שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השתחררתי, טיילתי, נעצרתי
    הוא היה באמצע הדרך מדלהי לאמסטרדם כשהמשטרה מצאה פלטות של ג'אראס בחפצים שלו. ככה יצא שאחרי שלוש שנים בגבעתי ושמונה חודשים בהודו, אורן* נשאר במוסקבה לחניית ביניים של שנתיים (כתבה ראשונה בסדרה)

    אומרים שיש לבנאדם מנגנון הדחקה שמופעל במצבי לחץ. אם עברתם תאונת דרכים או שקיבלתם מכות רצח, אתם יודעים על מה אני מדבר. לא יודע אם לקרוא לזה אדרנלין, אבל המוח משחרר משהו שעוזר לך לתפקד על אוטומט עד יעבור זעם. רק אחרי שהאירוע נגמר אתה יושב עם עצמך, מלקק את הפצעים ומתחיל לעכל מה קרה. לשחזר כל מיני דברים שעשית, להכות על חטא ולעשות את חשבון הנפש המתבקש. לי זה קרה כשנעצרתי בשדה התעופה שרמטייבו במוסקבה.

     


     

    ישבתי בשדה עם דיאט פפסי, חטיף ואייפוד, ממתין לטיסת ההמשך שלי לאמסטרדם. אחרי שמונה חודשים בהודו עמדתי לחרוש את אירופה, לנדוד חופשי כמו היפי נצחי. בין ביס לביס ניגשו אלי שני חבר'ה על מדים בצבעים שלא זיהיתי - שוטרים? חיילים? אנשי ביטחון? - ואמרו שהם עושים בדיקה שגרתית ושיש להם שאלון קצר. שם, לאום, מאיפה באת ולאן אתה טס, ואז כמה שאלות יותר ספציפיות.

     

    "יש עליך נשק?".

    "לא".

    "סמים מכל סוג שהוא?".

    "לא".

    "נתנו לך משהו להעביר?".

    "לא".

    "מצוין, רק תחתום לנו על ההצהרה שמילאת ואתה משוחרר".

     

    לא ידעתי שהחתימה הזאת - חתימה על מסמך שלא ידעתי לקרוא, ובתכלס אישר לחפש בחפצים שלי - תעלה לי בשנתיים בכלא הרוסי. לא ידעתי כלום על מה שעמדתי לעבור בשנתיים הבאות. הייתי אמור להעביר בסך הכל ארבע שעות במדינה המקוללת הזאת, ארבע שעות שנמתחו לשנתיים. ויסלחו לי כל אלה שהגיעו משם, אבל רוסיה תמיד תהיה מקוללת בשבילי.

     

     (@istockphoto/elkor) (@istockphoto/elkor)
    (@istockphoto/elkor)

     

    השוטרים ביקשו ממני לבוא איתם. אמרו לי שאני רק צריך לזהות את התיקים שלי, אבל משהו בטון כבר גרם לי להבין שאכלתי אותה, ופה התחיל המוח לעבוד על אוטומט. הייתי נוכח ולא נוכח: עשיתי את כל מה שדרשו ממני ועברתי את כל התהליך, אבל בלי להפעיל שום רגש ובלי לחשוב על כלום. הייתי השחקן הראשי בסרט הזה, אבל הרגשתי כמו צופה מהצד.

     

    הכניסו אותי לאולם גדול שבו חיכו עוד כמה לובשי מדים, אחד מהם עם מצלמת וידאו. אחר כך הובילו אותי בתוך מסדרון ארוך דרך עשרות משרדים עד לאולם גדול נוסף, שם חיכו התיקים שלי על שולחן נירוסטה גדול. עשרה לובשי מדים, עומדים במעגל כמו רופאים בחדר ניתוח, נתנו פקודה לפתוח את התיקים ולהוציא את כל התכולה. אחד מהם חתך את הדפנות בסכין קומנדו ושלף את הפלטות של הג'אראס.

     

    בדרך לאמסטרדם עוצרים כמו דבילים

    כמעט כל הישראלים בהודו עושים את אותו המסלול. נודדים עם מזג האוויר מהצפון לדרום, או להפך, תלוי בעונה. אני הגעתי בספטמבר, התחלתי בצפון ונדדתי עד לגואה. בדרך הכרתי הרבה חברים חדשים, ועם חלק מהם המשכתי לטייל. אחרי חצי שנה היו איתי בערך עשרה בנים ובנות שנכנסו לי ללב. מעולם לא הייתה לי קבוצת חברים כל כך קרובים, אפילו לא בשלוש השנים בגבעתי.


    כל-כך טוב היה לי שבכלל לא התגעגעתי. למשפחה התקשרתי רק פעם בשבוע, בימי שישי, ולחברה שלי אלינור לא התקשרתי בכלל. רק שלחתי מיילים פעם-פעמיים בחודש והתעלמתי מהמיילים שלה, שהפצירו בי לחזור כי כבר עבר המון זמן ואמרתי שאני נוסע רק לחודש-חודשיים. בדרך הכרתי בנות מגניבות שסחפו אותי לחוויות מסעירות, ואלינור נראתה כמו החדשות של אתמול.

     

    כשהגיע האביב החלטנו שאת הקיץ הקרוב אנחנו מעבירים באירופה, נודדים בין פסטיבלים. רק שבאירופה אי אפשר לחיות מ-400 דולר בחודש, ורצינו לעשות כסף קל ומהיר. בין תרמילאים אתה שומע בלי סוף שיחות על הברחת סמים, ובקלות אספנו מידע. אפילו לא התייחסנו לזה כאל פשע שיש להסתיר אותו: בתמימות נעורים שיתפנו את כל החבורה בעניין. אני חושב שכל החבר'ה פשוט קיוו שבזכותנו יהיה מה לעשן בפסטיבלים.

     

    ישראלי אחד שהעביר ג'אראס לאירופה וחזר להודו סיפר לנו על כל התהליך. בדלהי יושב באבא שמכין קייסים עבים מעור, ממש מזוודות קטנות בשלל צבעים, שתרמילאים שמים בהם דברים חשובים. בגלל עובי הדפנות אפשר לאחסן שם חפצים שבירים ורגישים - מחשבים ניידים, אייפודים, צ'ילומים - אבל אפשר לנצל את הדפנות העבים ולהכניס לתוכם גם פלטות של ג'אראס.

     

    השותף שלי היה בחור בשם יוני. ביחד קנינו קילו וחצי מבעלים של איזה גסטהאוס. את הג'אראס חיממנו על תנור ספירלה עד שהפך לרך כמו פלסטלינה, ואז רידדנו אותו במערוך לפלטות בעובי של פחות מסנטימטר ובמידות של הקייס, ככה שאם יעבירו אותו במכונת שיקוף לא ישימו לב שיש משהו בתוך הדפנות. עבדנו שעות, מחליפים אחד את השני כשהידיים מתחילות לכאוב, מרדדים את החומר ככה שיהיה דק ואחיד ובלי בועות אוויר, כי גם אותן אפשר לראות בשיקוף. את הפלטות עטפנו בשכבת ניילון, אחר כך שכבת סלוטייפ, ומעל הכל שתי שכבות של דבק פלסטי. כשהדבק מתייבש הוא אוטם לחלוטין את הפלטה, מונע מהריח להתנדף החוצה.

     

    שלושה ימים עבדנו על הפלטות. יצאנו מהחדר רק כדי לאסוף אוכל ושתייה שהזמנו מבחוץ, ולא פתחנו את הדלת לאף אחד. הריח היה מסגיר אותנו בקלות. כשהחומר היה מוכן התרנו את הקשרים בצידי הקייסים והכנסנו את הפלטות פנימה. לכל קייס התווסף משקל של חצי קילו, והוא התעבה קצת. עם הקייסים נסענו למתפרה וביקשנו שיתפרו אותם במקומות שפרמנו. התופר הבין מה עשינו, אבל לנו זה לא הפריע. הוא לא ידע מי אנחנו, איפה אנחנו ישנים ומתי אנחנו טסים. הוא לא יראה אותנו יותר ואנחנו לא נראה אותו.

     

    כשסיימנו עם הקייסים נשארו לנו 200 גרם חומר לכל אחד, והחלטנו לעשות כדורים קטנים ולבלוע אותם לפני הטיסה. תיכננו לטוס לאמסטרדם, והיו לנו שתי אפשרויות: טיסה יקרה עם חברת "סוויס אייר", דרך ציריך, וטיסה זולה יותר במאה דולר בחברת "איירופלוט", דרך מוסקבה. כלומר, היו עלינו חצי קילו סמים בתיק ועוד 200 גרם בבטן - סמים שעלו פחות מ-1,000 דולר, ושווים באירופה פי עשרה מזה - ובשביל לחסוך 100 דולר החלטנו לטוס דרך רוסיה ולא דרך שווייץ. היגיון של סטלנים בני 23.

     

    יוני התנדב לטוס ראשון. הוא בלע 200 גרם ג'אראס בכדורים עטופים בניילון נצמד, ואז לקח את התיקים שלו ואת הקייס ותפס מונית לשדה התעופה. החוויות שעברנו ביחד קירבו בינינו מאוד, ובלי לדבר על זה הרגשנו איזו שותפות גורל, כאילו שזה שנינו נגד כל העולם. אשכרה חיבקתי אותו לפני שהוא עלה על המונית ונעלם.

     

    מדי כמה שעות הלכתי לבדוק מיילים באינטרנט קפה. אחרי 48 שעות זה הגיע: "היי אחי. אני באמסטרדם והכל סבבה. הטיסה עברה חלק. היו לי קצת כאבי בטן ברוסיה, אבל לא משהו רציני. שלח לי מייל כשאתה נוחת ואתן לך את כל הפרטים. May the force be with you".

     

    קצת כאבי בטן זה לא נורא, נכון? בטח בדיקות שגרתיות או כלבים שישוטטו בשדה התעופה, אבל עובדה שיוני עבר בקלות, אז מה הבעיה. מחר אני טס ועוד יומיים אני כבר יושב איתו בקופישופ. אנשי העולם הגדול, עושים כסף קל ומצליחים להערים על כולם. פשוט, לא?

     

    מוסקבה באמת לא מאמינה בדמעות

    השוטרים העבירו אותי לחדר סגור. ישבתי שם שעות בלי להבין מילה בזמן שהם ממלאים ניירת וטפסים. מזל שהיה שעון על הקיר, כי איבדתי לגמרי את תחושת הזמן. שלוש שעות היינו בחדר, ובכל פעם ששאלו אם אלה הסמים שלי דבקתי באותה גירסה: הם לא שלי ואני לא יודע איך הם הגיעו לשם.

     

    באחת בלילה הסביר לי המתורגמן שעכשיו הולכים לשים עלי אזיקים, כי מוציאים אותי מתחום שדה התעופה ומעבירים אותי למעצר. ביקשתי לעשות שיחת טלפון הביתה להורים, והוא הבטיח שייתנו לי מאוחר יותר. רגע לפני שעליתי על מכונית האסירים התייצב מולי איזה שמן עם מזוודה ביד, אדום ומסריח מאלכוהול, וזרק לי כמה משפטים ברוסית. שאלתי את המתורגמן מה הסיפור, והוא אמר "תכיר, זה טוקרב, עורך הדין שלך".

     

    לדבר איתו לא נתנו לי. טוקרב צעק ברוסית כשהעלו אותי למכונית, אבל לאף אחד מהשוטרים זה לא הזיז. גם אני הפסקתי לחשוב על זה, כי ברגע שנסענו משם לא הטריד אותי כלום חוץ מהקור. אחרי שמונה חודשים בהודו לא היה לי ביגוד מתאים - לבשתי מכנסי דייגים וכפכפים - וישבתי במכונית רועד ומכווץ.

     

    הגענו למבנה אפור וקודר, מסוג המבנים שקיימים עוד מתקופת סטאלין ולא נגעו בהם מאז. שוב עברנו במסדרון ארוך והגענו לאולם גדול, שבו ישבו חמישה שוטרים סביב שולחן גדול. זאת הייתה הארכת מעצר נוסח רוסיה: בלי בית משפט, בלי עורך דין. מיותר לומר שלא הבנתי מילה ממה שהלך שם, ורק ביקשתי שוב לעשות שיחת טלפון. הדבר האחרון שרציתי היה להעיר את הורי באמצע הלילה ולספר להם איפה אני ומה קרה, אבל הבנתי שאין ברירה. השוטרים אישרו לי דקה אחת של שיחה.

     

    אבא שלי ענה הלום שינה ואימא הרימה את הטלפון בסלון, ככה ששניהם היו על הקו, ולשמוע אותם נשברים היה יותר מדי בשבילי. פרצתי בבכי ואמרתי בחצאי מילים שאני צריך עזרה ושאחרת עוד אתקע בכלא לשנים. אחרי דקה בדיוק, כמו שהבטיחו, הקו נותק.

     

    ישבתי ובכיתי מול כל השוטרים. אחד מהם שאל למה אני בוכה ולרגע חשבתי שהוא צוחק עלי, אבל זה לא נשאל בשום סוג של ציניות. החבר'ה הקרים האלה לא מרשים לעצמם לגלות רגשות, והם באמת ובתמים לא הבינו מה הקטע עם הבכי. מהמבטים שלהם היה ברור שהם לא ראו גבר בוכה כבר שנים. שזה פשוט לא דבר מקובל במדינה הזאת.

     

    עכשיו העבירו אותי למעצר בתא בלי כלום. לא כיור, לא כיסא, לא מיטה. שמתי את הכפכפים שלי אחד על השני והשתמשתי בהם ככרית. נשכבתי על הרצפה וישנתי אולי שעתיים במצטבר, בין אלף מחשבות על איך לעזאזל נתפסתי. מה קרה פה שלא קרה לפני יומיים, כשיוני טס בדיוק באותה טיסה? הלשינו עלי? מה, יוני הפיל אותי?

     

    בבוקר נלקחתי אל "הצנטרל החמישי", בית סוהר במוסקבה שבו יושבים עצורים לפני משפט. קיבלתי מזרן, כרית בלי ציפית, שמיכת סקביאס, 100 גרם סבון אפור נטול ריח, כף וקערה עשויה מפח. שני סוהרים הובילו אותי לתא שלי, וכל הדרך ננעצו בי עיניים דרך החרכים שבתאים האחרים. בהתחלה רק הסתכלו, ואז איזה אסיר צעק משהו, ובסוף צעקו ושרקו לי מכל התאים. הקומה פשוט רעדה מצעקות. מאוחר יותר הסבירו לי האסירים שכולם ראו בחדשות איך נתפסתי. הסרט שהמשטרה צילמה הלך ישר לפריים-טיים. הייתי סלב.

     

    נעצרנו מול תא 432. המספר של הגדוד שלי בגבעתי, גדוד צבר. הרגשתי כאילו מישהו מלמעלה, או אולי מבפנים, מנסה להגיד "איך נפלת". איך הפכתי מחייל מצטיין למבריח סמים. נכון, כולה מספר, אבל לא הייתי צריך הרבה בשביל להיכנס לסרטים ולהלקאה עצמית. בכלל, בכלא הבנתי למה יש כל כך הרבה אסירים חוזרים בתשובה. להיות כלוא עושה אותך חשוף רגשית, שם אותך במצב תמידי של לחטט במקומות הכי לא נעימים שלך. כל הזמן אתה מנסה לענות על השאלה איך לעזאזל חירבנת לעצמך את החיים והגעת למקום הזה. הדלת נפתחה ברעש עצום. נכנסתי פנימה ושמעתי אותה נסגרת וננעלת מאחורי.

     

    מה שקורה בצנטרל

    מולי עמדו שישה אסירים, אף אחד מהם לא רוסי. היו שם שני ניגרים, וייטנאמי אחד, צ'כי, אחד מלטביה ועוד אחד ממונגוליה. רק הניגרים והצ'כי ידעו אנגלית. תא של זרים. לאלברט, האסיר הצ'כי, היה סיפור דומה לשלי. גם הוא הבריח ג'אראס מהודו לאירופה. הניגרים נתפסו סוחרים בהרואין, הווייטנאמי רצח מישהו, והמונגולי גנב וכייס (עם הזמן גיליתי שאלה ממש פשעים סטריאוטיפיים: הניגרים תמיד נתפסים על הרואין, הווייטנאמים תמיד יושבים על אלימות, והמונגולים תמיד גונבים). רק תומאס, הבחור מלטביה, לא היה קרימינל. הוא היה במוסקבה עם כמה חברים ושכח ג'וינט בקופסת הסיגריות. עשו עליו חיפוש אקראי בשדה התעופה והוא קיבל שלושה חודשים.

     

    שומעים סיפורים על הימים הראשונים במאסר, אבל החבר'ה האלה דאגו לכל מחסורי. והיה חסר לי הכל: תחתונים להחלפה, מברשת שיניים, מגבת. מאלברט למדתי שעל הברחה כמו שעשיתי מקבלים עד שמונה שנים בכלא, אבל אם יש מספיק כסף, אפשר לצאת גם בשלוש. ככה זה ברוסיה: משלמים לעורך דין שמכיר את השופט והפרקליטות, והוא כבר משמן אותם. "אם יש לך ממש הרבה כסף", אמר לי אלברט, "אתה יכול לצאת גם תוך חודש".

     

    אם כבר מדברים על לצאת, אז בשלב הזה הגיע תורם של ה-200 גרם שבלעתי. ביומיים הראשונים אחרי התפיסה לא יצא לי כלום - אכלתי מעט מאוד וכל המתח גרם לי לעוצר בקיבה - אבל ביום השני שלי בתא 432 הרגשתי שהגיע הזמן. התרגולת בתאים היא להזרים מים לאסלה בזרם קבוע: אין שם מכל שצריך להתמלא בכל פעם, רק צינור שמזרים מים בלי לעצור. הרי השירותים נמצאים בתא שבו כולם חיים ואוכלים, אין דלת או מחיצה חוץ מווילון. אם המים לא זורמים, ריח של חרא מתפשט בחדר תוך שתי דקות. לכן לא נכנסים לשירותים אם מישהו אוכל. מחכים בסבלנות שהוא יסיים.

     

    אני נכנסתי לשירותים בלי להזרים מים, כי הם היו שוטפים את כל הג'אראס. החומר יצא ממני מעורבב בצואה, ואלברט צעק שאני מסריח את כל התא. לא התייחסתי אליו. הבנתי שכולם כועסים עלי, אבל תיארתי לעצמי שהם יסלחו לי כשאצא עם השלל. לא צריך להיות חכם גדול בשביל לדעת שסמים - בכל מקום, אבל במיוחד בכלא - זה דבר נחשק.

     

    חצי שעה לקח לי לשטוף את החומר ולנקות אותו. אחר כך פתחתי את הניילון הנצמד וחיברתי את הכדורים. עוד שעה של התעסקות והיה לי ביד גוש ג'אראס של 200 גרם. החבר'ה בחוץ כבר תיארו לעצמם מה עשיתי, ככה שלא היה טעם להסתיר. פשוט יצאתי ושמתי את הגוש על השולחן לשמחת כולם, ובעיקר לשמחתו של אלברט.

     

    אחרי ספירת הערב רוקנו שתי סיגריות ומילאנו אותן בקססה. כל התא עישן ונכנסנו לראש טוב. הניגרים נפתחו, המונגולי סיפר חוויות מבית הסוהר הקודם שישב בו, אלברט ואני התקרבנו. לפני שנרדמנו הוא הזהיר אותי שהרבה אסירים משתפים פעולה עם הסוהרים ושאסור לסמוך על אף אחד. "יש בתא הזה שישה אנשים שיודעים שיש לך סמים", הוא לחש, "וזה כבר יותר מדי".

     

    שלושה לילות עישנו את החומר. זה הוריד את המתח, שיפר את מצב הרוח. רק בזכות השאכטות הצלחתי להירדם וישנתי לילות רצופים, פחות או יותר. את החומר החבאתי במזרן שלי, בין חתיכות בד לספוג. פשוט עשיתי קרע והכנסתי את הג'אראס פנימה. במישוש לא יכולת להרגיש שיש שם משהו.

     

    בבוקר היום הרביעי העירו אותנו לספירה כרגיל: כל האסירים יוצאים למסדרון ועומדים בשורה, צמוד לקיר, בזמן שהסוהרים נכנסים פנימה לעשות סריקה. באותו בוקר עשו חיפוש מדוקדק במיוחד, ואחריו יצא אחד הסוהרים מהתא עם הג'אראס ביד.

    "של מי זה?".

    אף אחד לא ענה.

    "אוקיי. אם אף אסיר לא מוכן לקחת אחריות על הסמים שנמצאו, כל התא הולך לבידוד".

     

    לא השאירו לי ברירה. צינוק עמדו לתקוע לי אם אודה ואם לא, אז מה הטעם לקחת את כולם איתי. הרי החבר'ה האלה עזרו לי מרגע שהגעתי. קראתי לסוהר ואמרתי לו שזה שלי. הוא שאל איך נכנסתי עם זה, וביקשתי מאלברט שיתרגם לו את הסיפור האמיתי. הסוהר הינהן והלך.

     

    אחרי חצי שעה חזר הסוהר ואמר שאני הולך לצינוק. שאלתי לכמה זמן, והוא ענה שזה בלתי מוגבל. פתאום נבהלתי: הודיתי בבליעה של סמים, וזה ידפוק לי את התיק בבית המשפט. הרי אמרתי שאין לי קשר לג'אראס ואני לא יודע איך הוא הגיע לתיק שלי. עכשיו, כשיגלו שגם בלעתי, זה הסוף שלי. למזלי זה לא יצא מבית הסוהר. אלברט הסביר לי שהסוהרים סוגרים את זה ביניהם, וככה הם יכולים למכור את החומר לאסירים. ביום הרביעי שלי במעצר מצאתי את עצמי מודה לאלוהי השחיתות.

     

    יש כמה סוגים של מכות

    לצינוק אסור להכניס עט או מחברת. לקחתי איתי רק תחתונים וגרביים להחלפה, מברשת שיניים, נייר טואלט ומגבת. היה לי ספר תהילים קטן, וגם אותו לקחתי. הסוהר אמר שאסור ניירות מכל סוג שהוא, אבל הסברתי לו שזה האלוהים שלי ושאני לא הולך בלעדיו. הוא נכנע.

     

    הורידו אותי חמש קומות למטה, למפלס מינוס 1, והכניסו אותי לתא של שני מטר על ארבעה. בול קליעה, כיור קטן, מיטה מתקפלת שפותחים רק בלילה. כל בוקר בשש מקפלים אותה ונועלים לקיר, ככה שהאסיר לא יוכל לשבת או לשכב. לא היה אפילו כיסא. יכולתי לשבת רק על הרצפה עד 23:00, אז היו פותחים לי את המיטה.

     

    השעות חלפו כמו ימים. הימים נמתחו כמו נצח. לא היה לי במה להעסיק את עצמי, אז קראתי תהילים או שהלכתי מצד לצד. ארבעה צעדים לפה, ארבעה בחזרה. אם זה לא מספיק מטריף, אז אלה היו הימים הראשונים שלי בלי חומר אחרי שמונה חודשים של עישון יומיומי. לא מספיק שסגרו אותי בתא קטן, בבידוד, אוכל סרטים ומשתגע מחוסר ודאות - אפילו מהשאלה אם ההורים שלי בכלל עושים משהו כדי לחלץ אותי - אז גם את הסטלה לקחו לי.

     

    הסתובבתי עצבני כמו טיגריס בכלוב, אוכל את עצמי, חושב על החברים. הם בטח קונים עכשיו איזה ואן בשביל רוד-טריפ מטורף באירופה, ואני תקוע במוסקבה כמו עכברוש, בחור חשוך בלי חלון ובלי אוויר. רק בזכות הפתיחות והסגירות של המיטה ידעתי בכלל להבדיל בין לילה ליום.

     

    הימים חלפו, וכמו בסרטים סימנתי אותם בקווים שחורים על הקיר עם גפרור שרוף שמצאתי על הרצפה. הלכתי שעות ביום מצד לצד, דופק אגרופים לקירות עד זוב דם. כל יום מחדש פתחתי את הפצעים שהגלידו מאתמול. מדי כמה שעות נשכבתי על הרצפה, משתמש בגליל נייר הטואלט ככרית לראש.

     

    התא היה מלא ג'וקים. בהתחלה הייתי הורג אותם, אבל אחרי כמה ימים הבנתי שאין בזה טעם. אין להם סוף, ואלה שאני הורג נשארים מתים ומעוכים על הרצפה, שזה יותר מגעיל מאשר לראות אותם בחיים. בסוף התרגלתי לנוכחות שלהם. לפעמים, כשהייתי שוכב, כמה מהם היו עולים עלי. לא זוכר מתי בדיוק ויתרתי על הניסיון לנער אותם.

     

    האוכל היה מזעזע. בבוקר חתיכת לחם שחור עם כוס תה ללא סוכר, בצהריים דייסה ולחם שחור, ובערב פירה או סוג אחר של דייסה. הכל תפל ומגעיל. הרגשתי שהורדתי כמה קילוגרמים מאז שנעצרתי, ועבר בסך הכל שבוע. למקלחת לא הוציאו אותי ולא היה לי סבון. השתמשתי בכיור כדי להעביר על עצמי מגבת רטובה, לנקות קצת את בית השחי, את הביצים. יצא ממני ריח כל-כך חמוץ של זיעה שכבר לא יכולתי לסבול את זה.

     

    אחרי שבעה ימים בבידוד נכנס סוהר להעיר אותי ולקפל את המיטה. הוא קלט את הקווים השחורים על הקיר והתחיל לצעוק עלי ברוסית. לא הבנתי מה הוא אומר, אז עמדתי מולו בלי להגיב. זה כנראה עיצבן אותו, כי הוא שלף מהחגורה אלה והוריד לי כמה מכות בגב. התקפלתי והגנתי עם הידיים על הראש שלי. האלה הייתה מצופה גומי, ככה שהמכות לא כאבו מאוד, אבל ההשפלה הרגה אותי. כל היום הזה הסתובבתי בתא והרבצתי לקירות.

     

    ביום השמיני נערכה ביקורת של שוטרים. הם שאלו אותי לשלומי ואמרתי שחרא. שאלתי למה לא באים לראות אותי מהשגרירות, והם אמרו שדווקא באו, אבל לא נתנו לאף אחד לראות אותי בגלל הבידוד. זה הרגיע אותי קצת. לפחות ההורים מזיזים עניינים ולא ויתרו עלי לגמרי.

     

    ביום העשירי פתחו את הדלת ואמרו לי לאסוף את הדברים. הסוהר אמר שאני חוזר לתא, והייתי מאושר עד שקלטתי מה קרה בינתיים בתא הזה. כשהייתי בצינוק הענישו את כל הקבוצה בגלל הסמים, ולקחו לנו הכל. הטלוויזיה, הסירים, הכוסות והצלחות, הקיפיטילניק - זה מין מיחם להרתחת מים - ובקיצור, כל דבר שהוא לא בסיסי. הלכו כל המותרות שאסירים מתארגנים עליהם במשך הזמן. כולם היו מבואסים מההרעה בתנאים, במיוחד מזה שאין יותר טלוויזיה, וכמובן שכולם הפנו את הכעס שלהם אלי. אף אחד לא אמר מילה, אבל הבנתי מה עובר להם בראש. רק אלברט נשאר אותו דבר. נטול טינה.

     

    החומרים שמהם עשויים חלומות קטנים

    הודיעו שיש לי ביקור. שמחתי שסופסוף אזכה לראות את אנשי השגרירות, והתארגנתי עד כמה שאפשר: שטפתי פנים, הסתרקתי. בתא הביקורים הושיבו אותי ליד טלפון מול קיר זכוכית, וחיכיתי שמישהו ירים את השפופרת בצד השני. לשנייה לא העליתי על דעתי שמעבר לזכוכית תצוץ אימא שלי.

     

    היא נראתה רע, עם עיניים נפוחות מבכי. תשעה חודשים לא ראיתי אותה, והתביישתי על הנסיבות של המפגש הזה. היה לי עצוב לראות אותה כל כך עייפה. עייפה ממני. הייתי ילד שובב ועשיתי לה בעיות בבתי הספר, אבל איפה זה ואיפה מכה כמו שהורדתי עכשיו על המשפחה. הרי לא סבלתי שם לבד: את כל המשפחה סחפתי איתי להרפתקה הטיפשית שלי.

     

    אימא אמרה שכבר שבוע היא מתרוצצת במוסקבה. העבירה תשלום לטוקרב, שלקח את הכסף ונעלם יחד איתו. בסוף, בעצת הרב הראשי של רוסיה, היא שכרה עורך דין חדש. רציתי להגיד משהו, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. אני בטוח שהיא ראתה את ההלם על הפרצוף שלי. היא הביאה לי תיק עם מגבת, מכנסיים, סבון ומשחת שיניים, עטים ומחברות. ביקשתי ממנה לקנות בחנות של הכלא מוצרים טריים כמו עגבניות ותפוחים, כי כבר שבוע לא אכלתי משהו טרי. ביקשתי גם בקבוק קולה, קפה וסוכר. קילו סוכר אחד מותר לאסיר להחזיק. לא יותר, כי אסירים מכינים מזה אלכוהול.

     

    סוהר סימן לנו לסיים את הביקור. אימא התחילה לבכות ואמרה לי כמה היא אוהבת אותי ורוצה לראות אותי בארץ בהקדם. מה שהיא לא אמרה, אבל ידעתי שהיא חושבת, זה כמה היא מאוכזבת ממני.

     

    אחרי שבוע בא עורך הדין החדש לבקר אותי, והוא נשמע אופטימי כמו אימא: "תוך כמה שבועות אתה משתחרר. אנחנו ממשיכים בקו שלך, קו ההכחשה. אתה לא יודע איך הסמים הגיעו לתיק שלך ואין לך קשר לזה". זהו. עוד כמה שבועות אני בחוץ. אפילו לא אפסיד את הפסטיבלים באירופה. אחבור לחבר'ה שלי ואמשיך את הטיול כאילו לא קרה כלום. אפיזודה חולפת.

     

    בינתיים נעשו החיים בכלא קצת יותר קלים. אימא השאירה כסף אצל עורך הדין, והוא שלח את המזכירה שלו לקנות לי מצרכים פעם בשבוע. הפכתי לאסיר הכי מדוגם בתא, ושאר האסירים שוב רצו בקרבתי. בכלא אי אפשר לאכול ולא לחלוק, אז נאלצתי לסחוב על הגב שלי עוד שישה חבר'ה.

     

    הביקור הבא שלי לא היה דרך חלון זכוכית אלא בחדר רגיל. עורך הדין חיכה לי ואני ציפיתי לבשורות טובות. ישבתי בצנטרל כבר חודש, והשחרור שלי היה אמור להגיע כל יום. ודווקא אז הוא אמר: "יש בעיה. אנחנו משנים כיוון". קו ההגנה שלי לא עובד, הוא הסביר. אם נמשיך להכחיש הכל, השופטים ירשיעו אותי וייתנו לי את המקסימום האפשרי. אנחנו חייבים להגיד שהסמים הם לשימוש עצמי, הכריז העו"ד, ואתה חייב להתנצל על מה שעשית. בשלוות נפש, בלי להרים קול או להתרגש, הוא הסביר שאם לא אתיישר לפי הקו שלו אקבל שבע שנים.

     


     

    שאלתי מה יקרה אם אודה באשמה. הוא דיבר על משהו כמו שנה, ובמקרה הכי גרוע - שלוש. וואלה, כולה שלוש. שלוש שנים בכלא. ברוסיה. זה בדיוק מה שאלברט, שלא שילם כלום לאף אחד כי לא היה לו כסף, קיבל על אותה עבירה. מה עם כל המאמצים של אימא? איפה הקהילה היהודית והרב הראשי של רוסיה שעוזר מאחורי הקלעים?

     

    עורך הדין יצא ונשארתי לבד בחדר, מחכה לסוהר שיבוא לקחת אותי לתא. תוך כדי פצצות של אגרופים לקיר חלמתי בהקיץ: לילה של שינה נורמלית, בחדר לבד, כמו בנאדם. לחרבן בפרטיות. לרוץ. ללכת לים. למסיבה. לדבר עם בחורה. על זיון לא העזתי לפנטז בכלל. (המשך בגיליון אוגוסט)

     

    סייע בהכנת הכתבה: רואי פרסול

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים