שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock

    שיעור בסולידריות לאומית

    בלי צבא קבע ובלי חיילים מקצועיים הצליחו בני ישראל לנצח קרב אחרי קרב במדבר, על ידי גיוס חובה מיידי של צעירי השבטים. אלה יצאו ששים אלי קרב, כי היה להם מה להרוויח ממנו. על לוחמים וחלוצים - אז והיום

    "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לה', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ - לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ: כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה".

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>

     

     

    הפרשה פותחת בחובה המוטלת על אדם לקיים שבועות ונדרים שגזר על עצמו, ומיד עוברת להגשמתה במציאות, במלחמת הנקם נגד המדיינים. לקראת היציאה למלחמה נתבע כל שבט לתרום אלף חיילים שמהם יקום הצבא. כאן לומדים אנו שבאותם ימים לא היו מחזיקים צבא קבע או צבא מקצועי. ברגע שהייתה נכפית מלחמה, היה גיוס כולל או גיוס חלקי של צעירי השבטים, והם הפכו לצבא.

     

    מי שיצא למלחמה והימר על חייו יכול היה לצאת ברכוש גדול, כפי שאכן מתואר בהמשך הפרשה. השבי, השלל, הבז והמלקוח שלאחר המלחמה יכולים היו לבסס את הצעיר לכל חייו. לכן היה מקובל להשמיד את מחנה האויבים בלי להשאיר שבויי,ם כדי לזכות ברכוש הנטוש שכלל נשים צעירות, עבדים, עדרי צאן, שטחי אדמה, וכסף וזהב לרוב. זה היה פיתוי שרבים מהצעירים לא עמדו בו.

     

    אורך החיים הממוצע של אדם לא עלה על ארבעים שנה, ולכן ההימור הזה השתלם. אצל ההיסטוריון הרומי טקיטוס, למשל, מסופר על השבטים הגרמניים שלחמו נגד הצבאות של רומי, ובמחנות השבטיים היו מבזים את כל הזקנים, ומלגלגים עליהם על שהגיעו לגיל מופלג כזה ולא נהרגו באיזו מלחמה מוצלחת.

     

    ביוון הקדומה, כאשר היו אויבים נאספים למלחמה, היו צעירי הכפר קמים להתגייס לצבא. וכל צעיר בצאתו מביתו היה מניח במבואות הכפר אבן גדולה שהביא משדהו, ובמשך כל ימי המלחמה היה גל אבנים גבוה ניצב במבואות הכפר. כאשר היתה המלחמה מסתיימת, היו הצעירים חוזרים לכפר, ובעברו ליד גל האבנים, היה כל אחד נוטל אבן אחת ומחזיר אותה לחלקתו. והאבנים שנשארו ואיש לא בא לקחתן, הפכו לגלעד.

     

    שוויון בנטל, המודל התנ"כי

    גם צה״ל בבסיסו הוא צבא העם, וכל צעיר בהגיעו לגיל שמונה-עשרה חייב להתגייס. אני זוכר מערכון של להקה צבאית משנות השישים, שיכול להעיד על הרוח ששררה אז בצבא. במערכון מגיע בחור צעיר ללשכת גיוס, ואחרי שהרופא בודק אותו, הוא אומר לו: יש לך כף קוף אחד. לאיזו יחידה היית רוצה ללכת בצבא?

     

    אומר הבחור: "אני רוצה להתגייס לצנחנים, לצאת לקרב, להיפצע, להתפנות לבית חולים, לנוח בבית הבראה, לחזור ליחידה, לצאת לקרב, להיפצע, לבית חולים, לבית הבראה, לקרב..."

     

    הרופא מפסיק אותו באמצע ואומר לו: "חביבי, אתה נשמע לי לא נורמלי!" אומר הבחור: "את זה בבקשה תיתן לי בכתב!"

     

    במהלך מלחמת בני ישראל במדיינים אנו קוראים כי הלוחמים הרגו את כל מלכי מדיין, ובמשפט קצר מוזכר שהרגו גם את בלעם. והרי בלעם בירך את עם ישראל בברכה מופלאה שכמותה לא נשמעה בכל התורה, ומדוע צריך היה להרוג אותו?

     

    התשובה ניתנת כמה פסוקים מאוחר יותר, שם נאמר כי בנות מואב ״הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה׳ על דבר פעור, ותהי המגיפה בעדת ה״.

     

    ברכה או קללה: מה אמר בלעם לבנות מואב?

    ואכן, אם נחזור לפרשת בלק, נוכל לקרוא איך בנות מואב באמת זנו על בני ישראל בפעור, אך בשום מקום לא כתוב שהדבר נעשה בדבר בלעם! ואם כך, עלינו לחפש בין השיטין של דברי בלעם ולמצוא את הרמזים ששתל בדבריו, ואת העצות שנתן לבנות איך ניתן לנצח את בני ישראל על ידי ניצול תשוקתם לנשים.

     

    הרמז הראשון שרומז בלעם טמון במילה שיטים, שרומזת לבנות: אני אמנם מברך את בני ישראל, אך בין השיטים חפשו כמה עצות שאני נותן לכן. והנה כמה מן הרמזים שרמז להן: הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב. "בדד ישכון" הוא רמז לתשוקתו של העם אל גוף האישה, והמקום בו רוצה הגבר לשכון. מקביל למה שנאמר בשיר השירים: "בין שדי ילין", שהוא בדיוק "בדד ישכון". זה רמז ראשון.

     

    רמז שני: "מה אקוב לא קבה אל". בקובה של נשים מופקרות שם יהי נצחונכן. רמז שלישי: "ומספר את רובע ישראל" – רובע אינו במשמעות שכונה בעיר שבה גרים בני ישראל, ודי לחכימא. רמז רביעי: "לא הביט און ביעקב" – אחרי הטיפול שלכן לא יימצא יותר און בישראל. חמישי: "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" - ישחת זרעו על בנות עם זר. ושישי ואחרון: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" – יותש עד עפר ולא ימצא את הכוח לקום למלחמה.

     

    ומיד אחר כך אכן נאמר: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". ברור מכאן הקשר בין המופקרות של בנות מואב, לבין הרמזים שפיזר בלעם ב"ברכותיו". מנהיגי ישראל ורבותיו - שלא כמו האספסוף - הבינו מבין השיטין כי בלעם מסית ומדיח, ולכן הרגוהו מיד כשנזדמן לידיהם.

     

    קחו אחריות אחד על השני

    בפרשה זו מכריח משה את השבטים לקחת אחריות אלה על אלה. בני ראובן וגד וחצי המנשה מבקשים להתיישב בארץ שכבר נכבשה, בעבר הירדן, כאילו בשבילם המלחמה תמה.

     

    מיד עם תום הקרבות הם מבקשים ממשה: "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה: אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"

     

    זהו שיעור בסולידריות לאומית. כל אחד חייב להשתתף במלחמה של העם, והחלוקה של הנחלות תיעשה לאחר מכן. אין מיוחסים ואין משתמטים. יש שוויון בנטל, שאלמלא כן יקרה מה שקרה בעולם החיות והפך למשל ולשנינה.

     

    מעשה באריה, זאב ושועל שיצאו למסע ציד משותף. הם צדו פרה ושתי תרנגולות. ישבו וחשבו איך יחלקו את השלל, ולא הגיעו לכלל הסכמה. עד שקם האריה ואמר: אנחנו נעשה חלוקה צודקת: אני והפרה נקבל תרנגולת אחת ואתם שניכם גם תקבלו תרנגולת אחת. מחלוקה כזאת פחד משה, ולכן קבע ששוויון בנטל - רק הוא יזכה אותך לשוויון בחלוקת השלל.

     

    החלוצים הציונים של משה

    אנשי השבטים הנזופים נכנעים לתביעתו של משה, ויוצאים חלוצים לפני המחנה לכיבושה של כל ארץ ישראל. אך לפני עזבם את ארץ ישראל המזרחית, הם מושיבים את נשיהם וטפם ומקניהם בערים החדשות שבנו לעצמם. "וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ". ואלה שמות כמה מן הערים: דיבון, ערוער, עטרות-שופן, יעזר, בית נמרה, בית הרן, יגבהה ועוד ועוד.

     

    בעת התיישבותם של החלוצים הציונים בימינו חזרה התמונה על עצמה. אף הם בנו יישובים חדשים,
    ואף הם קראו להם בשמות חדשים, אך השמות הללו היו חייבים לקבל את אישורה של "ועדת השמות", ועדה שדאגה להעניק ליישובים שמות עבריים ראויים.

     

    והנה התעורר ויכוח בין החלוצים שהקימו את קיבוץ מנרה, לבין מומחי ועדת השמות. אלה האחרונים אמרו כי השם מנרה אין לו כל משמעות, והעניקו לקיבוץ הצעיר את השם "רמים". חברי הקיבוץ החרימו את השם החדש, וטעמם עימם: על אותו הרכס שאנו יושבים עליו, טענו, ישנו מושב בשם רמות נפתלי. תארו לכם שאנחנו יוצאים לטייל על הכביש המחבר בין יישובינו, ופוגשים בחורות מהמושב הסמוך. הן שואלות אותנו: מאין אתם? ואנחנו אומרים: אנחנו מרמים, והן אומרות: נעים מאוד, אנחנו מרמות.

     

    האם לא סביר שבני ערוער עירערו על ערוער וקיבלו את השם בתור עונש?

     

    • טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב


    פורסם לראשונה 05/07/2013 14:15

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חיים הורנשטיין "ידיעות אחרונות"
    היום כבר יש צבא. יורם טהרלב
    צילום: חיים הורנשטיין "ידיעות אחרונות"
    מומלצים