שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    זובין מהטה: "צריך אומץ מול החרם על ואגנר"

    המנצח זובין מהטה מנסה לקדם מוזיקה חדשה בישראל השמרנית, מתכנן קונצרטים בהודו ובאפגניסטן - ומרוצה מהיכל התרבות החדש ומהמצב בפילהרמונית: "כאן לפחות משלמים"

    זובין מהטה מרוצה. הוא במערכת יחסים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית מאז 1969, תחילה כיועץ, ומאז 1977 הקשר התמסד והוא המנהל המוזיקלי של התזמורת. כמו בכל מערכת יחסים ארוכה כל כך, היו להם עליות ומורדות - בפרט כשהקשר מיסודו הוא משולש הכולל את הקהל, והוא גם לא מונוגמי.

     

    מ-1978 עד 1991 ניהל מהטה במקביל קשר עם פרטנרית יותר סקסית - הפילהרמונית של ניו יורק. ב-1981 הוא ניגן עם הפילהרמונית יצירה של ואגנר, והצית זעם ציבורי, שכן החרם על ואגנר נתפס כאן כאחד מסמלי השואה, ושבירתו היא טאבו גדול. דווקא הסקנדל חישל את היחסים עם התזמורת שהכריזה על מינויו כמנהל מוזיקלי לכל ימי חייו.

     

    המנצח זבין מהטה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית (שי סקיף) (שי סקיף)
    המנצח זבין מהטה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית(שי סקיף)

     

    מהטה זוכה בדרך כלל לאהדה רחבה, כמי שקשר את עצמו לתזמורת ולישראל, ושימר את מעמדה הבינלאומי של התזמורת. למרות זאת, המנויים לא היססו לקום וללכת באמצע קונצרט כאשר ניצח על יצירות שהיו חדשניות מדי לטעמם, וכשנקט עמדות פוליטיות ביקורתיות, הותקף בחריפות.

     

    בשנים האחרונות הוא מתמקם במרכז הקונצנזוס, כמעט המקביל המוזיקלי לשמעון פרס. יש יתרונות למצב: התזמורת יציבה ורגועה. התורמים מרוצים. המנויים הוותיקים מרגישים בבית. יש גם חסרונות: הרפרטואר חוזר על עצמו; הפילהרמונית היא התזמורת המלוטשת ביותר בישראל אבל ויתרה על המעמד של גוף מוביל, מחדש ומעצב בחיי המוזיקה, ועל ההזדמנות לחשוף את מנוייה לצלילים חדשים.

     

    היא עסוקה בשימור המנויים הוותיקים אבל אינה מושכת קהל חדש של מאזינים צעירים. המנהל המוזיקלי, כאמור, מרוצה מהמאזן הכללי, ומעצם היכולת לקיים תזמורת יציבה בתקופה שהכלכלה בה מעורערת כל כך.

     

    "כאן, בפילהרמונית, המצב בסדר". הוא מחייך. "השכר שמשלמים לי, למנצחים אורחים ולכולם הוא פחות מעשירית ממה שמקובל בעולם, אבל לפחות משלמים. באיטליה סיימתי עכשיו פרויקט אופראי גדול, ופשוט לא שילמו. אין כסף. כסף פרטי לא הולך לאמנות, והכסף הציבורי אזל".

     

    "משלמים פחות, אבל לפחות משלמים" (צילום: עודד אנטמן) (צילום: עודד אנטמן)
    "משלמים פחות, אבל לפחות משלמים"(צילום: עודד אנטמן)

     

    הוא מרוצה מהיציבות בפילהרמונית הישראלית, ומרוצה מאוד מאולם הבית המחודש והמשופץ בהיכל התרבות בתל אביב. "האקוסטיקה שופרה מאוד, ועכשיו היא טובה. אילו אפשרו לנו לממש את התוכנית המקורית שלנו, לשנות את צורתו הכללית של האולם, היינו מקבלים מצלול אינטימי יותר. חבל שלא אפשרו.

     

    "רוב האנשים שהיו מעורבים בוויכוח לא מבינים באקוסטיקה, והיו להוטים בעיקר לשמר את המורשת האדריכלית, בלי להתייחס למוזיקה. בלי עזרתו של ראש העיר תל אביב, לא היינו מצליחים לעשות כלום. עם עזרתו, השגנו בסופו של דבר תוצאה טובה ממש, ואני נהנה מאוד מהאולם המחודש. עכשיו נשמע בפעם הראשונה איך אופרה מצלצלת בו".

     

    בעצם שתי אופרות. שתי האחרונות של ורדי, "אותלו" ו"פלסטף", שתיהן על פי מחזות של שייקספיר. מהטה הגיע לארץ לנצח עליהן לסיום העונה הנוכחית של התזמורת, ובכך גם לציין את שנת המאתיים להולדתו של המלחין. אלה אופרות מורכבות מעט, לטעמי, הטובות ביותר של ורדי, וזו בחירה מוצלחת לציין את חגיגות ורדי.

     

    גם זובין מהטה מלא התלהבות כשהוא מדבר על ההכנות לקונצרט סיום העונה. "זו חוויה נהדרת לי, לסולנים ולמוזיקאים של התזמורת לעבוד על שתי האופרות האלה במקביל. 'אותלו' כתובה בזרימה רחבה וצלולה, פורצת את המסורת הרגילה של ורדי ומושפעת, ללא ספק, מוואגנר. ב'פלסטף', יצירתו האחרונה, ורדי חוזר למקורות, אל רוסיני ומוצרט, והכל קליל וקולח ומלא קסם".

     

    ורדי: אותלו (מנצח גיאורג שולטי, עם פלסידו דומינגו ולאונטין פרייס) 

     

    שנת המאתיים להולדת ורדי בלטה בישראל. כאן התעלמנו לחלוטין מחגיגות המאתיים למלך השני של האופרה, ריכרד ואגנר, שנולד גם הוא ב-1813. בעולם צוינו שני היובלות, אבל כאן, החרם על ואגנר, שעלה למהטה בסקנדל גדול בעבר, עדיין קיים. מהטה נשמע כמי שהשלים עם המצב.

     

    "שנת המאתיים היתה יכולה להיות הזדמנות נפלאה להתחיל לבצע כאן יצירות של ואגנר, אבל צריך המון אומץ ואנרגיה כדי להתמודד עם החרם שהמתנגדים מתחפרים בו". ואגנר, שמת ב-1883, הפך לאיזה סמל שמתנגדים לו, בלי קשר לשום דיוק היסטורי. את ריכרד שטראוס, שחי בגרמניה הנאצית, מנגנים בישראל כבר שנים רבות, ועם קרל אורף, שהיה חבר במפלגה הנאצית, לא היתה בעיה אף פעם. גם בעונה הבאה של הפילהרמונית תבוצע יצירתו הפופולרית "כרמינה בוראנה", בלי מחאות.

      

    באופן כללי, העונה הבאה בפילהרמונית דומה לקודמותיה. בחירת הרפרטואר שמרנית וזהירה, מתרחקת ממוזיקה חדשה. נראה שהתזמורת נזהרת מלהרגיז או להרתיע את קהל המנויים הוותיק והשמרני. מהטה מודה באשמה. "נכון. התזמורת תלויה מאוד בהכנסות שבאות מהמנויים. אין לנו הכנסה מובטחת מראש, והתמיכה הממשלתית פוחתת כל הזמן. לכן יש כל הזמן פחד, לא לעשות שום דבר שיקומם או ירחיק את המנויים.

     

    "למרות זאת", הוא מוסיף, "אני מציע למנצחים האורחים לבצע יצירות חדשות, ובהן יצירות ישראליות, וכמעט תמיד הם לא מסכימים. כשהם באים לישראל הם רוצים חיים נוחים: לבחור תוכנית מוכרת, לעשות כמה חזרות לליטוש, לנגן קונצרט בטוח שקוצר תשואות ולצאת מכאן עם חוויה של הצלחה. ניגנו בעבר סטיב רייך ויצירות עכשוויות נוספות. הזמנו מספר יצירות ממלחינים ישראלים. אנחנו מנסים לקדם מלחינים ישראלים צעירים, מוזיקה חדשה, אבל זה קשה".

     

     

    קצת יותר הצלחה מסתמנת בקידום מבצעים ישראלים צעירים. את העונה הבאה יפתח להב שני, מנצח ישראלי צעיר מאוד שזכה זה עתה בתחרות ניצוח בינלאומית ויוביל את הפילהרמונית בקונצרט פתיחת העונה, במקום קורט מזור שבריאותו רופפת. גם עומר ולבר ינצח במהלך העונה, וצמד הפסנתרנים דואו אמאל יופיעו כסולנים.

     

    לצד אלה, שובצו מנצחים בולטים כמו ג'יאנאנדריאה נוסידה, ולרי גרגייב, קנט נגאנו, או רפאל פריבק דה בורחוס הוותיק מאוד; וסולנים כמו הפסנתרנים אנדרס שיף ודניל טריפונוב, או הכנרים גיל שחם, יוליאן רחלין וריי צ'ן. קונצרט אחד יוקדש בכל זאת למוזיקה חדשה, לפחות מבחינת תאריך חיבורה. המלחין קז'ישטוף פנדרצקי יבוא לנצח על יצירתו "רקויאם פולני", שבוצעה לראשונה ב-1984.

      

    זובין מהטה עצמו יהיה כאן פעמים אחדות במהלך העונה, ינצח על קונצרטים שיכללו ברהמס, ברטוק ושוברט. בהמשך העונה, הוא ינצח על הפקה קונצרטית של "לה טרוויאטה" מאת ורדי, ואת קונצרט הסיום של העונה הבאה יחגוג בהפקה קונצרטית של "העטלף" מאת יוהן שטראוס.

     

     

    "צריך אומץ להתמודד פה עם ואגנר" (צילום: שי סקיף) (צילום: שי סקיף)
    "צריך אומץ להתמודד פה עם ואגנר"(צילום: שי סקיף)

     

    הרבה מהזמן שהוא לא מבלה בארץ, מוקדש לפעילות באיטליה - בעיקר בפירנצה, שם הוא המנהל המוזיקלי של המאג'יו מוזיקאלה, מוסד שנאבק על קיומו הכלכלי. בנוסף, הוא מוצא את עצמו במקומות אקזוטיים ומסוכנים יותר, לשם לוקחת אותו השאיפה לרתום את המוזיקה לעשייה פוליטית וחברתית.

     

    לאחרונה בוטל קונצרט שתוכנן בקאבול, אפגניסטן. מהטה מדבר בדאגה על העתיד באפגניסטן: "כשהחיילים הזרים יעזבו, יהרגו שם את הנשים שרכשו מקצוע ובנו מעמד. זו חברה גברית קשה שלא השתנתה. רופאות, מדעניות, עורכות דין, נשים משכילות ובעלות מעמד - כולן יהיו בסכנת מוות ממש. הן צריכות לעזוב עכשיו". אני מעיר שמעולמנו הנוח, קל לשכוח כמה צרות וסבל יש בעולם. "כן, וזו גם מומחיות של ישראלים. אתם מוקפים באויבים

    הפרטיים שלכם, ולכן נוטים להתעלם מהמצוקות של כל האחרים, החל בשכנים ברמאללה, בוודאי אנשים רחוקים יותר".

     

    "אני לא יכול לעשות הרבה או להשפיע, אבל את המעט שמוזיקה יכולה לתרום, אני מנסה. אנחנו מארגנים עכשיו, בעזרת שגריר גרמניה בהודו, קונצרט בקשמיר, שבו הינדים ומוסלמים ישבו יחד, ויאזינו לתזמורת גרמנית בניצוחי, מנגנת מוזיקה קלאסית מערבית. יוליאן רחלין ינגן, והכל ייעשה בהתנדבות. עצם ההאזנה, ביחד, אולי מקרבת בין הקבוצות".

     

    מתי אתה נח, מה עם חופשות?

     

    "אני נח כשאני מנצח, ושומע את המוזיקה מתנגנת סביבי". מהטה צוחק. "סיפרתי את זה כבר המון פעמים: אשתי הוציאה אותי פעם לחופשה, לראות גורילות בסביבתן הטבעית ברואנדה. זה היה מסע מפרך, כולל פילוס שבילים בג'ונגל במאצ'טות, ומעקב אחרי הגורילות הנודדות. חזרתי לעבודה, וניצחתי על הסימפוניה השמינית של ברוקנר. בקונצרט, כשהתחיל הפרק השלישי, השליו, הרגשתי: עכשיו, סוף סוף, זו חופשה".

      

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עודד אנטמן
    זובין מהטה. מנצח העונה החדשה בפילהרמונית
    צילום: עודד אנטמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים