת קריסת ברית המועצות.
מקריאה של מעט המידע הקיים עליה גיליתי שמדובר באזור הררי עשיר בהיסטוריה, תרבות ונופים. לכן, במהלך מסע שערכתי בספטמבר 2012 למדינות הקווקז החלטתי, מיד עם הגיעי אל ארמניה, "לקפוץ" לביקור בקראבאך.
עוד טיולים בעולם בערוץ התיירות:
- פונטנבלו הקסומה: טיול בין פטריות וארמונות
- קורסיקה: חופשת ים או טרק מהיפים בעולם?
- בוצואנה: אפריקה כפי שהיתה בימי בריאת העולם
עקב איומים מצד אזרבייג'ן השכנה, לא ניתן להגיע אל נגורנו קראבאך בדרך האוויר. האפשרות היחידה להגיע היא בנסיעה של שמונה שעות במארשרוטקה (השם הפופולרי ברחבי ברית המועצות לשעבר למונית שירות) מירוואן, בירת ארמניה, עד לסטפנקרט, בירת נגורנו קראבאך.
בבוקר הנסיעה פגשתי את רפי קוג'יאן - ארמני/אמריקני שחי בירוואן, ואחראי על רוב המידע על ארמניה הקיים בשפה האנגלית ברשת האינטרנט, בין השאר בזכות אתר הוויקי ארמנפדיה העשיר במידע רב ומועיל על המדינה.
רפי, הנראה צעיר בהרבה מ-40 שנותיו, הוא איש רב פעלים. הוא סיפר לי שבשנת 2007 הוא סימן יחד עם מתנדבים נוספים את שביל ג'נאפאר (Janapar) - שמשמעותו דרך בארמנית. השביל חוצה את נגורנו קראבאך מצפון לדרום, ומאחד תחת רצף אחד דרכים היסטוריות ועכשוויות לשביל אחד ארוך הנמשך לאורך 16 ימי הליכה.
מטרת הפרויקט הייתה לפתח אטרקציה שתמשוך תרמילאים אל האזור הנידח הזה. אך למרות העלייה המתמדת במספר התיירים המבקרים בכל שנה בנגורנו קראבאך (בשנת 2012 נרשמה עלייה של 33 אחוז בתיירות הנכנסת, עם הגיעו של התייר ה- 15,000 בסוף חודש דצמבר), השביל ברובו נותר שומם מתיירים.
אני והמקומיים במונית היומית
מיד לאחר פגישתנו החפוזה שמתי פעמיי אל המונית היומית לנגורנו קראבאך. כשהגעתי אל התחנה המרכזית ההומה של קילקיה אבוטקיאן הונף תרמילי אל על והוצב אחר כבוד על גג המונית יחד עם סחורות שונות, וכן ירקות, פירות ומשקאות המיועדים לתושבי הרפובליקה המבודדת. בתוך כמחצית השעה התמלאה המונית, ויצאנו לדרך. במונית נסעו תושבים מנגורנו קראבאך ששהו בירוואן לביקור קרובים ועסקים שונים, ושמחו מאוד על כך שאני ותייר צרפתי נוסף הצטרפנו לנסיעה אל מולדתם.
בנסיעה הארוכה חצינו את רמת אררט החצי מדברית. בדרך עצרנו ליד אחד מעשרות דוכני הפירות והירקות הפזורים לאורך הכביש, והצטיידנו בשלל מלונים, ענבים, אפרסקים ומשמשים טריים, המצויים שם בשפע. הדרך טיפסה לעבר מעברי ההרים של הקווקז הנמוך, עד אשר לאחר כשש שעות הגענו אל שפת הערוץ העמוק של נהר ארבנגט שבו נמצאת נקודת הגבול בין ארמניה לנגורנו קראבאך.
לאחר רישום בנקודת הגבול התבקשתי להגיע למחרת בבוקר אל משרד החוץ של נגורנו קראבאך הנמצא בעיר הבירה סטפנקרט, כדי להסדיר את אשרת הכניסה (באופן פרדוקסלי, לאור העובדה שלנגורנו קראבאך אין כמעט נציגויות דיפלומטיות מחוץ למדינה, הוצאת האשרה אפשרית כמעט באופן בלעדי רק לאחר הכניסה אליה). לאחר סיום הביקורת בנקודת הגבול החלה המונית בטיפוס ארוך לעבר ההרים.
גן שחור הררי
פירוש השם נגורנו (נגורני) ברוסית הוא הררי, וקראבאך הוא גן שחור בתערובת של טורקית ופרסית. כלומר, גן שחור הררי - שם המרמז הן על אופיה של הרפובליקה והן על המעצמות השונות ששלטו בה לאורך השנים.
לאורך הכביש המטפס אל מרומי ההרים בדרך לעיר הבירה סטפנקרט מוצבים שלטים המוקירים את התורמים השונים בני הפזורה הארמנית, אשר בעזרת כספם התאפשרה סלילת הכביש היחיד המוביל אל הרפובליקה. בולט במיוחד השלט לכבודו של המיליארדר האמריקני הקשיש קירק קרקוריאן, הידוע בשל חלקו הרב בהקמת לאס וגאס.
הטיפוס הסתיים בכניסה לעיר העתיקה שושי, שנפגעה קשות במלחמה. שם נגלה לעינינו עמק רחב ידיים אשר במרכזו שוכנת עיר הבירה סטפנקרט. המקומיים סיפרו שבשל מיקומה הטופוגרפי סבלה העיר בתקופת מלחמת קראבאך מהתקפות של ירי מסיבי מאזור שושי, עד לכיבושה במבצע בזק לקראת סוף המלחמה.
סטפנקרט עיירה סובייטית מנומנמת שהתעוררה לחיים
בסטפנקרט קיבל את פניי דימה (דמיטרי) אגורוב, חברו של רפי קוג'יאן. דימה, בחור רוסי צעיר המתגורר במוסקבה, סיפר לי שבחודשי הקיץ והסתיו הוא נמצא בעיקר בנגורנו קראבאך. לפרנסתו הוא עוסק בהדרכה של קבוצות
- יצאתי לפסק זמן בין יקומים מקבילים בשלכת של טנסי
- 589 דולר לכריסמס בפראג: בדקנו אילו חבילות נופש לחג המולד נותרו על המדף
- "ישבנו בהוסטל בקולומביה ופתאום מישהו צעק !Free Palestine" – מדריך למטיילים במלחמה
- זאת המדינה האהובה עליי באירופה הקלאסית - והיא לא מפסיקה להפתיע
- אגמים, טרקים ואוכל טעים וזול: ביקרנו במדינה מפתיעה באירופה
מאורגנות הבאות לטייל באתרי הטבע הפראיים.
אך עקב מיעוט התיירים, רוב הזמן הוא מטייל לבדו, חוקר ומגלה עוד ועוד פנינים של טבע והיסטוריה ברחבי הרפובליקה. קבענו שלמחרת, לאחר שאסדיר את אשרת הכניסה, אצטרף אליו לטיול קצר בערוץ הקניוני של נחל קרקר הסמוך לעיר הבירה, עד לכפר הגיבורים קארינטאק.
סטפנקרט הייתה עיירה סובייטית מנומנמת אשר התעוררה לחיים בשנים האחרונות בזכות הפיכתה לבירה של הרפובליקה הצעירה. היא נקראת על שמו של סטפן שהומיאן, מהפכן קומוניסטי ממוצא ארמני. על שמו נקראת גם הכיכר המרכזית של העיר.
הכיכר מעוטרת בעצים וספסלים, ובמזרקה שבשעות הלילה הופכת למזרקה מרקדת. מעל הכיכר מתנוסס פסלו של שהומיאן המפנה אליה את גבו ומברך לשלום את הבאים. משרד החוץ שוכן בבניין מטופח הנמצא באחד מרחובותיה המרכזיים של סטפנקרט, וצמוד לו מלון אירופה החדיש.
לאחר שהפקיד במשרד החוץ, ביקש ממני לסמן על דף את שמות כל המחוזות שבהם אני מתכנן לבקר במהלך שהותי, הוא החתים את דרכוני תמורת אגרה סמלית. משם המשכתי אל פאתי העיר, אל עבר "סמלה המסחרי" של נגורנו קראבאך - פסל מונומנטלי של קשיש וקשישה חביבים המתבוננים על עבר ההרים. שמו של הפסל בתרגום חופשי הוא "אנחנו ההרים שלנו", והוא בא לסמל את החיבור של תושבי סטפנקרט עם ההרים שסביבם. המקומיים מכנים אותו טאטיק פאפיק - סבתא וסבא.
הכפר שניצל מטבח
בכפר מחטירשן, כפר הררי הנמצא ממש מעל לקניון עמוק ותלול שבתחתיתו זורם הנהר קרקר, ואשר נמצא כעשר דקות נסיעה מעיר הבירה, פגשתי את דימה שבדיוק חזר עם כלבו מטיול בהרים. המשכנו יחד אל עבר הערוץ העמוק, כשאנו חולפים על פני הריסות של טחנות קמח ובתי הכפר הארמני חונות, שננטש לפני כ-100 שנה.
בין בוסתני הכפר הנטושים נגלו לעינינו מפלים גבוהים שירדו היישר מן המצוקים הגבוהים הסוגרים על הקניון. מהכפר הנטוש המשכנו אל עבר ערוץ הנחל הזורם בינות אשדים וצמחיית נחלים. לאחר כמחצית השעה הגענו לתופעת טבע מעניינת: מפל אשר מימיו נובעים ממעיין הנמצא ממש מעל ערוץ הנחל.
תחת המפל יש מערה אשר הסלע הסוגר עליה מלמעלה יוצר מפלונים קטנים בחצי גורן של זרזוף בלתי פוסק. מפלים מיוחדים אלו נקראים בפי המקומיים מפלי זונטיק (מטרייה ברוסית). בהמשך הערוץ נגלה לעינינו הכפר קארינטאק הנמצא ממש מתחת למצוק הגבוה. דימה סיפר לי שמעל המצוק נמצאת העיר שושי.
בתקופת המלחמה סבלו תושבי קארינטאק מהצקות רבות של הצבא האזרי שירה ללא הפסק על בתי הכפר והשליך לעברם חפצים בוערים. לאור המצב הבלתי נסבל נטשו הנשים והילדים את הכפר, ונותרו בו רק הגברים כדי להגן על רכושם. בלילה חורפי בחודש ינואר 1992 החליט מפקד הצבא האזרי שחנה בשושי להשמיד את הכפר על יושביו. התושבים, שהתכוננו לקרב, השיבו מלחמה, ולאחר קרב עקוב מדם נמנו עשרות הרוגים מהצד האזרי ומעט הרוגים ממגני הכפר.
הכפר ניצל, ומאז הוא נקרא בפיהם של תושבי נגורנו קראבאך - "כפר הגיבורים". בחודש מאי של אותה שנה, במבצע משולב של הכוחות הארמניים שחלקם טיפסו על המצוקים החולשים על הכפר, נכבשה שושי, ובכך הוסר האיום מעל הכפר והאזור כולו.
לשתות וודקה המופקת מפרי עץ התות
בקארינטאק פגשנו את ארטושה, ממגני הכפר באותה תקופה, שהזמין אותנו לסעוד בביתו יחד עם בני משפחתו. הוא סיפר לנו על חוויותיו מהמלחמה ועל חיי היומיום בכפר. בנו הבכור משרת בצבא ובסופי שבוע מסייע לו בעבודות המשק.
למחרת בבוקר המשכתי דרומה אל הכפר אזוך, שבו בחרתי להתחיל את ההליכה לאורך שביל ג'נאפאר. אזוך הוא כפר קטן המפורסם בשל קרבתו לקומפלקס מערות שבהן נמצאו שרידים של האדם הקדמון מלפני 300 אלף שנה. האתר נחשב לאחד המקומות הראשונים באירואסיה שבו חיו אוכלוסיות של הומינידים. ניתן לבקר במערות, אבל צריך להיזהר מלהפריע לאוכלוסיית העטלפים השוכנת במקום.
מאזוך מטפס השביל בתוך יער סבוך של עצי אלון, אלה ולבנה, עד למעבר הרים שבו התגלה לי נוף הררי מרהיב מאופק לאופק. לאחר הירידה מהמעבר, המשיך השביל בין שדות מעובדים ומטעים.
את יום ההליכה הראשון סיימתי בכפר קארמיר שוקה (שוק אדום) שעל גדות הנהר וראנדה. ריח הבציר המשכר אפף את הכפר כולו. משפחת תומאסיאן, שהייתה עסוקה בהעמסת אשכולות הענבים על המשאיות ובאיסוף עצים לקראת החורף הממשמש ובא, הזמינה אותי להתארח בביתה. הסב ולדימיר שחט את אחת התרנגולות שבחצר והעבירה אחר כבוד לנאירה אשתו, שתכין ממנה תבשיל לארוחת הערב.
ולדימיר כיבד אותי במשקה המקומי שנקרא אורי (סוג של וודקה המופקת מפרי עץ התות). לפנות ערב שוטטנו בין בוסתני הכפר לאורך נתיב זרימתו של הנהר, אספנו אגוזים וקטפנו פירות לקינוח. את ארוחת הערב הדשנה שכללה עוף שלם שבושל יחד עם תפוחי אדמה וקטניות מהגינה בתיבול חריף ומתקתק ליווינו בכוסיות ברנדי משובח מתוצרת אררט.
נשים אינן אוכלות, שותות או מעשנות בצוותא עם הגברים
נראה שבנגורנו קראבאך (ובמדינות השכנות) הנוהג הוא שהנשים אינן נוטלות חלק בסעודה. הן מגישות את האוכל והמשקאות, מארחות לחברה, אך לעולם אינן אוכלות, שותות או מעשנות בצוותא עם הגברים.
את יום המחרת פתחתי בביקור באתר שפרסם את קארמיר שוקה בכל רחבי ברית המועצות לשעבר. מדובר בעץ ענק הנמצא בסמוך לכפר ומכונה בפי המקומיים טינג'רי.
זהו עץ דולב בן 2,000 שנה שהיקף גזעו של 27 מ'. בתוכו יש חלל דמוי מערה בשטח של 44 מ"ר. העץ נמצא ממש תחת מעיין שופע המשקה אותו כל השנה, והוא נחשב לגדול ולעתיק בברית המועצות לשעבר. בהמשך הדרך חצה השביל את כביש האורך של נגורנו קראבאך והמשיך לאורך נהר וראנדה בין אשדים ומפלים עד לכפר אוורטראנוץ.
לאחר טיפוס על הרים מיוערים בגובה של כ-2,000 מ' הגעתי לשושי, העיר העתיקה מוקפת החומה. מספרים על שושי שבמאה ה-19 הייתה אחת הערים הגדולות בקווקז, אך מאז ירדה קרנה. עד למלחמת קראבאך רוב תושבי העיר היו מוסלמים אשר חיו בשלום עם שכניהם הארמנים.
עקב מיקומה האסטרטגי החולש על שטחים נרחבים, שימשה העיר בתקופת מלחמת קראבאך כמתחם של הצבא האזרי אשר הטיל את חתתו על כל האזור. לאחר כיבוש העיר על ידי הכוחות הארמניים (שסימל את סיומה של המלחמה) עזבו (או אולי גורשו) כל התושבים האזרים, ובתיהם נבזזו. עדות אילמת לקהילה הזאת היא מינרטים גבוהים המפארים את שמי העיר.
כיום רוב שכונות העיר הן עיי חורבות, רק פה ושם ניתן לראות מבנה ששוקם על ידי משפחת פליטים ארמנים שעברה להתגורר בו.
הצרפתי שהחליט "לעשות עלייה" ולשוב לארץ אבותיו
למרות ההיסטוריה המוסלמית של העיר, נמצא בה אחד המרכזים הנוצריים החשובים בנגורנו קראבאך - קתדרלת רזנצ'צוץ הלבנה שהוקמה בתור הזהב של העיר במאה ה-19. במהלך התקופה הסובייטית היא ננטשה ובמלחמה נהרסה כמעט לחלוטין. הקתדרלה שוקמה בעזרת תרומות, וכיום היא בולטת בהדרה ובלובנה מול בתיה החרבים של העיר.
בשושי פגשתי את ארמן וכריסטינה. ארמן הוא צרפתי בעל שורשים ארמניים שהחליט "לעשות עלייה" ולשוב לארץ אבותיו. בארמניה פגש את כריסטינה, צעירה רומניה ממוצא ארמני גם כן. הם הקימו משפחה והחליטו לבנות את ביתם דווקא בשושי החרבה. דירתם הצנועה שנהרסה כליל במלחמה, שופצה על ידי ארמן ומשמשת גם אכסניה לעת מצוא.
ארמן עובד גם כמדריך תיירים בארמניה. הזוג מהווה מקור השראה וגאווה לתושבי העיר. לאור מאזן ההגירה השלילי מארמניה ונגורנו קראבאך אל רוסיה ומדינות המערב, ארמן וכריסטינה הם דוגמה לכך שאפשר גם אחרת. בני הזוג מפורסמים מאוד בנגורנו קראבאך ועשו עליהם כתבות וסרטים.
מנזר גאנדזסאר - המרכז הדתי החשוב ביותר
מצפון לעיר הבירה סטפנקרט חולף שביל ג'נאפאר על פני המרכז הדתי החשוב ביותר בנגורנו קראבאך, ואחד החשובים לעם הארמני בכלל - מנזר גאנדזסאר השוכן על גבעה מעל הכפר ואנק. המבנה הנוכחי הוקם במאה ה-13, והוא נותר במצב שמור להפליא.
משם נמשך השביל לכיוון נהר טרטר, הנהר הארוך והשופע בנגורנו קראבאך, הזורם ממזרח למערב בתוך קניון מרהיב ביופיו ונשפך לנהר קורה שבאזרבייג'ן. דילגתי לשם בתחבורה ציבורית כדי לבקר באחד המקומות המבודדים והמרהיבים ביותר ברפובליקה - מנזר דאדיואנק שנוסד במאה התשיעית ונקרא על שמו של הקדוש תדאוש (דאדי), מפיץ הנצרות בארמניה, שגם קבור שם.
בתקופת ברית המועצות הוא ננטש לחלוטין וגדלה בו צמחיית פרא. לאחר המלחמה החל שיקום איטי של המקום. זה הזכיר לי את מאצ'ו פיצ'ו, העיר העתיקה בפרו, אחת משבעת פלאי תבל החדשים שגם בה גדלה צמחיית פרא בטרם התגלתה מחדש בתחילת המאה ה-20. ברחבי המנזר עשרות מצבות חצ'קאר, בורות מים, קפלות וכנסיות.
מדאדיואנק המשכתי במעלה הנהר לכיוון מערב עד לנקודה שבה נשפך אליו הנהר תותחון, שם חפרו בתקופה הסובייטית מנהרה ארוכה בתוך הסלע מתחת לקניון העמוק. מן הצד השני של המנהרה התגלה עמק תותחון בכל תפארתו.
כל סממני הריבונות אך ללא הכרה בין-לאומית
לאחר כמה קילומטרים של הליכה התגלה על גדתו השמאלית של הנהר מחזה עוצר נשימה: מעיינות חמים ומבעבעים הנשפכים היישר אל הנהר הזורם בשצף קצף וריח עז של גפרית נישא באוויר. ג'קוזי בחיק הטבע, מקום מצוין לאתנחתא לגוף ולנפש.
מבעד לחלון המונית שלקחה אותי חזרה לארמניה הסתירו העננים את השמש, והשמים החלו להאפיר. ההרים המוריקים נצבעו בשחור. החיילים בנקודת הגבול שעל נהר ארבנגט נופפו לשלום. הגן השחור ההררי נראה במלוא תפארתו.
תעודת זהות
נגורנו קראבאך, המכונה בפי תושביה הארמנים רפובליקת ארצאך, היא ישות מדינית עצמאית דה פקטו, כלומר עצמאית בפועל עם כל סממני הריבונות אך ללא הכרה בין-לאומית.
בתקופת ברית המועצות סופח האזור, שהיה בו רוב ארמני של כ-75 אחוז, אל הרפובליקה האזרית הסובייטית. לקראת סוף שנות ה-80 דרשו התושבים להסתפח לארמניה, מה שהביא להצתת אירועים אלימים ברחבי החבל ולפריצתה
של מלחמת נגורנו קראבאך בין הרפובליקות הסובייטיות לשעבר - ארמניה ואזרבייג'ן.
בשנת 1994 הסתיימה הלחימה עם ניצחון ברור לצבא הארמני והכרזת העצמאות של נגורנו קראבאך. כיום שורר שקט יחסי באזור, למעט אירועי ירי ספורדיים בקרבת אזורי החיץ שבין המדינות אשר ממילא סגורים לציבור הרחב.
חשוב לציין כי ממשלת אזרבייג'ן אינה מתירה לבעלי דרכונים עם ויזה של נגורנו קראבאך להיכנס לשטחה. תיירים המעוניינים להמשיך לאזרבייג'ן (דרך גיאורגיה בלבד מכיוון שהגבול בין ארמניה ונגורנו קראבאך לאזרבייג'ן סגור מאז המלחמה) נדרשים לבקש מן הרשויות בנגורנו קראבאך שלא יחתימו את דרכונם.
לפנייה לכתב/ת 
