שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "סיפור אפולוני": למה הוא צריך את הסרט הזה?

    הסרט התיעודי "סיפור אפולוני" עוקב אחר ניסים כחלון, שחוצב כבר 40 שנה את ביתו בסלע מעל חוף סידנא עלי. תיעוד היחס המבזה שלו לילדיו מעלה תהיות על הניצול ביצירות דוקומנטריות

    לעולם אי אפשר לדעת למה אדם מסכים כשהוא נענה לבקשה לעשות עליו סרט. בעידן הנראות המוגברת, כשהשאיפה לככב על המסך משותפת למיליוני אנשים ומיליונים אחרים רואים בה סוג של הצדקה לעצם קיומם, השאלה הופכת למטרידה.

     

    האם ההסכמה של אדם בוגר, אחראי למעשיו אך לחלוטין לא מודע לתוצאה הסופית של הסרט או תוכנית הטלוויזיה שבהם רצה להופיע, היא בכלל מודעת? האם היא עומדת בתנאי סף משפטיים ומוסריים של הסכמה חוזית?

     

    "סיפור אפולוני". מבצר בסלע (צילום: ערוץ 8) (צילום: ערוץ 8)
    "סיפור אפולוני". מבצר בסלע(צילום: ערוץ 8)
     

    לא, זו לא חפירה. זו שאלה על ניצול. היא מתחדדת במלוא עוצמתה בסרטי דוקו אמנותיים=אישיים-מרגשים שחומרי הגלם שלהם הם אנשים. למשל, ניסים כחלון בסרט התיעודי, "סיפור אפולוני", ששודר אתמול (שבת) בערוץ 8. 

     

    כחלון הוא איש בן 67 שמזה 40 שנה חוצב בסלע הכורכר מעל חוף סידנא עלי. למה הוא עושה זאת, רק הוא יודע: התשובה, כמו גם הביוגרפיה שלו, לא מתפענחים עד תום ודי הצורך בסרט. הוא כבר הספיק לחצוב שם בית מרהיב ביופיו התמוה – קצת דומה ל"בית המשוגע" בתל אביב, בתוספת ויטראז'ים צבעוניים מבקבוקים שבורים – והוא ממשיך לחצוב, לבנות, להרוס, לתחזק, לפרק באובססיה המזכירה קצת את זו של האנשים שחייבים להמשיך לאגור חפצים. גם על זה כבר עשו סרט, כמובן.

     

    אסתטיקה פלאית ופראית

    הבית המרהיב, הגינות הזעירות, הנוף הנפלא, פינות החן שהיו פעם סלע ועכשיו הן סלון וספריית ספרי קודש (כחלון חזר בתשובה) – אלה יוצרים את האסתטיקה הפלאית והפראית של הסרט. אבל יש גם אתיקה בעולם, ומבחינה אתית הסרט הזה בעייתי ביותר.

     

    כי האיש החוצב הוא גם אב לשלושה ילדים בוגרים שנולדו משתי מערכות יחסים בעייתיות שזנח. והאיש הזה נוקט כלפי ילדיו באלימות מילולית קיצונית, ביחס מתנשא ופוגעני, שכולל קללות, השוואתם לבהמות ומסקנה שבהמות טובות מהם, התעמרות כללית, צעקות, בוז תהומי והשפלה שאין לה סוף.

     

    בעיניים דומעות מאמפתיה אפשר לראות איך בנו הצעיר, עוד מעט חייל, מנסה למרות כל זאת לפלס לעצמו מסילות אל לב האב, ולו מסילות צרות וארוכות ומעיקות, ולא בדיוק מצליח.

     

    כחלון ובנו. התעללות מילולית (צילום: דן ברונפלד) (צילום: דן ברונפלד)
    כחלון ובנו. התעללות מילולית(צילום: דן ברונפלד)

     

    על סף הגיוס צעיר בניו של ניסים כחלון אמור לכבוש את לב אביו מחדש (מדוע? אין לצאצאיו של אדם זכות לכבוד ואהבה?) בעבודה קשה בחומר ובלבנים, אבל אי אפשר לרצות את הפרעה הביתי הזה. כל הנסיונות נגמרים במפחי נפש, שום דבר לא מספיק טוב לאבא הזה זולת התמסרות טוטאלית לפרויקט ההזוי שלו, שעם כל הכבוד להמוני התיירים שאמרו "ואו, אמייזינג', כשראו אותו, הוא בסך הכל אובססיה פרטית,לא מתאימה לכל אחד.

     

    כל זאת ועוד נחשף בסרט שנגמר בסוג של אופטימיות: הילד הצליח לרצות את האב. הוא חייל קרבי. הוא חוזר אל הסלע שהיה לו לבית לא בטוח, ממנו אפשר לגרשו בכל רגע כשלא ימצא חן בעיני האב, והוא נרדם. האב מכסה אותו בשמיכה ונדמה שהוא אפילו מחייך. קרדיטים.

     

    ניסים כחלון ב"סיפור אפולוני" (צילום: דן ברונפלד) (צילום: דן ברונפלד)
    ניסים כחלון ב"סיפור אפולוני"(צילום: דן ברונפלד)
     

    שלא תבינו לא נכון: יש גם הסבר. כחלון, כאחרון האבות המכים, נתלה בתירוץ הפסיכולוגי הנחות ביותר שיש: אבא שלו היה מכה אותו עד שהיה כחול מחבורות. אז הדור הבא צריך להגיד תודה, לשתוק ולהכין עוד פיילה של מלט, כי כה אמר האב.

     

    כל זה הופך ל"מסמך אנושי מרגש" כשהוא ארוז ביצירה של אילן מוסקוביץ' ודן ברונפלד. הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים, ואף אחד לא שאל את עצמו – רגע, מה קורה כאן בדיוק?

     

    האם ידע כחלון שיצטייר לחלק מן הצופים כאב מתעלל? האם הוא מודע להיותו כזה? האם הוא מודע לאפשרות של טיפול או לצורך בטיפול? האם לא צריך לומר משהו על כך בקריינות ולהשאיר את כל הזירה לאב ולבן המצוי מולו בעמדת נחיתות מובנית?האם הוצא מהקשרו? ולמה טרח ברונפלד לרכוש את ליבו של כחלון בחודשים של עבודה התנדבותית שעשה עבורו, כפי שדווח בכמה אתרים, עד שהסכים להצטלם? ולמה הסכים?

     

    האסתטיקה, כאמור, מפעימה. אבל לא בגללה אנחנו צופים בסרט דוקומנטרי. צריך, אני חושבת, להתחיל ולחשוב על קוד אתי ליצירות דוקומנטריות, הגם שהן "אמנות". לעתים יש בהן לא פחות ולא יותר מאשר בכתבה עיתונאית שכפופה לקוד כזה. אין שום סיבה מוסרית שבגללה יוצרים דוקומנטריים יחמקו מחובות בסיסיות של הגינות רק בגלל אופיו השונה של המדיום, או בגלל שהבית בסידנא עלי נורא מסקרן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דן ברונפלד
    "סיפור אפולוני". שאלה של ניצול
    צילום: דן ברונפלד
    לאתר ההטבות
    מומלצים