תערוכת צילום: מפצלים את הרגע
איך מכפילים את הזמן? תערוכה צילומים משותפת של דניאל צ'צ'יק ואורן יזרעאל מציגה זוויות שונות לרגעים זהים
שני צלמים, שתי נקודות מבט ושאלות על מציאות מתעתעת: מה העין רואה כשהיא מתבוננת בחיים? מה מתפספס ונשאר מחוץ לפריים? תערוכת הצילומים "רגע מפוצל", שתיפתח מחר (ג') בבית העם ברוטשילד 69 בתל אביב, מרחיבה את גבולות הפריים, מניחה זה לצד זה שני צילומים של אותה הסיטואציה. המבט המתפצל עושה את הבלתי אפשרי: מכפיל את הזמן, מאריך את הרגע, מספר סיפור תלת-ממדי בפורמט שבמהותו דו-ממדי.
זה סיפור של שניים – דניאל צ'צ'יק, צלם עיתונות, ואורן יזרעאל, איש הייטק שהתאהב במצלמה. הם הכירו במקרה, על מגרש כדורסל. התפתחה ידידות ונפתחה דלת לעבודה משותפת. "זה התחיל במסעות לא מתוכננים. בכל פעם בחרנו אקראית מקומות שונים. לאורך הזמן התגבש תדר, נוצרה שפה מסנכרנת ועל הדרך נולדה שיטת הזווית הכפולה", אומר יזרעאל.
גם השיטה נולדה במקרה. ליתר דיוק בחוף מציצים. צ'צ'יק צילם את המציל, יזרעאל צילם אותו מצלם. כשהגיעו לסטודיו ובחנו את התמונה זו לצד זו, נפל האסימון. "יש רגעים כאלה שבהם אתה פתאום מבין משהו שלא שמת לב אליו קודם. לתפוס את הרגע משתי זוויות שונות זה לספר סיפור חדש, לייצר קובייה סביב אובייקט", הוא אומר.
"מציאויות שונות שמתרחשות בו זמנית בפריים בודד זה נושא שמעסיק אותי הרבה מאוד זמן", אומר צ'צ'יק. אחרי שנים של צילום עיתונות הוא עשה לעצמו שם של צלם מתבונן, כזה שאורב בסבלנות לרגע הנכון כדי לסחוט את ההדק. זה לא רק האובייקט שנקלט בעין המצלמה, זו גם האווירה, תכונה אמורפית שהופכת למוחשית בצילומיו. זה בא לידי ביטוי גם בתערוכה שמערבבת בין העבודות של השניים. "משהו הבשיל בעבודה המשותפת שלנו מבחינת הגישה הצילומית שלי. בסופו של דבר זה התפתח לסגנון חדש בתחום שבו הרגשתי עייפות ושחיקה", הוא אומר.
עבודתו כצלם עיתונות היא זו שדחפה אותו למסע גילויים. "בצילומי עיתונות אתה נתקל לפעמים בפריימים מדהימים, אבל בשלב מסוים יש תחושה שכבר ראית את זה קודם", הוא אומר. "הייתי יושב במערכת ומסתכל על צילומים שלי שלא נכנסו לעיתון. לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שכל אחד מהם מספר סיפור שונה על אותו הרגע. זה לא חדש, אבל הרגשתי שבמידה רבה יש משהו שקרי או מוטה בצילום עיתונות. אתה סוגר בפריים ארבע קירות וזהו. מה שקורה מחוץ לפריים לא קיים ומכאן שצילום תיעודי, שיכול לשנות לחלוטין דעות ועמדות, הופך לייצוג סובייקטיבי של מציאות מורכבת. יש בזה הרבה קסם, אבל גם אחריות שלא דווקא נותנים עליה את הדעת".
סיפור של נדודים
את התערוכה בנו מסדרת צילומים שצילמו במסע בארה"ב, שלב מתקדם בהתפתחות השיטה של זווית כפולה, שנולד כרעיון של חברת התעופה דלתא שמצאה עניין בפרויקט. קדם לה מסע ארוך ברחבי ישראל, ששיכלל את הרעיון. "בחרנו תקופה מרתקת במדינה שלנו", אומר צ'צ'יק, ומתכוון בין היתר לגלי ההגירה ממדינות אפריקה. "הגיעו לכאן אלפים בצורה לא חוקית וגלי הגזענות עלו במקביל. זה התחבר לעבודה כי בעצם יש את מה שאתה רואה ומה שנסתר מהעין". יזרעאל מצדו מדבר על הצגת תמהיל של מקום. "זה היה בעצם להציג את הדי.אן.איי של המדינה הבלתי פתורה שלנו כפי שאנחנו חווים אותה".
הסדרה הישראלית שיצרו עוררה עניין בשגרירות צרפת בישראל. הם נשלחו לפריז לצלם סדרה נוספת שתתפוס את רוח המקום בשיטת הזווית הכפולה. גם בפריז, כשהם אורחים לרגע, העין נדדה אל נוכחות נפקדת: שוטפי כלים, מנקי רצפות, אנשים שנבלעים ברחובות הומי אדם. "מצאנו המון הקבלות למה שקורה אצלנו. מהגרים אפריקנים מגיעים לצרפת דרך תוניס ממש כמו שמהגרי עבודה מגיעים לישראל דרך מצרים. היה ברור שמדובר בתקופה שבה השינוי הדמוגרפי מבעבע. החלטנו לנסות לבנות סיפור עולמי", אומר יזרעאל.
דבר הוביל לדבר. התמונות שנאספו סיפרו סיפור על נדודים והגירה, תופעה כלל עולמית שמשנה את הנוף האנושי. עמוד השדרה של הסדרה האמריקנית שמוצגת בתערוכה נע סביב אותו הנרטיב. "התחלנו בניו יורק ובניו אורלינס ומשם יצאנו למסעות בדרכים שחיזקו את התחושה שאנחנו חיים בעידן של נדידה. אתה רואה את זה בדרכים הנטושות, בדילול האוכלוסין מחוץ לערים, בכאוס העירוני, המיקס האנושי, המקצבים השונים של המקום", אומר יזרעאל ומסכם: "זה מיקרוקוסמוס של תהליך כלל עולמי".
