שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אנשי הפינגווין: אוצר בתמונות מהאייטיז

    איפה עוד יכולת למצוא חבר'ה עם ניטים, מוהוק וז'קט עור חולקים רחבת ריקודים עם בעלי שיער מנופח, צעיפים ומעילי טוויד? אריאל סמל עבר דירה ומצא קרטונים עם תמונות נדירות שצילם בתקופה בה עברו מהפינגווין לליקוויד בשמונה בבוקר. מזהים מישהו?

    לפני שנתיים עברתי דירה. בין שלל החפצים, הבגדים והארגזים, ונתקלתי בקרטונים של נגטיבים ישנים. ערימות של נגטיבים. פתאום הבנתי שאני מחזיק את אוסף הצילומים הגדול ביותר בארץ של התקופה. החלטתי, שהגיע הזמן לעשות מזה ספר. בשבילי, בשבילכם. כי חוץ מפלייליסטים ביוטיוב ומסיבות "בחזרה לפינגווין", לא נשאר מהתקופה ההיא כלום.

     

    להזמנת הספר ותמיכה בפרויקט "אנשי הפינגווין", היכנסו ל"הדסטארט"

     

    העליתי חלק מהצילומים לפייסבוק וקיבלתי מיילים מאנשים שהתרגשו עד דמעות. כי אין כמו תמונה כדי להזכיר את האווירה, הבגדים שלבשנו, והמקומות שמאז חיים רק בזיכרון של בני דורי. 

     

     (צילום: אריאל סמל)
     

     

    היינו לא מעט, אלפים ואולי עשרות אלפים שחווית היציאה מהפינגווין בשמונה בבוקר לכיוון ה"ליקוויד", עם בגדי עור ואיפור, בין כל האנשים הרגילים שקמו לעמל יומם - מוכרת וזכורה להם. חלק מהפרצופים אני עדיין מצליח לזהות ברחוב וחלק פשוט נעלמו.

     

    בשנות השמונים, בגיל 16. עזבתי את בית הספר. אבא שלי מת אז לקחתי את מצלמת הפנטקס שלו ופשוט צילמתי את החיים שלי, שהיו חיי הלילה של תל אביב. בגיל 18 הייתי ברמן בפינגווין ואחר כך בקולנוע דן ובקולוסיאום. היה לי מוהוק ודר. מרטינס ושנאתי כל מה שהזכיר חוק או מערכת.

     

     (צילום: אריאל סמל)
     

     

    למה כולם נזכרים בערגה בפינגווין? כי היה בו חופש. כל עוד היית אחר, היית חופשי להיות מי שרצית. אולי בגלל זה קהלים שלא מתחברים יחד בשגרה רגילה, הסתדרו שם בהרמוניה. איפה עוד יכולת למצוא חבר'ה עם ניטים, מוהוק וז'קט עור חולקים רחבת ריקודים עם בעלי שיער מנופח, צעיפים ומעילי טוויד?

     

     (צילום: אריאל סמל)
     

     

    אני זוכר את הגדוד של "גזורים" תואמי ברלין, וערסים פאנקיסטים תואמי לונדון, יוצאים מהמועדון. הלכנו דרך יהודה הלוי. תל אביב עדיין היתה מפאי"ניקית והגדוד הצועד לליקוויד היכה אותה בתדהמה, כל יום מחדש.

     

     (צילום: אריאל סמל)

     

    למרות הדימוי האלים של המקום בתקשורת, אף אחד לא נדקר ולא מת בפינגווין. והתקשורת היתה אסופת עיתונאים בסנדלים שישבו בפאבים כמו ה"שופטים", שמעו דייר סטרייטס ונשנשו זיתים וביגלה מקעריות שקופות.

     

     (צילום: אריאל סמל)

    אף אחד לא נדקר או מת שם: בחור בג'ינס ומגפי בוקרים אוכל כאפות מדני הפאנקיסט. צדק פואטי פינגווין סטייל. פינגווין 1983.

     

     (צילום: אריאל סמל)

    ה"גזורים" הרוויחו את השם שלהם מהתספורות הסופר מוקפדות. מעילים ארוכים היו חובה, גם בקיץ. פינגווין 1982.

     

     (צילום: אריאל סמל)
     

     

    אי אפשר לדבר על הפינגווין בלי להזכיר את קולנוע דן. ואי אפשר לדבר על קולנוע דן בלי להזכיר את הופעות הסקס ההזויות שהריץ בשנתו הראשונה.

     

     

     (צילום: אריאל סמל)

     קולנוע דן. פורים 1983

     

    הייתי ברמן בקולנוע דן מהחודשים הראשונים שלו. הצילום הזה מזכיר לי את ריח הבירה שהפלטפורמות של הבר היו ספוגות בו. שוקי וייס הגדול נתן בתחילת דרכו במה כמעט לכל אחד. לפעמים מספר הצופים היה גדול רק במעט ממספר חברי הלהקה.

      

     

     (צילום: אריאל סמל)
     

    האוירה היתה של סקס ואנארכיזם אבל חלק מהצילומים מראים תמימות ויופי נעורים. היינו יפים בפינגווין. 1983.

     

     (צילום: אריאל סמל)
     

    המצלמה והפלאש היו תמיד בהיכון מתחת לספיד רק. פינגווין. 1983

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אריאל סמל
    אנשי הפינגווין. חופשיים להיות שונים
    צילום: אריאל סמל
    לאתר ההטבות
    מומלצים