ניתוח כיס מרה הסתבך, חולה תקבל 800 אלף ש'
ניתוח פשוט להוצאת אבנים מכיס מרה הסתבך, והוביל לנזקים רפואיים למטופלת. היא הגישה תביעת רשלנות רפואית נגד שירותי בריאות כללית, המרכז הרפואי רבין והצוות המטפל - וביהמ"ש פסק שתפוצה ב-800 אלף שקל
בשנת 2003 עברה מטופלת, שסבלה מאבנים בכיס המרה, ניתוח לפרוסקופי - הליך המתבצע באמצעות החדרת צינוריות השואבות את האבנים מכיס המרה. אלא שבמהלכו ניזוק צינור המרה שלה, וכתוצאה מכך הופרשה המרה לחלל בטנה. בניתוח שני שבוצע אחרי כשבוע לא נמצא מקור הדליפה, ולמעשה אינו ידוע עד ליום זה ממש.
המטופלת הגישה תביעה נגד שירותי בריאות כללית, בעלת המרכז הרפואי רבין בו בוצע הניתוח, וכנגד הרופאים המנתחים. בתביעה טענה כי בתום שני הניתוחים היא נותרה עם צלקת מכוערת וגדולה על בטנה. לדבריה, שנתמכו בחוות דעת מומחה מטעמה, אונת הכבד שלה התנוונה והיא סובלת מפוסט-טראומה, חרדות ודיכאון.
כן הוסיפה כי מעולם לא הוסברו לה הסיבוכים שעלולים להיגרם כתוצאה מהניתוחים שעברה, וכי החתמתה על הטפסים הייתה טכנית בלבד - לא בנוכחות רופא וכשלידה חולים רבים. לדבריה הרגישה שהייתה "חלק מעדר", ושכל מה שאמרו לה הוא שמדובר בתהליך קצר ופשוט שיסתיים תוך שעה קלה.
הנתבעים הכחישו כי התרשלו, וטענו שהניתוח נעשה על-ידי רופאים מקצועיים ומנוסים. לטענתם, כל ניתוח טומן בחובו סיכון טבעי. למרבה הצער, הסיכון התממש דווקא במקרה שלה.
"מדע הרפואה אינו מדע מדויק", טענו, והוסיפו כי גם לרופאים הטובים ביותר עלולים לקרות סיבוכים. עוד ציינו כי לתובעת ניתנו כל ההסברים הדרושים לפני הניתוח, לרבות לגבי סיכונים וסיבוכים הכרוכים בו. הם גם העידו כי כיום מצב התובעת תקין, הפגיעה בה מזערית ולא היה כל בסיס להגשת התביעה.
לא נעזרו במומחה ולא הסבירו את הסיכון
השופטת ברכה בר-זיו קיבלה את התביעה. עצם העובדה שעד היום לא ידוע ממה נגרמה הדליפה בכיס המרה, מעידה על רשלנות בטיפול בתובעת. לדברי השופטת, לא הוכח שהצוות רפואי עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הדליפה ולתקן את הצינור שנפגע.
אין הדבר אומר כי הרופאים אינם מקצועיים או מוכשרים, ציינה השופטת. עם זאת, הם עצמם הודו שלא היה להם ניסיון בביצוע הניתוח הספציפי. במצב כזה, היה עליהם לבצע את הניתוח הראשון בעזרת מומחה העוסק בתחום ניתוחי כבד ודרכי מרה.
השופטת הוסיפה כי הנתבעים התרשלו גם בביצוע הניתוח השני, שנועד לאתר את הדליפה. זאת משום שערכו אותו בשיהוי משמעותי, במקום לבצעו מוקדם ככל האפשר. בכך החמירו את הנזק שנגרם לחולה.
השופטת דחתה את הטענה כי מדובר ב"סיכון טבעי", וקבעה שהנזק לא היה נגרם אילו הרופאים היו נעזרים במומחה - או לפחות מבצעים את הניתוח השני במהירות ולפני שהתפתחו דלקות שמנעו את גילוי מקור הדליפה.
גם טענת התובעת לפיה לא קיבלה הסברים בדבר הסיכונים האפשריים התקבלה. בפסיקה נקבע כי מהעדויות והראיות עולה שהצוות הרפואי לא ייחס לטפסים חשיבות. עוד הוכח כי לא הוסברו לתובעת כל ההיבטים של הניתוח, בין היתר לאור העובדה כי חתמה על הטפסים בנוכחות פקידה וחולים נוספים, ובהיעדר רופא.
לאחר שבחנה את הנזקים שנגרמו לתובעת במישור הנפשי, הפיזי והאסתטי, השופטת חייבה את הנתבעים לשלם פיצוי של 800 אלף שקל. זאת, בנוסף לשכר טרחת עורכי דין של 100 אלף שקל ותשלום מלוא האגרה.
- לעיון בפסק הדין
לפנייה לכתב/ת 
