שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הצילו, הפמיניזם שלי מנצח אותי
    אני גאה להיות פמיניסטית, אבל טסנו מהר ורחוק. נחתנו בארץ חדשה, מבלי שכל חלקי הגוף והנפש הדביקו את קצב הטיסה. כשאני מסתכלת לצדדים אני רואה את חברותיי שנאבקות כמוני, רצות ונפצעות, ופוחדות פחד מוות מהעייפות ומהתשוקה לנוח

    אסרה על נפשה

    הפסוקים הפותחים של פרשת "מטות" מציעים זווית חדה להתבוננות על מורכבות החיים הנשיים בחברה המסורתית: "וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה', וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ, וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ" (במדבר ל', ד'-ה'). ככל שהחברה המסורתית ניסתה לדכא נשים, לא היה בכוחה למחוק את תבונתן ורצונן החופשי; את העובדה שהן נבראו בצלם, ושהן יכולות ורוצות לקבל החלטות.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >

     

     

    הפרשה שלנו פותחת בקביעה: "ואישה כי תידור נדר... ואסרה איסר", ובכך מבהירה כי באופן מהותי אישה יכולה - ורוצה - לקבל החלטות על עצמה. אלא שההכרה בכך מערערת צורך יסודי של החברה המדכאת, ולכן, לאחר הבהלה, נמצא הפתרון: האחריות על נדרי האישה מופקדת בידי בעלה ואביה. כך, בפסוקים ספורים, מודה מערכת המשפט כי רוחן של הנשים לא מוכנה למות, אך באותה אבחה היא מסבירה איך תסגור את חור החירות שהתגלה לפתע.

     

    אני חושבת בעצב ובפיקחון על כך שהנדרים המתוארים כאן הם נדרי "איסר". איסורים שהאישה מקבלת על עצמה. הכוח העיקרי שנותר בידי אנשים מחברות מוחלשות הוא לפגוע בעצמם. אנחנו מכירים את זה: שביתות רעב, התאבדויות, פציעה מכוונת שתפגע בשבוי אך גם ביכולתו לשרת את שוביו. "ואסרה איסר... על נפשה". כואב לחשוב שזה מירב הכוח שהיה בידיי האמהות שלנו, ואפילו הוא נשלל מהן.

     

    האם הפמיניזם שלי ניצח אותי?

    עצוב לכתוב את הכותרת הזו, ואת השורות הבאות בעקבותיה. אני לא רוצה לכתוב את הטקסט שאני כותבת, אבל כרגע אין לי זולתו. כבר שנה וחצי אני מסתובבת עם כאבים די קשים ברגל ובגב. אני מגלה שהכאבים העזים וחסרי הפתרון מעוררים שאלות פמיניסטיות שמקומן יפה וראוי גם בימים כתיקונם. שאלות לא פשוטות שאני שואלת את עצמי ואת חברותיי כבר זמן רב. אשמח לשתף אתכם בהן, ואודה לכל אחת ואחד על מחשבות ותובנות שריח קלישאות לא נודף מהן.

     

    סינדרום אשת לוט

    אני לא מבינה דבר וחצי דבר בקשרי גוף-נפש, וכאמור, אשתדל להימנע מקלישאות שיעטפו את כאביי באשמה, בהאשמה ובשאר תובנות בגרוש. דבר אחד אני יודעת: כשנורא כואב ללכת – כדאי לעצור. בעולמי, לעצור פירושו להרצות פחות, ללמד קצת פחות, להיות חולה לפעמים, וללכת לישון קצת יותר מוקדם. למזלי, איש לא מציב בפניי מכשול טכני בדרכי ליישום התובנה הזו. לרוע מזלי, אין לי אומץ ליישם אותה.

     

    כשאני אומרת: "אין לי אומץ לנוח", באות מילות הפרשה: "כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ" - ומתנגנות בראשי. כשאני מדמיינת את עצמי עוצרת או אפילו מאטה, אני מרגישה חרדת מוות. אני לא מגזימה: חרדת מוות.

     

    אני חושבת שאנחנו פצועות פמיניזם (צילום: gettyimages imagebank) (צילום: gettyimages imagebank)
    אני חושבת שאנחנו פצועות פמיניזם(צילום: gettyimages imagebank)

     

    בזמן האחרון אני מבינה שחרדת המוות הזו היא תסמונת חדשה, תופעה חברתית-תרבותית הקשורה עמוקות לשלב שבו נמצא הפמיניזם כיום, תופעה שניתן לכנותה: "סינדרום אשת-לוט". מדובר בביטוי לפחד הנשי שאם נעצור, ונסתכל בטיפשות לאחור – כל חלומותינו יהפכו למלח, ונחזור להיות הנשים של ערב המהפכה. אשת לוט עצרה לרגע, ואלוהים עצר אותה לנצח. "סינדרום אשת לוט" הוא החרדה הפמיניסטית שאם ננוח לרגע, העולם לא יאפשר לנו לחזור.

     

    למה נדרנו ומה אסרנו על נפשותינו?

    בלי אומר ודברים, נדרנו להצליח במהפכה. נדרנו לבנותינו שהן כבר לא יסבלו (או לפחות, יסבלו פחות). נדרנו שיהיו להן אפשרויות תעסוקה שוות, שהן ירוויחו משכורת זהה על עבודה זהה, ושהן יוכלו ללמוד תורה ולעבוד את אלוהים לא רק מעבר למחיצה. נדרנו בכל תא ותא מגופנו, לנקות סוף-סוף בעבורן את העולם מאלימות מינית.

     

    מים הגיעו עד נפש כבר מזמן, ואנחנו כל כך רוצות שזה ייעצר, אז אנחנו רצות קדימה ואוסרות על נפשותינו איסרי מנוחה, ואיסרי שיכחה, ואיסרי מחלה ועייפות.

     

    אין מאחוריי ואין מצדדיי, אני פמיניסטית

    במשפחתי אני בערך דור ראשון למהפכה הפמיניסטית. אם אפנה את הראש לאחור, אראה את אמא שלי שלא השלימה בגרויות, שעבדה כעקרת בית, עברה הריונות רבים וגידלה שישה ילדים, וכשלא היה מספיק כסף – ניהלה בביתנו פעוטון. אישה שאף אחד לא שאל אותה אם היא אוהבת לבשל ולגדל ילדים, או שהיא מעדיפה להתמחות בכלכלה, לקרוא מאמרים ולנהל שיחות אינטליגנטיות. די מהר כולם גם שכנעו אותה שהיא רוצה, או יכולה, לעשות רק את מה שהם רוצים שהיא תעשה.

     

    "אני מרגישה כמו ילדה שהוכנסה עם תקציב בלתי מוגבל לכלבו. הגירויים עצומים, אני רוצה מהכל, ואני יודעת לשחק במשחקים שאני מוצאת בחנות". רוחמה וייס ()
    "אני מרגישה כמו ילדה שהוכנסה עם תקציב בלתי מוגבל לכלבו. הגירויים עצומים, אני רוצה מהכל, ואני יודעת לשחק במשחקים שאני מוצאת בחנות". רוחמה וייס

     

    אם אסתכל לאחור אני אראה את סבתא לאה, אישה משכילה שגמעה ספרות אנגלית, אבל לא היה לה לאן להוביל את הידע שלה. סבתא לאה הייתה בעיני כולם משוגעת. לבושתי, גם בתודעתי הצעירה והקדם-פמיניסטית היא הייתה "הסבתא המשוגעת שלי", וכמעט אף פעם לא שוחחתי איתה שיחת אמת.

     

    אם אסתכל לאחור, אראה את סבתא חנה, פולנייה מרושעת, שנדמה שכל בדיחה שנאמרה אי-פעם על פולניות נכתבה בהשראתה. רק היום, שנים לאחר מותה, אני שואלת את עצמי האם הייתה דרך פחות מניפולטיבית לבטא את רצונותיה.

     

    אם אסתכל לאחור, אראה את המורה שלי, פרופ' חנה ספראי, שפתחה בפני צוהר ללימוד התלמוד. בצעירותי סיפרה לי חנה שהיא נדרשת להכריע בין למדנות להקמת משפחה, והשביעה אותי שלא אנהג כמוה ואקים משפחה, ורק אחר כך אתמסר ללימודים. חנה, מסמלי המהפכה הפמיניסטית בעולם האורתודוכסי, נפטרה צעירה, מלומדת ומאוד ערירית.

     

    כשאני מסתכלת לצדדים אני רואה את חברותיי, חלקן ויתרו על הרבה, וחלקן נאבקות כמוני, רצות ונפצעות כמוני, ופוחדות פחד מוות מהעייפות ומהתשוקה לנוח – "אוסרות איסרים על נפשינו".

     

    תשכחו מתקרת הזכוכית, זו הייתה גיליוטינה

    כשאני נעצרת להתבונן על הקהילה הלמדנית שעיצבה את חיי הרוח שלי, אני רואה את התהום הפעורה;

    אני רואה את המורים שלי לתלמוד בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון. אופס... כמעט כתבתי שאני רואה חבורה אחידה של גברים לובשי שחור, כשנזכרתי שבעצם לא היו לי מורים לתלמוד בבית ספר, כיוון שכילדה דתייה אסור היה לי ללמוד תלמוד. אבל גם את המעט שהותר לי ללמוד (משנה והלכה), למדתי מפי חבורה די אחידה של גברים לובשי שחור.

     

    כשאני מפנה את ראשי אל העבר הקצת יותר קרוב, לימי הלימודים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, אני רואה חבורה אחידה של גברים, ואני לא מוצאת ביניהם אפילו אישה אחת. אפילו מרצה אחת, או מרצַה שלא מן המניין, או מתרגלת. כסטודנטית באוניברסיטה העברית מעולם לא הייתה לי מרצה לתלמוד. צריך חזור על המשפט המעוות הזה שוב ושוב, כדי שהוא יסכים למצוא אחיזה במוח: באוניברסיטה העברית, מעולם לא הייתה לי מרצה לתלמוד.

     

    מתישהו הבנתי שאם אני לא רוצה להניח גם את הראש שלי על הגיליוטינה, כדאי שאברח מהממסד ההוא מהר ורחוק, שאפלס לי דרך משלי לצמוח, ושלא אעצור לרגע, כי הגיליוטינה של הנשים... כי הגיליוטינה... תשכחו מתקרת זכוכית... זו הייתה גיליוטינה.

     

    אין לי חיים בלי הפמיניזם

    ואני נוהגת שלא לזרוק אבנים לבארות שמהן אני שותה. אני מאושרת שנולדתי בתקופה שבה

    נולדתי. אני גאה להיות פמיניסטית, ואני לא יכולה ולא רוצה אחרת. בזכות הפמיניזם פתח העולם לי ולחברותיי את שעריו, ואני מרגישה כמו ילדה חשוכת צעצועים שהוכנסה עם תקציב בלתי מוגבל לבית כלבו. הגירויים עצומים, אני רוצה מהכל, ואני יודעת לשחק לגמרי לא רע במשחקים שאני מוצאת בחנות.

     

    אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה ללמד תורה, אני רוצה ליצור, אני רוצה להביע את דעתי, אני רוצה לכעוס, אני רוצה לשמוח, אני רוצה לבטא רגשות בקול וביצירתיות. אני רוצה חופש תשוקה, החלטה ומימוש של המיניות שלי, אני רוצה לבחור מתי ואיך להיות צנועה. אני רוצה לפסל, אני רוצה לכתוב שירה, אני רוצה לבלות עם חברים, אני רוצה לחקור, אני רוצה לעמוד על במות, אני רוצה בצחוק, אני רוצה ברצינות.

     

    אני תאווה את הכל (כמעט). אני כמו ניצולת אסון, שאוכלת בלי סוף בשביל להשביע רעב של ימים עברו. אני יודעת שזה מסוכן, אך בדיוק כמו ניצולים אחרים, אין לי אומץ להפסיק. אין לי ביטחון שאם אעצור לרגע, לא יזרקו אותי מהחנות. אני מרגישה שאני מובסת על ידי העושר והאושר שבהם זכיתי. אני מרגישה שהפמיניזם שלי מנצח אותי.

     

    הג'ט-לג של הפמיניזם

    הרבה פעמים נדמה לי שהפמיניזם נמצא במצב של ג'ט-לג (יעפת). טסנו מהר ורחוק, ונחתנו בארץ חדשה, אבל לא כל חלקי הגוף והנפש הצליחו להדביק את קצב הטיסה. חשוב לזכור ולהזכיר שזכות בחירה לנשים בארצות הברית הוענקה רק לפני כתשעים שנה, ובשוויץ - רק לפני ארבעים.

     

    החוק למניעת הטרדה מינית נחקק בישראל רק בשנת 1998, ולתיאור הבדלים חברתיים-תרבותיים בין נשים לגברים הוקדשה מילה באנגלית (gender) רק בשנות השישים. אחותה העברית, "מגדר", באה לעולם רק לפני 16 שנים. נולדתי בשנת 66', בתקופה שבה דיכוי נשים מצא עדיין מעגן בחוק, בתרבות ובמדע. בארבעים השנים האחרונות שפר גורלן של חלק מהנשים. לנו, בנות המזל, נגלו אופקים שלא שיערנום ואנחנו טסות אליהם, אבל יש פעמים שהגוף והנשמה מגיעים אל האופק חתיכות-חתיכות.

     

    תסכול אינו כעס או חרטה

    אני חושבת שאנחנו פצועות פמיניזם, ועם זאת אין לי ספק שזו המהפכה החשובה ביותר של המאה העשרים,

    ובלעדיה היינו אנו ובנותינו נידונות להמשך השעבוד. אין לי גם ספק שזו המהפכה שלי, ואני שותפה מלאה ביצירתה, בפיתוחה ובאחריות להתקדמותה. אני גאה בהישגיה.

     

    אין לי שום תשוקה "לחדש ימינו כקדם", אין בי חרטות, אבל יש לי כאב גדול ופחד גדול לא פחות, וכרגע אין לי שום פתרון. אנא, אל תאמרו לי שכבר אפשר לנוח, כיוון שאין לכם או לי מושג אם המשפט הזה נכון. אל תגידו: תמשיכי לרוץ, זה משתלם, יהיה בסדר, כיוון שאין לכם או לי מושג אם המשפט הזה נכון.

     

    כרגע אני עושה בדיוק את מה שהפמיניזם לימד אותי לא לעשות – נותנת למציאות להחליט עבורי. חברותיי וחבריי לבית המדרש של הטוקבקים: אם יש לכם תשובה רצינית - היא נחוצה לי עד מאוד.

     

    שבת שלום!

     

  1. זמני כניסת שבת ועוד על פרשת מטות - מסעי
  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים