שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "חברים" במחאת קיץ 2011: בעצם, רק בפייסבוק

    רגב קונטס תיעד ב"חברים" את הפיכתו מילד כאפות לאחד ממוביליה של המחאה החברתית בקיץ 2011. זהו סרט חשוב ורהוט, שלכד את הרגעים הראשונים שבהם לאיש לא היה מושג מה הוא עושה שם ולמה. עכשיו רק נחוץ סרט המשך

    את דף האינטרנט שהקלקתם עליו כעת הייתי יכולה למלא ברשימה של סרטי דוקו ישראלים שהגיבור שלהם הוא "אני", הסיפור שלהם הוא "הסיפור שלי" והיוצר שלהם משוכנע כי האישי הוא גם האוניברסלי, ולפיכך הם בהחלט ראויים לצפייה. עוד הוא משוכנע כי עליו לקריין את הווייס אובר עמוס התובנות בשקל בקולו ממש, גם אם זה חורקני לעילא ולגמרי לא מתאים לשאת על מיתריו את הסיפור.

     

    תת-ז'אנר של אלה הוא "אני ואיך שההורים שלי דפקו לי ת'חיים", והוא פופולרי במיוחד בקרב יוצרים ומשום מה, גם אצל האחראים על רכישה ושיבוץ היצירות בערוץ 8 ו ביס דוקו. כאילו כולם למדו באותו בית ספר לקולנוע. לא, הפעם בלי שמות. למה להעליב, כשכל מה שאני רוצה הוא לשבח פנינה נדירה מלב הז'אנר המאוס, סרט מצוין על גבול הבלתי אפשרי בהתחשב במסורת ההולכת ונרקמת – "חברים" של רגב קונטס.  

     

    סתיו שפיר, דפני ליף ורגב קונטס. הילדים של קיץ 2011 (צילום: בן קלמר) (צילום: בן קלמר)
    סתיו שפיר, דפני ליף ורגב קונטס. הילדים של קיץ 2011(צילום: בן קלמר)

     

    בקיץ 2011 קרו שני דברים בעלי משמעות ציבורית לקולנוען צעיר שמדבר נורא נורא מהר ומנהל את חייו החברתיים בפייסבוק: בעל הבית התל אביבי שלו החליט לא לחדש חוזה אחרי שמונה שנים, ובחורה ששמה דפני ליף, חברת פייסבוק, אמרה שנגמר לה החוזה והיא רוצה להעמיד אוהל בשדרות רוטשילד.

     

    השאר הוא היסטוריה? לא בדיוק: השאר הוא תהליך חברתי מרתק שיימשך כנראה עוד שנים רבות, אבל השאר הוא גם סיפור חניכה אישי רווי כאב והומור, תבונה וילדותיות, שמחות ואכזבות, דרמות ורגעים אירוניים.

     

    קונטס ניחן בכישרון ללכוד את כולם ולחבר אותם לסיפור קוהרנטי לעילא, שמתחיל בילד כאפות מתבודד, פריק מחשבים ורשתות חברתיות, מאותגר-חברתית בעליל. זה נמשך בחדוות התיעוד הבלתי נלאית שלו, וכך נחשפים אחורי הקלעים של המחאה החברתית בהתהוותה – וכן, יום אחד, אם ישכילו ראשיה להתנהל בתבונה, זה עוד יהיה "מסמך היסטורי נדיר".

     

    כי קונטס לוכד את הרגעים הראשונים, שבהם לאיש לא היה מושג מה הוא עושה שם ולמה: הנה דפני ליף וסתיו שפיר ויגאל רמב"ם וקונטס עצמו ואחרים בדירה תל אביבית שכורה וכעורה, שואלים את עצמם שאלות כמו "מי מוכן להיעצר" ו"איך עושים כמה שיותר קליפים מגניבים ביוטיוב", וליף אומרת: "לחשוב כאילו זה טיול שנתי, אנשים צריכים לעשות רשימות מלאי, מצלמות וידאו וסטילס וקרם הגנה", וקונטס ממונה לקצין הפייסבוק של המיזם שפשרו לא מתחוור – ויאללה, מהפייסבוק לתלת מימד.

     

    הנה יש כבר אוהל וגיטרה. הנה דרבוקה, הנה וודסטוק למי שלא נולד בזמן ובמקום הנכון. מישהו אפילו הביא חמת חלילים לשדרה, וכבר עובר סוף השבוע הראשון, וילדי הפייסבוק שמחים וצוהלים – וקונטס, שמביא את האנקדוטות הויזואליות מכמירות הלב, אומר גם – "כולם שאלו אותנו מה עכשיו. לא היה לנו מושג מה עכשיו".

     

    תהליך ההתבגרות של המוחים מבהיל באינטנסיביות שלו. המון דברים למדו מייסדי המחאה על העולם ועל עצמם בראשית הקיץ, וקונטס הבין כי הרצף הכרונולוגי של האירועים יוצר בעצמו את הדרמה: הנה הם מתאמנים על מסרים והופעה בטלוויזיה, הנה הם לומדים לדבר זה עם זה בלי לצעוק, להחזיק מגפון, לצאת מהבועה ולנהל דיאלוג עם קהלים שספק אם הכירו קודם, לארגן הפגנה ולראות כיצד, מול עיניהם המשתאות, היא גדולה עליהם.

     

     

    מתוך "חברים". למדו להחזיק מגפון (צילום: עמית צינמן) (צילום: עמית צינמן)
    מתוך "חברים". למדו להחזיק מגפון(צילום: עמית צינמן)

     

    כך שכולם גדלים אל תוך התהליך, וקונטס עצמו בתוכם: פתאום מזהים אותו ברחוב. פתאום אבא שלו, שמלווה את כל הסרט כדמות אנטגוניסטית ואוהבת כאחד, והוא האיש שקונטס לא רוצה להיות כשיתבגר, מדבר על ליבו שירוץ לכנסת כי המשכורת מצוינת – אחרי שניסה לשכנע אותו לא למחות, כי הדבר מעצים את אויבינו.

     

    פתאום הצורך של קונטס (ושל כל אחד מאיתנו) להשתייך לזהות גדולה וטובה מקבל משמעות ותוכן: "אתה יכול לרוץ לכנסת בהליכה", אומרים לו זרים גמורים ברחוב, ואם לא ראיתם מעולם חיוך ניצחון נבוך, הנה הוא כאן.

     

    כרוניקה של גסיסה ידועה מראש

    ההצלחה הרגה את המחאה? בין הרגעים המדויקים של האופוריה הגדולה והוויכוחים הקטנוניים שקונטס מייצר על המסך, אפשר להבין שזו דעתו: ההתבגרות הפכה להתפכחות מן החלום בצורתו הראשונית. כשאמהות המהפכה ואבותיה הנבוכים מתיישבים בחדר ישיבות על כסא במקום על החול בשדרה, כשקונטס לומד שאסור לו לקרוא לשוטרים "קפואים", כשהוא ממלמל ש"הדבר הכי קשה זה להעמיד פנים שאצלנו בקבוצה הכל בסדר", הסרט הופך לכרוניקה של גסיסה ידועה מראש.

     

    מי שטעם את טעמה של התנגדות אזרחית, הוא מסכם, לא יוכל להפסיק: אבל המסקנה העצובה שלו היא ש"בעצם היינו רק חברים בפייסבוק", והיציאה משם נמשכה רק שלושה חודשים, וכששבו אל הפייסבוק כבר לא היו חברים. הפערים והכעסים התרחבו ובלעו את הביחד המהוסס, הראשוני והשמח כל כך.

     

     

    שדרות רוטשילד בימי המחאה. מעין וודסטוק  (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    שדרות רוטשילד בימי המחאה. מעין וודסטוק (צילום: מוטי קמחי)

     

    כסרט אישי "חברים" הוא יצירה בוגרת, רוויה מודעות עצמית בלתי מעיקה, רהוטה מאוד ומשוכללת. אבל סיפור החניכה של קונטס נוגע ביותר מדי אלמנטים ציבוריים שנעדרים מן הסרט שבחר לעשות.

     

    זו אינה ביקורת על הבחירה, אלא קריאה ליצירתו של סרט נוסף, שיסביר מדוע לא היה (בינתיים) המשך ראוי לפן הציבורי של המחאה. אפשר יהיה לדבר בסרט הזה על כך שבני ה-30 פלוס מינוס שהנהיגו את העסק, היו אנשים חסרי כל מודעות פוליטית או הבנה של תהליכים חברתיים, ולא הכל אפשר ללמוד תוך כדי צעקה במגפונים.

     

    אפשר יהיה לתהות על מקומם של ההורים בסיפור הזה, ועל כך שמי שעדיין צריך למרוד בהוריו, אולי אינו יכול למרוד ברצינות גם בשלטון עד שיכתיר את המאבק הבין דורי בהצלחה. ובעיקר, צריך יהיה לדבר על דברים נורא משעממים כמו יחסי בועה-פריפריה, ההבדלים בין מחאה כוללת נגד הכל לאידיאולוגיה סדורה, ההבדלים בין הרצון לחבק את כולם לצורך להיבדל מהם פוליטית – וגם על הג'יפה האיומה ביחסים בין המייסדים, שרק נרמזה כאן.

     

    אחרי האישי-המתבגר נראה לי שקונטס צריך לעשות סרט המשך, על הפן הציבורי של המחאה, שיהיה רלוונטי לכל מי שחושב לצאת מהמרפסת כי המדינה קורסת. רגב כבר התבגר, היא עדיין קורסת - ואני מוכנה להמר שיעשה סרט מעולה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמית צינמן
    רגב קונטס בסרטו "חברים"
    צילום: עמית צינמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים