מכבייה, דור צעיר

במשחקי המכבייה שמתקיימים בכל ארבע שנים בישראל משתתפים ספורטאים מכל רחבי העולם. המשלחת הגדולה ביותר מגיעה מארה"ב וכוללת גם בני נוער שמתחרים בקטגוריות JUNIOR (מתחת לגיל 18) ו- OPEN. בין בני הנוער משתתפים במקצועות שונים גם בנים ובנות למשפחות ישראליות, או חצי ישראליות מניו-ג'רזי. מדור ניו-ג'רזי נפגש עם ארבעה מצטיינים מבינהם, השניים האחרים השתתפו בתחרויות ברחבי ארה"ב בזמן הראיון. ג'ק ברודרזון (16) התעמלות קרקע ומכשירים. שרית קפון (18) סייף, מקס ברודרזון (18) מרכז שדה-כדורגל, ענבר טבעון (14) סייף, אורן זיינדורף (19) כדור עף, תום וסרמן יחגוג 18 יום לפני טקס הפתיחה של המכבייה, טריאתלון.

למה בחרת בטריאתלון?

תום: אני משתעמם מהר. הענף הזה נותן לי אפשרות להתחרות בשלושה סוגי ספורט שונים לגמרי שהם ענף אחד. מתחילים בשחייה של ק"מ וחצי, עוברים לאופניים ברכיבה של 40 ק"מ, ולבסוף רצים 10 ק"מ. בשביל כל אחד מהשלושה אני מתאמן בצורה שונה ובמקום שונה. אני אוהב את המעברים. בעבר היה לי נסיון רק בריצה ושחייה. כיום אני חושב שאני הכי אוהב את הרכיבה על האופניים דווקא. זה החלק הארוך ביותר, אבל המהיר ביותר.

איזה ענף ספורט הכי אהבת לפני שפנית לטריאתלון?

אני חושב שכדור אף. זה ספורט אקטיבי ומהיר. אני אוהב לזוז. עזבתי כי האימונים לא הסתדרו עם הלו"ז שלי.

איך נראה היום שלך?

אני מתחיל מוקדם בבוקר, ב5:30 אני כבר רץ. בשביל להתאמן בשחייה אני הולך לבריכה של העיירה, וכדי לרכב אני עובר לפארק.

איך נראה סדר היום שלכם?

ג'ק: אני בבית הספר בין 7 בבוקר עד 2:30 בצהריים. משם אני הולך ישירות לאמן ילדים עד 4:30. רק אז מתחילים האימונים שלי עד 8:30 בערב. כשאני מגיע הביתה, אני אוכל ומכין שעורים. האימון הוא חלק אינטגראלי מהחיים שלי, מהאישיות שלי. אני חולם להגיע לאולימפיאדה. לבנות יש הזדמנות אחת בקרירה להגיע לאולימפיאדה, הן מגיעות לשיאן בין הגילאים 16-18, לגברים זה שונה, אנחנו בונים שרירים גם לתוך שנות ה-20 ויש לנו הזדמנות להשתתף פעם נוספת.

שרית קפון הגיע לסייף אחרי שבילתה את מגרשי הכדורגל וניסתה ענפים שונים. היא מצאה את הסייף כספורט שמדבר לאישיות שלה ביותר. "התחלתי בשלושה אימונים בשבוע" היא מספרת, "יש תקופות שאני מתאמנת חמש פעמים בשבוע, וזה רק במסגרת האימונים הרישמיים. אני מתאמנת מעבר לזה גם בעצמי. באופן כללי עובדים כל השבוע, כל השנה בין 40 דקות ביום לשעתיים וחצי. אנחנו נחים רק אם נפצעים".

איך מגיבים בבית הספר?

תום: אני נרדם בכיתה. שרית: תום ואני באותה כיתה. שנינו ישנים. בשנה שעברה הפסדתי יום אחד ולא לקחתי בזמן את השעורים במדע, המורה לא רצה לתת לי אותם. אני לא ממש מפסידה לימודים. החברים מאוד תומכים באופן כללי, אבל משום מה לא בסייף. יש אנשים שחושבים שסייף זה לא ספורט אמיתי. זה מפריע לי. בית הספר מכיר בסייף. הייתי בנבחרת של ביה"ס, אבל לא התקדמתי. זה גרר הרבה תסכולים ולקח אותי אחורה. בבית ספר העיניין הוא הקבוצה. והיא לא היתה טובה, ולא כיבדה את עצמה. הבנים הרבה יותר רציניים. הבנות התענינו יותר ברכילות ודיבורים. אני באתי להתאמן, ורציתי להיות באוירה תומכת.

מימין: תום וסרמן, מקס ברודרזון, שרית קפון וג'ק ברודרזון (באויר)

האם העיסוק בספורט משפיע על האישיות שלכם?

תום: הספורט מפקס אותך, ומחדד משמעת עצמית גבוהה. ג'ק: ספורט מחדיר בך עקביות. בלי הספורט האישיות שלי היתה מתפתחת בצורה שונה לגמרי. הספורט עושה את מי שאתה. בהתעמלות קרקע אתה נופל המון. לומדים לעבור הלאה, לסמוך על עצמך ולא להרים ידיים. הדבר הכי חשוב זה לא לוותר. שרית: יש ימים שאני למעלה, ויש שאני למטה. במועדון האימונים כולם מכירים את כולם. פעם אתה מנצח ופעם מפסיד לאותם אנשים. צריך לדעת להכשל. התגובה משתנה מאוד לפי רמת החשיבות של התחרות. אם אני מנסה להשיג את הדרגה הבאה ונכשלת, אני בוכה, מתוסכלת, זו יכולה להיות נפילה רצינית. שעור נוסף הוא לחשוב על עצמך. המאמנים אומרים ללכת עם האינסטינקט שלך. צריך לשנות טקטיקה במקום אם נדרשים, חשוב לסמוך על עצמך. הדבר השלישי הוא העיקביות ללא ויתורים. ההורים דחפו ללא הפסקה. אבא שלי ישב עלי. גם באימונים. בשלב מסויים שלחתי אותו הביתה. זה הפריע לי. ההורים גרמו לי להיות מאוד עצבנית. בעבר הם התערבו מאוד, ויעצו כל הזמן. היום הם פחות לוחצים, הם רואים את ההישגים ונותנים לי חופש פעולה.

האם יש סיכוי שתתחרו האחד בשני?

ג'ק: יש סיכוי כזה. אנחנו שישה בקבוצה שלנו. אנחנו מתחרים אינדיווידואלית, וכך יש סיכוי שנתחרה גם האחד בשני. אנחנו מתחרים גם כקבוצה. שרית: אנחנו 4 בקבוצה שלנו. לא בהכרח נסייף האחד מול השני, אבל בהחלט נתחרה כקבוצה. יש לנו מאמנים שונים. אנחנו ממועדונים שונים. זה מרגיש קצת מוזר להתחרות בבן ארצך. המאמנים מזכירים לנו שאנחנו לא בטיול, זו תחרות, ובתחרות אין חברים. באים כדי לנצח.

יש רגעים מביכים?

ג'ק: כשהייתי בתחרות כדי לעלות רמה לפני שנתיים, התחריתי על (סוס) קפיצות. בזמן הניתור הבנתי שאני מסתובב יותר ממה שהיה צריך. נחתתי על המשטח ונעצרתי רק אחרי 20 צעדים צמוד לקיר. הבנתי שבגלל שנפלתי הפסדתי נקודה מלאה, ובוודאי הפסדתי את האפשרות לעלות לדרגה הבאה. אמא שלי צילמה ועודדה ואני הבטתי בשופטים ובכיתי. בסופו של דבר למרות הנפילה המביכה עמדתי על הדוכן המנצחים שכן הניקוד שלי היה עדיין גבוה. זו היתה הקלה רצינית.

מה המחויבות שלכם להשתתפויות בתחרויות?

ג'ק: בהתעמלות קרקע ומכשירים עונת התחרויות היא בין דצמבר למאי. בין לבין חייבים להגיע ל-3 תחרויות 'מוזמנות' שזו הדרגה הנמוכה ביותר בה כל אחד יכול להתחרות, משם עולים לרמת ה"סטייט". כשההישגים מרשים זאת עוברים לרמה האזורית (regional (ארה"ב מחולקת לאזורים לפי קריטוריונים שונים, אני שייך למספר "7" שחברות בו שבע מדינות בארה"ב. השבע הטובים ביותר מכל "אזור" עולים לארצי (NATIONAL). כרגע אני מוסמך לתחרות ברמה הארצית. אני בדרגה 10 שהיא הגבוהה ביותר שניתן להשיג כדי להכנס לאימונים של כלל נבחרת ארה"ב. מקס: זכינו בגביע הארצי פעמיים. משתתפות נבחרות מכל רחבי ארה"ב. אני שיחקתי עם IRONBOUND מניו ארק. קיבלתי מדליות עם בית הספר התיכון, וגם ברמת ה"סטייט". אני לא תמיד משחק עם קבוצות ברמה שלי. אני חייב לשמור על רמה, ונבחרת בית הספר היא לא ברמה מספיק גבוהה. זה מפריע לי. אני חייב להיות חלק מקבוצה, אבל הם לא מסורים כמוני. צריך קבוצה שתיקח אותך קדימה, למרות שתמיד צריך לתמוך ולעזור. התמיכה הנפשית לא פחות חשובה מהמשחק עצמו.

מה ההישג הגבוה ביותר שהגעתם אליו?

ג'ק: זכיתי במקומות גבוהים בתחרויות האזוריות. ב"ארצי" הגעתי למקום ה- 2 בסוס קפיצות ומקום 9 בכל ששת המכשירים. שרית: אני B2013, בכל שנה מדרגים אותנו לפי התוצאות שלנו. הדרוג הגבוה ביותר הוא A. אנחנו מתחרים גם מול שחקנים שמדורגים גבוה מאיתנו.

סייף, מקצוע מיוחד?

שרית: אני התנסיתי במקצועות שונים. כשאחי החל בסייף הוא היה בכיתה ט'. לא אהבנו את המאמן. המאמן הוא המפתח. עד אז המקצוע הראשי שלי היה כדורגל. סייף הוא ספורט יחידני, נדרשת רמת ריכוז גבוהה מאוד.

מה נדרש מסייפים? השרירים החזקים צריכים להיות שרירי רגליים ושרירי שורש כף היד. אבל זה ידוע שבסייף מתייחסים בעיקר לצד המנטלי שצריך להיות חזק. בתחום שלנו אומרים שההצלחה מורכבת מ-90% חוזק מנטלי ו-10% הכח הפיסי. יש קשר ישיר לשחמט ומתמטיקה. אתה צריך לחשוב כל הזמן מה הצד השני מתכנן. תכנון אסטרטגי הוא הדבר החשוב ביותר. בשונה מכדורגל גם שם משתמשים באסטרטגיות, עובדים כקבוצה שמשנה תוכניות יחד. בסייף אתה לבד מול היריב, וצריך לתכנן את המהלכים במהירות. יש יריבים שאני מכירה כבר, ויכולה להתכונן לקראתם למפרע. עם יריבים חדשים המשחק הוגן לשני הצדדים. אף אחד לא יודע מראש על הטכניקות של השני, וצריך להתמודד על המשטח.

מה חלקם של ההורים?

תום: ההורים שלי, יפעת ואמיר וסרמן תומכים מאוד. אני כבר כמעט לא תלוי בהם באימונים, והם סומכים עלי. ברור שאי אפשר היה להגיע למה שהגענו בלעדיהם, למרות הביקורות והקיטורים. מקס: ההורים מבקרים אותנו כל הזמן. יש להם כל הזמן מה להגיד. הם רוצים שנעשה יותר, אבל תומכים בנו ב-100%. שרית: אמא שלי יודעת שאני פרפקציוניסטית. היא יודעת שאני יודעת מתי אני בסדר או לא. היא לא מפעילה יותר לחצים מאלה שאני לוקחת על עצמי. אבא שלי יודע שאני לחוצה מטיבעי. אמא של ג'ק ומקס, ליסה, נכנסת לחדר ומוסיפה: ג'ק לא אוהב שאני מביאה אף אחד לתחרויות שלו. הוא רוצה שכל תשומת הלב תופנה אליו. הוא חייב לזוז קדימה כל הזמן. הוא לא רוצה התערבות. הוא יודע שאם הוא נכשל במכשיר אחד, אסור לו להתייאש, אחרת הוא יפול גם עם שאר המכשירים. אני מאוד מכבדת את הבקשות שלו. מקס לא מעוניין בהתערבות. כשיש לו יום לא מוצלח, הוא יודע את זה, הוא לא צריך אותי בשביל להעצים את הרגשות. דורון האבא הרבה יותר קשוח. הוא מתבטא בצורה כזאת שלא תמיד נעים לשמוע.

כמה זמן לוקח לכם להתאושש מכישלון?

שרית: בין שלוש שעות לימים. תלוי בחשיבות התחרות. ג'ק: אני מאוד דרמטי. כשאני נופל, העולם מתרסק לי. אני מדוכא. אני מפסיק להאמין בעצמי. גם ביום למחרת. כשאני מגיע לאימון הבא ומתחיל לנתח את הכשלון ולעבוד על הנקודות החלשות אני כבר נמצא במקום אופטימי יותר. תום: בטריאטלון ההישג האישי הוא הדבר העיקרי. בזמן התחרות אתה לא יודע איפה אתה נמצא יחסית לאחרים. אני יותר ממוקד בהישג האישי הבא שלי. אם אני לא מצליח לשפר, אני עצוב. עד עכשיו השגתי את רובם. חשוב לא להשיג את כולם, צריך תמיד להציב את האתגר הבא. מקס: צריך לחלוק את ההפסדים עם הקבוצה. אסור להאשים אף אחד חוץ מאשר את עצמך.

מה קורה כשאתם מגיעים לישראל?

ג'ק: הימים הראשונים הם מעין מבחני התאמה והסמכה. עוד לפני התחרויות אנחנו חייבים להפגין יכולות כיחידים וכקבוצה. בשלב זה אפשר להוציא אותך מהתחרויות, זה שלב מאוד מותח. יש לך רק הזדמנות אחת להפגין את היכולות שלך. אחרת אתה בחוץ. מקס: אני אפגש עם חברי הנבחרת שמגיעים מרחבי ארה"ב רק בישראל. אני נוסע מוקדם יותר מכולם כדי להתאמן ולהכיר אותם. זה מאוד מורכב. נתאמן יחד בסה"כ שבוע לפני התחרויות.

מה עוד אתם עושים חוץ מספורט?

שרית: הסייף הוא מרכז החיים שלי. אני תמיד אעדיף את האימון על כל הליכה לקניון עם חברות, אלא אם כן זה לא בעונת התחרויות. לפעמים אני מוותרת לעצמי, אבל לא בקלות.

איפה תהיו בעוד 10 שנים?

מקס: שחקן כדורגל מקצועי. אין שאלה. אפשר לבנות קריירה שלמה סביב הכדורגל ולחיות מזה. זה מקצוע מיינסטרימי. תום: אני אתאמן לטריאטלון של גיל 28. אם אני אוכל להיות אתלט מקצועי, זה מה שאני אעשה. גם אם אלמד מקצוע נוסף, תמיד אעסוק בזה. ג'ק: החלום שלי הוא להגיע למשחקים האולימפיים. אני אמשיך בלימודים גבוהים, זו לא שאלה בכלל. אם אצטרך להפסיק עם הלימודים ולהתמסר רק לאימונים כדי להשיג את המטרה, אעשה זאת. שרית: אני מקוה שבעוד 10 שנים תהיה לי משפחה, יהיה לי העסק שלי וקריירה מפותחת.

מה המסר שלכם לקוראים?

ג'ק: אני רוצה שידעו שהתעמלות קרקע ומכשירים זה לא רק גלגלונים וקפיצות. יש כאן אתגר מנטלי ונפשי גבוהה כדי להגיע להישגים. אנשים לא מודעים לקשיים, והייתי שמח אם ילמדו על זה יותר. שרית: אסור לזלזל בדברים שאתם לא מכירים. אני מבקשת שלא ישפטו את הספורט שאני משתתפת בו אם לא למדו את תוכנו. תום: לא מתאמנים רק בשביל הכיף, אלא כדי להגיע להישגים. מקס: העבודה לא שווה אם לא מנצחים. אני רואה בניצחון מטרה.

זו התחרות הבינלאומית הראשונה מחוץ לגבולות ארה"ב שאתם משתתפים בה?

תום: אני ויתרתי על התחרויות הארציות כדי להגיע למכביה. יש לי חלום לייצג את ישראל בתחרויות בין לאומיות יום אחד. נולדתי בישראל.