שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקווקז קורא לי: יצאתי לגלות מה יש באזרבייג'ן
    מפגש עם "יהודים הררים", אזרחים שסולדים מאיראן ומזדהים עם טורקיה, וטיפוס על הר שיוצאת ממנו אש ועושים עליה מנגל. רואי בר-שדה יצא לגלות את חבל הקווקז באזרבייג'ן והתאהב

    הייתה זו הטיסה המפחידה, הארוכה ביותר והקצרה ביותר בחיי. למרות שנמשכה רק שעה, כל דקת טיסה שעברה בתוך מטוס ה"אנטונוב" הבא בימים של חברת התעופה האזרית, הרגישה כנצח ולוותה באנחות רווחה בקרב הנוסעים.

     

    >>> ים המלח - פלא עולמי: בואו להצביע ולהשפיע

     

    טסתי בה מאקטאו, עיר הנמצאת בקזחסטן על חופו של הים הכספי, לבאקו, בירתה הסואנת והעשירה של אזרבייג'ן. למרות שלבאקו יש דברים רבים להציע לתייר, לא בשביל יופייה הגעתי לאזרבייג'ן. היה זה לבי, שהניעני, כפי שמשך אותי לאורך כל מסעי ב"דרך המשי" אל יעד חלומותיי - הרי הקווקז, עם חברת "עולם אחר".

     

    באותו שלב הייתי שבור ורצוץ ביותר עקב הרעלת "ששליק" (קבאב) שחטפתי בעיר נוקוס האוזבקית מספר ימים לפני כן. הקווקז, אותו רכס הרים מסתורי שגדולי המשוררים הרוסים כדוגמת לרמונטוב ופושקין היללוהו, היה סיבת הגעתי לאזרבייג'ן. היה זה בעודי יושב בשדה התעופה של אקטאו, מחכה לטיסה לבאקו ומנסה להתעלם ממבטיהם החשדניים של אנשי הביטחון הקזחים, עלעלתי במדריך ה"לונלי פלנט" על מדינות הקווקז שהיה באמתחתי, כשהבנתי דבר אחד: הקווקז קורא לי.

     

    האמת שבאקו לא נתנה לי סיבה להישאר בה. באקו מייצגת בזעיר אנפין את השנוא עלי במדינות ברית המועצות לשעבר. כעיר בירה, היא מעניקה למבקר תחושה של עושר מטורף שממנו נהנים מתי מעט, בעוד שבשאר שטחי המדינה האזרח הפשוט שורד בקושי.

     

    עוד טיולים באזור הקווקז:

      

    "שונאים, סיפור אהבה" ביני לבין באקו התחיל כבר כאשר נהג המונית, האזרי הממולח, שהסיעני משדה התעופה לאכסנייה שבה ישנתי, כייס אותי. לאחר מספר ימיי נדודים חסרי תכלית בעיר, עליתי בשעת בוקר מוקדמת מהתחנה המרכזית הכאוטית של באקו על אוטובוס לקובה, עיר היושבת למרגלות צידם המזרחיים של הרי הקווקז. למרות שהעיר שימשה רק כנקודת מעבר לקראת יעדי הסופי שהיה הכפר ההררי המסתורי "חינאליק", עליו קראתי רבות, החלטתי לעצור בקובה למספר שעות, על מנת לבקר את הקהילה היהודית המתגוררת במקום.


    יעד חלומותיי. הרי הקווקז (צילומים: רואי בר-שדה)

     

    "היכן ניתן למצוא יהודים?"

    יהודי המקום, המוכרים בשמם "יהודים הררים", מתגוררים כבר קרוב ל-300 שנה בפרבר/רובע של העיר הנקרא "קרסניה סלובודה", והייתי בדרכי לשם. בעודי חוצה את הגשר המפריד בין קובה ליישוב היהודי, שאלתי ברוסית קלוקלת את השוטר המקומי היכן נמצא היישוב היהודי. הוא ענה לי: "תחצה את הגשר וכבר תדע שהגעת למקום הנכון...".

     

    לא הבנתי עד כמה צדק. כאשר הגעתי ל"קרסניה סלובודה" נגלתה לעיניי קבוצת זקנים ישובה ליד צרכניה קטנה ומעופשת.

     

    "היכן ניתן למצוא יהודים?" שאלתי אותם.

     

    הם הסתכלו עליי בפליאה ערמומית וענו: "כולנו פה יהודים".

     

    פרצנו בצחוק משעשע. מיד לאחר מכן, מלווה על ידי אחד מצעירי המקום שהתרגש מהמבקר הישראלי, יצאתי לסיור בעיירה, המזכירה סוג של "שטייטל" ברוסיה הצארית. בשונה ממצב העיירות היהודיות בתקופה הצארית, כאן הייתה תחושה שיהודי המקום שולטים בו ועושים בתוכו כבשלהם. דוגמא לכך הן מכוניות הפאר המשוטטות להם בנחת ברחבי העיירה, בשונה כל כך מקובה, שבה מרבית המכוניות הינן "לאדות" סובייטיות מיושנות. נראה גם שיהודי המקום אינם יראים מכוחות הביטחון ושכניהם האזרים המוסלמים, ומתהלכים בעיירה בגאווה ואף צוחקים עם נציגי המשטרה המקומית המשוטטים ביישוב בנחת.

     

    לאחר סיור קצר וצרחות שחטפתי מתימהוני-הכפר שסירב בתוקף לתת לי להיכנס לבית הכנסת המקומי, תפסתי טרמפ חזרה לקובה, עם חבורת "יהודים הררים" בעלי מראה מפוקפק, על ג'יפ "מרצדס" מפואר שלא היה מבייש את טוני סופרנו וחבורתו. למרות העושר הרב שממנו נהנים היהודים החיים במקום (לרבים מהם עסקים במוסקבה), שכניהם המוסלמים השיעים הגרים בצידו השני של הכפר רואים בהם חלק בלתי נפרד מעירם. בין שני הצדדים שוררים יחסי ידידות ואהבה. ניתן לומר, שמרבית האזרים עמם שוחחתי במהלך ביקורי במדינה הביעו קרבה למדינת ישראל וליהודים.


    היהודים מכונים "יהודים הרריים". בית הכנסת בקובה

     

    שונאים את איראן, מזדהים עם טורקיה

    למרבה הפתעתי, שמעתי מילים קשות דווקא כלפי איראן, שכנתה של אזרבייג'ן. הדבר מוזר ביותר, בשל הקרבה הדתית בין שתי המדינות שבשתיהן רוב שיעי ולא סוני. למרות זאת, מרבית האזרים חשים הזדהות דווקא עם טורקיה הסונית, זאת בשל הקרבה התרבותית בין שתי המדינות והדמיון בין השפות המדוברות בארצות אלו.

     

    טורקיה גם עמדה לצידה של אזרבייג'ן במהלכו של הסכסוך האלים בינה לבין ארמניה בנגורנו-קרבאך, סכסוך המהווה טראומה קשה למדינה, לגאוותה הלאומית ולכלכלתה, הנאנקת תחת עול הטיפול במאות אלפי הפליטים שנמלטו מהחבל ואינם יכולים לחזור לבתיהם. בשל המריבה על חבל ארץ זה, שאותו הפסידה אזרבייג'ן לארמניה בשנת 1993, חשים רבים במדינה טינה גדולה כלפי ארמניה ורוסיה שסייעה לה, בעוד שטורקיה זוכה לכבוד רב עקב הסיוע החשאי שהעניקה לכוחות האזרים.

     

    נפרדתי מקובה, ועליתי על מונית "לאדה" מקרטעת, נהוגה בידי נהג בעל פנים מחוטטות ואף נשרי, לעברו של "חינאליק", היעד הנכסף עבורי, אותו כפר מסתורי הנמצא בגובה של למעלה מ-2,000 מטר מעל פני הים. למרבה ההפתעה, הכביש היה מודרני לגמרי, חלק מתוכנית פיתוח שהגה הנשיא אלייב בשנת 2006, זאת בניגוד מוחלט לכפר עתיק היומין וליישובים העניים הממוקמים לצידו.

     

    לאחר נסיעה של שעתיים מקובה, וטיפוס במעלה הכביש הערפילי, הגענו לחינאליק. עקב הערפל שהקיף את הכפר לא הבנתי בתחילה שאכן הגעתי, אך הנהג בעל הפנים המחוטטות אישר זאת, לקח את כספו ונסע לו. הכפר נמצא לא רחוק מהגבול עם חבל דאגסטן שברוסיה ולכן נמצאת בו נוכחות קבועה של הצבא האזרי. הוא כל כך מרוחק שתושביו מדברים שפה הייחודית רק לו, הקשורה לשפות הקווקזיות הצפון-מזרחיות, למרות שחלק מתושביו דוברים אזרית וגם רוסית.

     

    "זאב, זאב"

    עם הגיעי לכפר, מצאתי משפחת רועים עשירה שגרה למדרונותיו ולא בפסגתו, ובעל הבית הציע לי ללון בביתו תמורת תשלום. הוא דיבר רוסית קלוקלת, אך מובנת לי. דבר ראשון שהתגלה לעיני כשהגעתי לבית, היה כלב רועים קווקזי ענק השייך לבעלי הבית. מלכתחילה נראה היה שהכלב לא אוהב אורחים זרים, ומיד החל לנבוח ולנסות לנשוך אותי. הצלחתי להימלט ממנו ולהיכנס לבית. הייתה זו משפחה מעניינת.

     

    בעל הבית, איש בעל אמצעים, הלין בביתו גם את קרובי משפחתו. היו לו עדרים גדולים של כבשים, מספר לולים של תרנגולות וילדים שובבים בשפע. יצאתי לטייל בחוצות הכפר, בין בתי האבן העתיקים שלו, והרגשת אושר עילאי הכתה בי בחוזקה. היה זה הקווקז שנגלה לעיניי. מסתורי, אך מסביר פנים.

     

    יחסיי עם מארחי נראו מבטיחים, אך עד מהרה עלו על שרטון. עקב השנאה התהומית שרחש לי כלב הרועים הקווקזי, שהפך אותי לשבוי בבית, אפילו היציאה לשירותים שבחצר נהייתה מסובכת. לכן נאלץ בעל הבית לקשור את הכלב על מנת לסייע לתייר האומלל והחרד, אני עצמי.

     

    זה גרם לאסון שהתרחש בלילה. לאחר שנת לילה ערבה, התעוררתי בבוקר וראיתי את המשפחה כולה יושבת בסלון הבית והאנשים פניהם זעופות. אחותו של בעל הבית הסתכלה עלי בעוינות ואמרה ברוסית: "וולק, וולק", כלומר, "זאב, זאב", תוך שהיא משמיעה חיקוי מזעזע של נהימת חיה טורפת.

     

    מסתבר, שבשל קשירת הכלב, שאפשרה מעבר בטוח לשירותים עבורי, נטרפו בלילה, בעת שישנו כולנו, שלוש מכבשותיהם. הצעתי לשלם עבור הנזק, אך בעל הבית סירב בתוקף.


    כלב הרועים הקווקזי ובנו של בעל הבית

     

    מנגל בטבע נוסח הקווקז

    מאגר אש טבעי הנמצא במרחק של שעה וחצי הליכה מן הכפר, אי שם בין פסגות ההרים המושלגים, שעל מיקומו ידעתי, עורר את סקרנותי. כיצד יוצאת לה אש מהאדמה, אי שם בין הפסגות המושלגות של הרי הקווקז בגובה של כמעט 3,000 מטרים.

     

    למרות שעבדכם הנאמן סובל מפחד גבהים, המסתורין האופף את האתר היה חזק מהפחד ועל מנת לפצות את בעל הבית, שכרתי ממנו שירותי הדרכה אישית לטיול הליכה מאתגר אל מאגר האש הטבעי בין פסגות ההרים. בעל הבית נענה בשמחה והצטייד במקל הליכה ובשקית מסתורית אותה נשא עמו.

     

    הטיפוס למאגר היה קשה ומפחיד ביותר, לא רק בשל תלילותם של ההרים עליהם טיפסנו. החלקה פתאומית על סף המצוק שעליו הלכנו וכלבי רועים מרושעים שנבחו ורדפו אחרינו, מהם ניצלנו רק בזכות טוב ליבם של בעליהם, לא תרמו להורדת רמת האימה. כשהגענו למאגר האש, נדהמתי מאוד. אכן, מארחי לא שיקר לי.


    הנוף במהלך הטיפוס למאגר האש הטבעית

     

    למרות שהיה זה מאגר קטן, האש באמת יצאה מן האדמה ובהחלט נראתה והורגשה, אך למרבה הזוועה, פנה אלי לפתע מארחי, מחטט בשקית מסתורית שנשא עמו לאורך המסע, ואמר לי: "בוא נתיישב ונעשה על האש". לבי החסיר פעימה ונזכרתי בשלוש הכבשים שנטרפו. "מה זאת אומרת 'על האש'?" שאלתי. הוא שלף מן השק חתיכות של תפוחי אדמה ובשר כבש טרי, אותו שחט בבוקר לכבודי והורה לי להתיישב לצדו על סף הפתח ממנו יצאה האש, המסומן באבני לבה לוהטות, עליהן הניח את חתיכות הבשר העסיסיות.

     

    וכך, בגובה 3,000 מטרים מעל פני הים, בין הפסגות המושלגות של הרי הקווקז, ליד פתח אש לוהטת הפורצת מן האדמה, במקום פולחן עתיק יומין עבור הכפריים המתגוררים באזור, סעדנו ארוחת צהריים. להפתעתי, עם תום הטקס המוזר, התאפשרה חזרה מהירה אל הכפר עם זוג מטיילים ישראלים שחצו את דרך המשי בג'יפ שרכשו בספרד והופיעו כחזיון תעתועים ממש ליד מאגר האש.


    "בוא נתיישב ונעשה על האש". אבני הלבה הלוהטות

     

    אויבי שהפך לידידי

    עם החזרה לביתו של מארחי, הסתכלתי על תמונות שהיו תלויות בחדרו, בהם נראה גבר צעיר ונאה במדי צבא, בעל עיניים נוגות. על פי מה שהבנתי, מידידי המארח, היה זה קרוב משפחה יקר לליבו שמת במלחמת קרבאך. נראה שעקבותיו של סכסוך אלים מגיעים לכל מקום.

     

    לסיומה של ההרפתקה הקווקזית שלי, חיבק אותי בעל הבית, אויבי שהפך לידידי, והעניק לי את מקל הרועים שלו, שסייע לנו לטפס אל מאגר האש. המקל שמור עמי עד היום. בערב כבר הגעתי לבאקו ומצאתי עצמי נמלט מחבורת שיכורים אלימה בסמטאות העיר העתיקה. אך זה כבר נושא לסיפור אחר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מדברים שפה ייחודית. כפריים בחינאליק
    צילום: רואי בר שדה
    רבים מהם אוהדים את ישראל. משפחה אזרית
    צילום: רואי בר שדה
    כתבנו על רקע הרי קווקז
    צילום: רואי בר שדה
    מומלצים