שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשמטוס התרסק לתוך הקהל בטקס הזיכרון
    "הטייס אמר 'איבדתי שליטה' ופרח מתוך גיא ההריגה. השמיים האדימו בלהבה גדולה שפרצה מהאווירון", תיאר כתב "ידיעות אחרונות" את אסון מעגן ב-1954. ראש הממשלה שהיה שם לא נפגע, ואסר לשדר את הידיעה בחדשות. שנה אחר כך, הפילו הבולגרים מטוס נוסעים של אל על. מכונת הזמן בטיסה עצובה
    טקס לזכרו של אחד מצנחני היישוב היהודי במלחמת העולם השנייה הפך לזירת אסון. ב-29 ביולי 1954, לפני 59 שנה, התקיים בקיבוץ מעגן שעל שפת הכנרת טקס לזכרו של פרץ גולדשטיין ז"ל. כ-2,500 אישה ואיש היו שם, בהם גם ראש הממשלה משה שרת. במהלך הטקס היה אמור טייס מטוס פייפר להצניח איגרת מעל האנדרטה, אולם איבד שליטה - והמטוס התרסק לתוך הקהל. 17 בני אדם נהרגו, בהם גם ארבעה מצנחני היישוב, ועשרות נפצעו. טייס המטוס ניצל. זה היה אסון מעגן.

     

    השבוע לפני - לכל הכתבות

     

    זאב אלתגר, כתב "ידיעות אחרונות" שסיקר את האירוע, תיאר את הרגעים שלפני האסון: "עצרת הזיכרון לגולדשטיין נפתחה בתפילת 'יזכור'. ראש הממשלה שרת קם אז במקומו ולחץ בחמימות את ידיה של אמהּ של הצנחנית חנה סנש. ממזרח לקיבוץ הכחילו הרי הגולן, במרחק לא רב ליד שיח ירוק, נראתה עמדה סורית. שני 'פרימוסים' חגים באוויר. אחד מהם, הכתום, נראה לפתע מנמיך טוס, בעוד שטייסו מנסה להתיר איזה חבילה מעל כנף האווירון והוא לא מצליח בכך. נראה שהוא מכניס אותה לתוך תאו, זוהי איגרת נשיא המדינה שתוצנח בעוד רגע מעל האנדרטה". מאוחר יותר התברר כי זו לא הייתה איגרת מהנשיא יצחק בן צבי, אלא איגרת של קלוב התעופה שהמטוס היה שייך לו.

     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

    בשעה 19:15 לערך זה קרה. אלתגר תיאר: "ה'פרימוס' עורך סיבוב נוסף, טייסו מצניח את האיגרת, מנמיך טוס מעל חוליית הצנחנים אדומי הכומתה. מה זה? המטוס מרוסק על הקרקע כשאש אדומה פורצת מתוכו. אורי גלין הטייס קופץ החוצה. הטייס לבוש בגדי העבודה ורחב הכתפיים נראה מזועזע. רצתי אליו מבלי דעת פשר העניין. 'מה קרה?' שאלתיו. לחיו הייתה טרוטה ודם נוטף ממנה. 'איבדתי את השליטה. לא יכולתי להתרומם מיד', הספיק לומר ופרח מתוך גיא ההריגה. איש לא ידע את גודל האסון. איש לא זעק. כולם היו המומים מדי. השמיים האדימו בלהבה גדולה שפרצה מתוך האווירון".

     

    הקריין שליד הרמקול לא תפש עדיין מה קרה. "לשבת על המקומות", הוא קרא בשקט, "לא להתקרב לאווירון". "בו ברגע החלה האש להתפשט גם סביב הפייפר", המשיך אלתגר בתיאורו המצמרר. "הבנזין נשפך החוצה והלהבה החלה אוחזת גם באלה שנמצאו לידה. אז נשמעה הקריאה השנייה מתוך הרמקול 'לעזוב את המקום. קחו את הספסלים הצדה'. איש לא תיאר עדיין לעצמו את היקפו המחריד. בנו של אנצו סירני, הצנחן שקיפח את חייו במלחמת העולם השנייה, נהרג יחד עם אשתו ההרה. שלום פינצ'י הצנחן שניצל מדי הנאצים בשליחות הנועזת, מת גם הוא. והמטוס בוער, כששלד הברזל שלו מחריד בערוותו". מי שעוד נהרגה היא ציפורה כסה, רעייתו של ח"כ יונה כסה ממפא"י. חבר הכנסת, שישב לידה בקהל, ניצל כיוון שקם לברך קרובי משפחה.

     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

    שרת, שלא נפגע, אסר לפרסם את הידיעה במהדורת החדשות ברדיו ב-20:30, כדי למנוע בהלה. אחר כך התיר את שידור הידיעה במהדורת החדשות בשעה 23:00, בתנאי שיפרסמו אך ורק את שמות ההרוגים, כדי שידעו כי השאר ניצלו. ראש הממשלה עצמו אמר לכתב "ידיעות אחרונות" זמן קצר לאחר האסון: "אני מזועזע, אינני יכול לומר עתה יותר מזה". יגאל אלון, ששלושה מבין החללים היו מפקדים מצטיינים בפלוגות הפלמ"ח שלו, רעד.

     

    למחרת הובאו הרוגי האסון למנוחות בהלוויות ממלכתיות. ההרוג ה-17 באסון, שנלחם במשך כשבוע על חייו, היה אליהו (אליק) שומרון, בכיר במשרד הביטחון, שהקים למעשה את הנח"ל. בעת האסון הוא היה המזכיר של קיבוצו, אפיקים.

     

    למחרת האסון הגיעה לזירת ההתרסקות קבוצת מומחים מטעם מחלקת התעופה האזרחית במשרד התחבורה. הם בדקו את שרידי המטוס, ובעיקר את לוח המכשירים ומנגנון ההגה. הבדיקה לא העלתה כל קלקולים במכשירים. מנגד, נמתחה ביקורת על אנשי הקלוב הישראלי לתעופה, שהמטוס היה שייך להם, כי לא קיבלו רשיון למפגן האוויר מעל מעגן. הם טענו כי קבלת הרשיון אינה אלא צעד פורמלי ולו ביקשוהו היו מקבלים אותו אוטומטית, כפי שקיבלו רשיונות לעשרות מפגנים בעבר.

     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

    בקלוב התעופה הוסיפו כי הודיעו בטלפרונטר למחלקת התעופה האזרחית על הטיסה למעגן, אך לא הודיעו כי יצניחו איגרת. לעומת זאת, הכחיש דובר המועדון את טענתו של הטייס לפיה קיבל הוראה מפורשת לטוס בגובה נמוך מ-300 מטרים. יחד עם זאת, טענו כי אי אפשר להצניח איגרת מגובה כזה ועל הטייס היה לרדת לגובה המתאים לפי שיקול דעתו. "אם טסים - יש להשלים עם הרעיון שיהיו אסונות", סיכמו אנשי המועדון.

     

    בהמשך התברר כי האיגרת של קלוב התעופה הסתבכה בגלגל המטוס וגלין הפקיד את ההגה בידי חברו, אבשלום סטרוד, שאיננו טייס מוסמך ובעצמו גחן החוצה כדי לשחרר את האיגרת. "אורי שאל אותי", שיחזר סטרוד יממה לאחר האסון, "אם אני יכול לאחוז בהגה בעת שהוא יחלץ את האיגרת. אינני טייס מנוסה, אך אמרתי שאנסה. אחזתי בהגה והוא גחן שמאלה. הרגשתי שהאווירון מתחיל להיטלטל וקראתי לו 'אורי קח את ההגה'. הוא נטל את ההגה בידו האחת והוסיף לעשות נסיונות לשחרר את האיגרת. הרגשתי שאנו מתקרבים לקרקע. לפתע הבזיקו התרנים לנגד עיני. קיבלתי מכה בראש ואיבדתי את ההכרה", שיחזר אז האדם השני שהיה במטוס. הוא התעורר לקול צעקות "צא מהמטוס. הוא בוער". גלין עצמו חילץ את סטרוד מהלהבות.

     

    גלין הועבר לבית חולים בחיפה, כדי להרחיק אותו מזירת האסון ומהפצועים שטופלו באזור טבריה. הוא סירב לאכול והיה שרוי אז בדיכאון. הרופאים חששו שינסה לשים קץ לחייו.

     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
     


     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

    גלין, שהיה זורק דיסקוס וייצג את ישראל באולמפיאדה ב-1952, עזב את הארץ לאחר האסון ולמד רפואה. לאחר כמה שנים בארצות הברית, חזר לישראל. ב-2002 התראיין ל"ידיעות אחרונות" ותיאר את האירוע: "טסתי מעל הכינרת, חזרתי לכיוון מעגן ואז הרגשתי חבטה מלמטה. משכתי את הידית כלפי מעלה כדי להתרומם, אבל המטוס לא נענה לי. איבדתי שליטה. המטוס צנח. לא ראיתי שום דבר. לא היה לי מושג שאני נוחת על ראשים של אנשים. רק כשיצאתי וראיתי את המתים, הבנתי".

     

    מטיסת אל על לקבר אחים

    שנה בדיוק אחרי אסון מעגן, ב-27 ביולי 1955 - עוד אסון תעופה. 51 נוסעים ושבעה אנשי צוות שהיו על מטוס אל על מלונדון לנמל התעופה לוד, נספו כשהמטוס הופל על-ידי מטוסי קרב של חיל האוויר הבולגרי.

     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

    ב-5:28 לפי שעון גריניץ' הקיש האלחוטאי רפי גולדמן תשדורת שהמטוס חוצה את הגבול ליוון. תשע דקות לאחר מכן הוא נפגע מאש מטוסי קרב בולגרים והטייס השמיע ארבע קריאות אס.או.אס במשך שתי דקות ואז נדם.

     

    שלמה בן-יעקב, מצירות ישראל באתונה, הגיע לכפר יווני שעל גבול בולגריה שלידו הופל המטוס. הוא סיפר כי השומרים ראו בגבול את המטוס הישראלי המוכסף טס מעל שטח יווני סמוך לקו הגבול. לפתע, כשהגיע המטוס סמוך לאחד הכפרים, פנה צפונה וחצה את הגבול לבולגריה. כעבור זמן קצר, נשמעו ארבע יריות וסילון עשן החל עונה מהמטוס.

     

    המטוס נטה מיד על צדו ופנה ימינה, כמבקש לחזור לשטח יוון כדי לנחות. כשהמטוס היה בגובה של כ-1,400 רגל נשמעה התפוצצות והמטוס התפרק לארבעה חלקים. בסופיה הגיבו רק למחרת בצהריים לתקרית ואמרו כי העם הבולגרי מצטער על שאירע. הבולגרים הערימו קשיים על החקירה ולא איפשרו בימים הראשונים למשלחת ישראלית להיכנס לתחומי המדינה.

     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

    כמה ימים לאחר האסון הועלתה סברה בחוגים דיפלומטים זרים כי הפלת מטוס אל על לא הייתה מקרה או תוצאה מ"לחיצה נחפזת" על ההדק של אנשי הביטחון הבולגרים, אלא מעשה מחושב ומכוון, שתכליתו הייתה להשמיד "משהו או מישהו", שנמצא באותו מטוס. כחיזוק לטענותיהם הם הביאו את המארב שביצעו מטוסי המיג הבולגרים על המטוס הישראלי ועל עיכוב כניסת ועדת החקירה הישראלית לשטח בולגריה.

     

    ב-3 באוגוסט, כשבוע לאחר האסון, נחתו בארץ שלושה מטוסים - שניים של חיל האוויר הישראלי ואחד אזרחי - ועליהם גופות 58 הקורבנות, שרובם לא היו ישראלים. הם הובאו למנוחות בקבר אחים בבית העלמין בקריית שאול. בהלוויה ההמונית, שיצאה מרציף הרברט סמואל ועברה דרך רחובותיה המרכזיים של תל אביב, השתתפו ראש הממשלה, שרים ודיפלומטים זרים. שבתון כללי הוכרז בשעות הלוויה ובעלי בתי העסק קיבלו הוראה לסגור אותם בין 15:00 ל-17:00.

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

    שום טקס דתי נוצרי לא נערך בלוויה ולא בבית העלמין, אף כי ראשי הכמורה בארץ הפעילו בעניין זה לחץ חזק על השלטונות. לעומת זאת הותר טקס קצר ליד הארונות בשדה התעופה הצבאי אי שם בארץ, לפני הבאתם לתל אביב. מארגני הלוויה החליטו להימנע מטקסים דתיים וקרובי הקורבנות היהודים אמרו "קדיש" ואילו קרובי הקורבנות הנוצרים הורשו לומר מילים אחדות לפני הקבר.

     

    זמן קצר לפני ההלוויות פרסמה בולגריה הודעה רשמית על מסקנות ועדת החקירה: המטוס של אל על הופל על ידי מטוסי קרב, סופיה מביעה צערה על המקרה ומבטיחה להעניש את האחראים. בנוסף בולגריה הבטיחה לשלם פיצויים בעד הנזקים.

     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
     

     (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות") (צילום: ארכיון
    (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

     

     

    "המטוס חדר כ-200 ק"מ לתוך שטח בולגרי והוזמן על-ידי מטוסי קרב בולגריים לנחות בשטח שנקבע לו", נאמר בהודעה הרשמית של ועדת החקירה. "משלא נענה והמשיך בדרכו, שיערו טייסי מטוסי הקרב הבולגרים כי הוא מנסה להתחמק ופתחו עליו באש. המטוס התלקח ונפל באזור פסריצ'יה". עוד נאמר בהודה כי "התקרית התרחשה בגלל האווירה המתוחה שנוצרה בשנים האחרונות, כתוצאה מפגיעות חוזרות ונשנות בגבול הבולגרי על-ידי מטוסים בלתי ידועים, שהיו מצניחים מרגלים מצוידים בנשק, משדרים וכו'".

     

    לאחר האסון פנתה ממשלת ישראל, בשם 22 משפחות ההרוגים הישראלים, לבית הדין הבינלאומי בהאג, אולם שם נקבע כי לא ניתן להוציא פסק דין נגד ממשלת בולגריה מפני שהיא אינה חתומה על אמנת האג. חמש שנים לאחר מכן הודיעו הבולגרים כי יפצו את משפחות הרוגי המטוס. בסופו של דבר הועברו 8,000 דולר לכל משפחות הרוג.

     

    והיו גם תיאוריות למעורבות סובייטית בהפלת המטוס. בעדות שמסר הנספח הצבאי של בריטניה בבולגריה לפני ועדת חקירה בריטית הוא רמז שהמטוס הופל בפקודה סובייטית. לפי אחת השמועות, אמר הנספח, אחד ממטוסי הקרב שידר לבסיסו שמדובר במטוס נוסעים,
    והמשנה למפקד הבסיס של חיל האוויר הבולגרי ענה לו: "לא חשוב, תפיל אותו".

     

    בנוסף עלתה סברה שאולי הסובייטים רצו לחסל את אחד מנוסעי המטוס. בתחקיר של אילת נגב ב"ידיעות אחרונות" ב-1990 נכתב כי הנוסע היחיד שלא היה תמים היה הרן בר-דור, שהיה סוכן מוסד. המוסד פרסם מודעת אבל בנוסח הבא: "למשפחת בר-דור, אסונכם אסוננו, מהחברים לעבודה". אבל, כך נטען, בר-דור לא היה בדרג גבוה כדי שלמישהו יהיה אינטרס להפיל אותו, ובנוסף הוא עלה למטוס ברגע האחרון ואיש לא יכול היה לדעת שהוא עליו. ובכל זאת, בתו גילי אמרה לכתבת: "יש לי הרגשה שבגללו הפילו את המטוס. מכל החפצים שהיו במטוס, לא חזר אלינו שום נייר, שום בגד שלבש". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים