שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא לפחד כלל: שלמה זנד מוותר על יהדותו
    בעולם שלנו, אנשים אובססיביים לגבי הגדרת זהותם על פי גזע, דת ולאום. בספרו "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי", מסביר שלמה זנד למה כדאי לוותר מראש על ההגדרות, ומדוע אנשים לומדים מההיסטוריה רק מה שנוח להם

    באחד הפרקים בספר "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?" מתאר שלמה זנד פגישה של דוד בן-גוריון עם הרב אברום ישעיה קרליץ ב-1952 (הנקרא "חזון איש"). בשיח החירשים הזה מתגלה התהום הערכית-עקרונית הגדולה בין החילונים לדתיים: ליהודים הדתיים יש לכאורה עגלה מלאה, ו"עגלה ריקה תמיד תצטרך לפנות את הדרך לעגלה מלאה".

     

    רוצים לקרוא פרק מספרו של שלמה זנד? היכנסו לכאן!

     

    האנקדוטה הזו מובילה לתמה העיקרית של זנד, שאין כזה דבר "יהודי חילוני". מדובר במושג ריק מתוכן, לכן אין לו מנוס אלא "להשיל" מעצמו את יהדותו ולהיקרא "ישראלי" בלבד. זנד טוען כי רק כך אפשר אולי לחשוב על פתרון עתידי לגזענות האינהרנטית של מדינת ישראל היהודית. אם אנו היהודים נגדיר את עצמו קודם כל כישראלים, אם הערבים יעשו כך, ואם כל מי שכוסה תחת המטרייה המחוררת של מדינת ישראל. כך אולי נמצא לעצמנו אתוס חדש בעל תוחלת, כי האתוס הנוכחי הוא יהודי בלבד, לכן הוא גזעני, ולכן אין בו כל תקווה.

    מדוע צרפת לא תגדיר את עצמה כמדינה קתולית? ספרו של זנד (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    מדוע צרפת לא תגדיר את עצמה כמדינה קתולית? ספרו של זנד

    בעולם המודרני בו אנו חיים, בני האדם אובססיביים לגבי הגדרת הזהות שלהם, שתמיד התארגנה על בסיס גזע, דת ולאום. לכן במדינת ישראל יהודי חילוני הוא בעצם מי שאינו ערבי, וזו האנומליה הגדולה בבסיס הגדרתה כמדינה דתית-גזעית-גזענית. הרי הצרפתי, אומר זנד, מגדיר את עצמו קודם כל כצרפתי, ולא יעלה על הדעת כי צרפת, למשל, תגדיר עצמה קודם כל כמדינה קתולית, כפי שישראל היא קודם כל מדינה יהודית. לכן, גם המיעוט הערבי צריך להגדיר את עצמו קודם כל כ"ישראלי". רק זו, בעיני זנד, יכולה להיות נקודת המוצא בדרך לפתרון האופק המסוכסך, שותת הדם וחסר התוחלת בו אנו חיים ואליו אנו ממשיכים ללכת.

     

    לדרוך על יבלות היהדות

    חשוב לציין כי זנד כותב מתוך נקודת מוצא הומניסטית-ליברלית שלא עושה חשבון לעולם

    המושגים ולרגישויות הלאומיות שלנו. הוא מכנה את הציונים "מתנחלים" בלי למצמץ, ובכך אינו מבדיל בין התנחלויות היסטוריות בתוך הקו הירוק לאלו שמחוצה להן. את הבחירה שלו בהכללה הזו הוא לא טורח לנמק. לא שלא מדובר בהחלטה לגיטימית כשלעצמה, רק סביר להניח שדריכה על יבלות עלולה לערער פיזיולוגית ורגשית, דווקא את אלו שצריכים להקשיב לדבריו.

     

    זנד מנסה בכל כוחו לא להיות מיואש, אבל למרות זאת, הרוח שעולה מדבריו היא פסימית לגמרי, כי הוא יודע שלפתרון שלו, שמתבסס על תפיסת עולם מוצקה והגיונית ולא על גימיק - אין כל סיכוי להיתכנות. הוא קול קורא במדבר של התקופה.

    "רק עברי ההיסטורי היה יהודי", כותב זנד  (צילום: AP) (צילום: AP)
    "רק עברי ההיסטורי היה יהודי", כותב זנד (צילום: AP)

    "לא נותר לי אלא לכתוב חיבור זה בניסיון נואש להשתחרר מלפיתת זהות דטרמינסטית עיוורת ומעוורת, הטומנת בחובה סכנות לעתידי ולעתיד כל יקיריי... ייתכן שבסירובי להיות יהודי אני בעל חיים בסכנת הכחדה. בכך שאני עומד על כך שרק עברי ההיסטורי היה יהודי, שההווה היומיומי שלי, לטוב ולרע, הוא ישראלי, והעתיד המיוחל שלי ושל ילדיי חייב להיות מודרך בעיקר על ידי עקרונות אוניברסלים פתוחים ונדיבים".

     

    אז כמו בן-גוריון ו"חזון איש", מדובר בשיח חירשים בו זנד בעיקר מדבר על עצמו, או אל כמה המשוכנעים בדרכו. כל השאר לא יטרחו להקשיב לו, ובמקרה הטוב ינאצו או יגדפו אותו. אבל מכאן גם נובע הכוח והאומץ של הטקסט - בכך שהוא מתעמת עם אותם עוגני זהות, ותוך כדי שהוא משוטט בספקטרום ההיסטורי הנחוץ, הוא מדגים כמה זהות היא ישות אשלייתית, וכמה דם אנשים שפכו, וימשיכו לשפוך, בגלל אשליות ואידיאות רעילות, שממשיכות להוכיח שאולי אנשים ומדינות אכן לומדים מההיסטוריה - אבל רק מה שנוח להם.

     

    רגע לפני התהום

    קשה להתעלם מהתחושה הפטאליסטית העולה מהטקסט, תחושה כאילו אנו נמצאים רגע לפני נפילה גדולה לתוך תהום (תחושה שאי אילו גורמים פולטיים ותקשורתיים מנסים להחדיר בנו כבר עשרות שנים, לפעמים בצדק, לפעמים קצת פחות). מצד אחד, אפשר בהחלט להבין אותה, כמו בשירו הידוע של אוסיפ מנדלשטאם: אנחנו עדיין חשים את האדמה שאנו דורכים עליה, אך זה לא אומר שהלוחות הטקטוניים כבר לא התחילו להיסדק מבלי שנרגיש.

     

    מצד שני, זנד לא מציע "גאולה" או תיקון קולקטיבי. בחירתו לא להיות יהודי, מעצם הגדרתה, היא אישית. הוא לא מנסה ליצוק לתוכה תוכנית כלל לאומית. יש בידיו רק דיאגנוזה, והוא לא משכנע שלהיות "ישראלי" במקום "יהודי חילוני" זו בעצם הדרך היחידה. יכול להיות שהוא שומר את הפתרון לספר הבא, או שהוא יודע שאין לשינוי הזה סיכוי ריאלי. לכן הטקסט שכתב מותיר אחריו תחושה חמצמצה ופסימית. כביש ללא מוצא.

     

    בתור היסטוריון השוואתי מרשים מאוד, זנד מתאר את ההיסטוריה היהודית באמצעות נקודת מבט מציאותית ושיפוטית. תורמים לרושם הטוב גם יכולת הכתיבה שלו ואופן תצורת הטקסט; יש משהו בתצורה המסאית-חופשית שהוא בחר - שילוב של נרטיבים היסטוריים, דרך פרשנויות של הווה, יחד עם אנקדוטות אישיות ולאומיות - שעובד היטב.

     

    לעתים, להיסטוריונים יש בעיה לצאת מבחינה פואטית ממגדל השן האקדמי. עניין זה ניכר

    למשל בספר "ציוויליזציה" של ניל פרגוסון שתורגם לאחרונה שכתוב ב"היסטוריונית" - כמעט מאחורי כל משפט מסתתר מראה מקום או הפנייה למחקר - בניגוד, למשל, ל"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי שכתוב בצורה בהירה ולא אקדמית, ובכך בעצם פונה לקהל רחב יותר, מבלי לוותר על עקרונותיו החשובים.

     

    כך גם החיבור של זנד - נגיש. כמה שהוא מעורר מחשבה, קולע, חד ונוקב, כך הוא גם יתסיס, יקומם, יפתח יבלות היסטוריות ויערער את המערכת הרגשית של אנשים שלא יכולים להתמודד ולנמק באופן שכלתני ועמוק את הזהות שהם לובשים על עצמם לא כמו מעיל, אלא כמו עור. מה לעשות, כשמחטטים בעור, החל מפצע ועד לקילוף - זה כואב.

     

    "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?", מאת שלמה זנד. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 180 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלמה זנד. בני אדם אובססיביים לגבי הזהות שלהם
    הטבות למנויים
    מומלצים