שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה עושה נביא שנכשל? הקינה האחרונה של ישעיהו
    יובל שנים ניסה הנביא ישעיהו לרסן את מדיניות השלטון, לשווא. עכשיו בזקנתו הוא רואה כיצד התממש חזונו לפרטים, וירושלים חרבה ופצועה. והוא זועק בזעם: לא האלוהים הוא שהחריב, המנהיגוּת יהודית גרמה לאסון. חזון לדורות, פרק מ"ישעיהו"
    "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא / וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ / וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו / מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח (נתן אלתרמן, "עוד חוזר הנִיגון").

     

    ישעיהו הנביא, איש זקן ושׂבע ימים, עמד בפתח בית מדרשו שבירושלים. עיניו הביטו אל כיכר העיר. לפני עשרות שנים ראה בעיניי רוחו נשים קרועות בגדים המחפשות משענת ומקלט לנפשן. כעת הפכה תמונת החזון למציאות מרה.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >

     

     

    גבירות של אתמול הסתובבו בין המוני פליטים עלובים. ירושלים עדיין לא התאוששה מהמצור ומאימת החורבן. אמנם צבא סנחריב נטש את הארץ, אך טביעות אצבעותיו ועקבות רגלי סוסיו ניכרו בכל רחבי יהודה.

     

    ישעיהו בוכה, סנחריב צוחק

    ישעיהו השפיל את מבטו. לא היה לו שום ספק שעיניו ראו את מימושה הכואב של נבואת השריפה שחזה

    לפני כמעט חמישים שנה. הוא ידע שבנקודה זו הגיעה נבואתו לקִצה. המלך חזקיהו מותש בעצמו, כבר לא יוביל למהפכה ולא יישב על כיסא דוד אביו כבתחילה.

     

    מתוך נפש פצועה ויגעה, פרצה מפיו הקינה האחרונה: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר - בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי; יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו - יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן; הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן, זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים, עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר; עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה? כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי; מְכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ, אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים; וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה; לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט - כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ (פרק א', ב' ט').

     

    באותן שעות שבכה ישעיהו על חורבן העיר, כתב סנחריב את כתובת הזיכרון שלו לסיכום מסעו. מול סוכתו של ישעיהו שעמדה בלב הכרם הנטוש, תיאר סנחריב היהיר את ירושלים השורדת: "כציפור בכלוב".

     

    ירושלים - כמו סדום בשעתה

    תמונה קשה זו מסכמת כמעט יובל שנים של נביא שהשתדל לרסן את מדיניות כל מלכי יהודה

    שבימיו (עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו) ולכוונה פנימה ולא החוצה. לא עזרו מחאותיו על שכרון הכוח בימיי עוזיהו, לא נשמע קולו כשביקש לעצור את הברית עם אשור בימיי אחז, ולא נתקבלה הקריאה לחזקיהו להימנע מברית עם מצרים. לא נשמעה תחינתו שלא למרוד באשור. גם שלוש שנים שהלך "ערום ויחף" רק דחו את המשבר, ונסתיימו במרד, ובירושלים הרעועה לאחר מסע סנחריב.

     

    ירושלים שרדה אך סביבותיה אוכלו באש. הארץ שממה, עשרות ערים נחרבו - ורבבות משפחות איבדו את בֵּיתן. הדימוי היחיד שעלה בדעתו של הנביא לעת הזאת הוא של מראה הערים החרבות בבקעת סדום. אותה שכיית חמדה שדמתה לגן עדן ובן רגע הפכה למהפכת סיד ומלח.

     

    יהודה של עוזיהו, זו ששיחק בה בימי ילדותו, קרסה לעיי חורבות. הנביא הזכיר בשפתיו את שבח הבורא שהותיר את ירושלים על תִּלה: "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, כמעט כסדום היינו" - ובבת אחת ננער מבכיו ופרצה מתוכו מחאה קשה על האנשים שהביאו במו-ידיהם את החורבן על בתיהם.

     

    לא האלוהים הוא המחריב, אלא מעשי ידי אדם. וכך עבר ישעיהו בהרף עין מבכי על יהודה שכמעט וחרבה כסדום, לנבואת זעם על מנהיגוּת יהודית שגרמה לאסון הזה. במקום לבכות על החורבן, ניער ישעיהו את עצמו ושפך חמתו על אותם "קציני סדום" שבגאוותם ובניכורם הביאו לחורבן העיר:

     

    "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם - הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה - לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'? שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי; כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה; חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא; וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ!" (פרק א', י' ט"ו).

     

    כשאלוהים מאס בעולי הרגל

    הוא לא יכול לשאת את האוטומציה של עבודת האלוהים. כמו שמואל בשעתו, כך ישעיהו התנפל על

    אלה הנאחזים בקרנות המזבח, הממשיכים בפולחנם ומבקשים להזין את ה' בחלב ודם. תפילות וקורבנות, שבתות וחגים לא יועילו ולא ישפיעו לטובה, כי אין ה' רוצה בהם כלל אם אין משפט וצדק, אם יש עושק ופגיעה ביתום ואלמנה, אם "שָׂרַיִךְ סוררים וחַברֵי גנבים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹחַד ורֹדֵף שַלמֹנים" (כ"ג), ובמיוחד אם "ידיכם דמים מָלֵאוּ" (ט"ו).

     

    רק תיקון מוסרי יכול להציל חברה חוטאת. זכות העמידה לפני ה' בתפילה, בשבת ובחג, מוענקת רק לחברה ישרה ומתוקנת.

     

    בכעסו ובכאבו שאג הנביא כלפי עולי הרגל: "כי תבואו לֵרָאוֹת פָּנַי - מי ביקש זאת מיֶדכם רמוס חצרָי?" פסוק זה מבטא אולי יותר מכל את שפלות הלב שחש ישעיהו נוכח אלוהיו. הציפייה הגדולה ביותר היא לעלות בימי הרגל, שלוש פעמים בשנה, להיראות לפני ה'. זהו סוג של מפגש מלא השתוקקות ואהבה. פתאום התברר שבעל הבית בכלל לא רצה לראות את העולים אליו.

     

    בתלמוד מתואר אחד מחכמי בבל שהיה פורץ בבכי בעת ששמע את הפסוק הזה: "רב הונא, כשהיה מגיע לפסוק הזה היה בוכה. אמר: עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו?" (בבלי חגיגה ג ע"א).

     

    כמה רחוקים אנשי יהודה מאותה קִרבת אלוהים המובטחת לעולי הרגל. נכון, ירושלים שרדה והמקדש עמד על תלו. אך ההשפלה של תחושת המרחק לא נתנה מרגוע לנפש.

     

    הקודי האתי של העם היהודי

    לאחר בכי הקינה וזעקת התוכחה, פנה הנביא אל העם והסביר את תמצית האמונה היהודית: "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם - טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם - חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (א', י"ט כ').

     

    אין בפרק הזה נבואת נחמה, אין בו דבר על סגולת ישראל ועל בחירת ה' בהם תמיד. בפרק זה קבע הנביא שישראל יזכו לחיי כבוד ורוגע בתנאי שינהלו את חייהם באחריות ובגובה מוסרי. הייעוד של האומה הזו מחייב. אין מתנת ארץ בחינם. אין ביטחון פיזי בלי עוצמה רוחנית מוסרית.

     

    ישעיהו הוא הפה הצלול של כל המכוונים את ישראל לחיי עצמאות בארצם. יש קוד אתי שמלווה את ישראל
    מימיי אברהם אבינו ועד סוף כל הדורות. לקוד הזה קוראים בלשון הייעוד של אברהם לביתו אחריו - "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זהו אותו חיבור עדין ומדויק המאזן בין ראייתו של המלך את הממלכה וצרכיה, לבין ראיית פניהם של כל אחד מן האזרחים, בעיקר הנידחים והמושפלים שבהם.

     

    המשפט שבו בחר ישעיהו לחתום, נושא בתוכו את אותה הנוסחה שהשתמשו בה כל נביאי ישראל, והיא המפתח לקיומו של העם על אדמתו. במקום שיש משפח וצעקה - יבוא האלהים ויינקם מצריו. במקום שיש משפט וצדקה - יש מקום לבית אלוהים. ולכן – "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א', כ"ז).

     

    • הפרק הראשון מתוך ספרו החדש של הרב בני לאו, "ישעיהו – כציפורים עפות" (הוצאת "ידיעות ספרים"), שיצא השבוע.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "ישעיהו" - עטיפת הספר
    הרב בני לאו
    צילום: ירון ברנר
    מומלצים