"השואה היא גם הטרגדיה שלנו האירופים"
הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה מציג ב"בתוך הערפל" זווית אינטימית להווי הפרטיזנים השונה בתכלית מההפקות ההוליוודיות על מלחמת העולם השנייה. אז למה הקורבנות היהודים נעדרים מסרטו? "בלתי אפשרי לדבר על הכל בסרט אחד", הוא אומר בראיון ומבהיר: "הטרגדיה ממשיכה להדהד באירופה"
סרטי מלחמה הם ז'אנר פופולרי בהוליווד וכן בקולנוע האירופי, במיוחד כשמדובר בסרטים המתרחשים במהלך מלחמת העולם השנייה. השחזורים ההיסטוריים, הקרבות האפיים, ובדרך כלל, באופן טבעי, גם סצנות רבות משתתפות המדמות את השמדת היהודים. אנחנו מצפים לכל אלה בסרטים אלו, אבל לא ב"בתוך הערפל" - הדרמה האינטימית של סרגיי לוזניצה האוקראיני, שמלווה שלושה פרטיזנים במעבה היער. כמעט מבודדים מרודפיהם הנאצים, שנמצאים לא הרחק משם.
ואכן, "בתוך הערפל" לא ענה על הציפיות של הצופים בבתי הקולנוע ברוסיה, והקהל נטה להתעלם ממנו. עם זאת, בפסטיבל קאן אשתקד הוא זכה להערכה, וכך גם מהמבקרים שראו בו יצירת אמנות מטלטלת. בראיון ל-ynet, לוזניצה בן ה-48 מודה בכך שסרטו, שהיה מועמדה של אוקראינה לאוסקר הזר, נוגע בצדדים לא שגרתיים של המציאות בשדה הקרב, אך מצהיר כי זהו סוד קסמו. ולכן גם הנובלה של ואסילי בייקוב, עליה מבוסס הסרט, משכה אותו.
"בחרתי את הספר, או שהספר בחר בי - קשה להגיד", אומר לוזניצה. "קראתי אותו כבר בשנת 2000, וידעתי מיד שאלו החומרים שלי, ושאני רוצה לעבד אותו כסרט. אולי אחת הסיבות היתה שההתייחסות של בייקוב לנושא היא שונה מאוד מכל שאר הנרטיבים המלחמתיים הקונבנציונלים. בסרט שלי ניסיתי להותיר את המטען הרגשי ברמה מינימלית. אפשר להגיד שמדובר ביצירה קאמרית".
לצד העלילה הבדיונית, יש פה גם חשיפה של פנים נסתרים של תרבות הפרטיזנים.
"ספרי זכרונות ומסמכים שקראתי מספרים לנו שדברים קרו בכל מיני דרכים. תנועת הפרטיזנים היא עוד דף מטושטש בהיסטוריה של העבר הקרוב שלנו, והוא ממתין עדיין לחוקרים שינסו למצוא חומרים מסווגים בארכיונים שמורים".
שאלה של מוסר
"בתוך הערפל" גם לוקח השראה מסמואל בקט ומחזהו "מחכים לגודו", והוא מציג את שלושת הגיבורים במעין משולש יחסים מוזר וטעון, אליו נדחפו מתוקף המציאות. העלילה מתרחשת ביערות שורצי הפרטיזנים של בלארוס בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ומלווה את סושניה (ולדימיר סבירסקי), תושב שהיה שותף לקנוניה נגד הנאצים, ושוחרר מידי שובייו בניגוד לשלושת חבריו שנתלו. בעקבות כך הוא נחשד באופן טבעי בשיתוף פעולה עם הנאצים - צעד שמזמן פעולת תגמול מצד הפרטיזנים הקומוניסטים. שניים מהם נשלחים כדי לבוא עמו חשבון. גזר הדין: מוות.
הנסיבות בתוך היער מביאים לתהפוכות שונות ומשונות שמעמתות אותם אחד עם השני, עם עברם ועם נקיפות מצפון והתחבטויות מוסריות. סושניה עצמו עומד בתוקף על כך שלא שיתף פעולה עם הכובשים ולא הסגיר את חבריו. ולמרות זאת, הוא מוכן לתת את הדין ולמות, כפי שמצפה ממנו החברה הבלארוסית העיקשת. וזאת בשם הכבוד האישי והמשפחתי שלו. הפרטיזנים שלצדו - בורוב (ולאדיסלאב אבאשין), ו-וויטיק (סרגיי קולסוב) - מתגלים גם הם בחולשותיהם.
"הסיפור מתקדם בדרך כזו שכל אחת משלוש הדמויות, ללא קשר להצדקות המוסריות והעקרונות שלהן, זוכות לסוף דומה", מסביר הבמאי, "ההבדל היחיד הוא שחלק מהם מאבדים את הכבוד שלהם ושמם הטוב בדרך, ואחד מהם מת כדי לשמור על כבודו - בין אם מישהו יידע על כך או לא. אני לא בטוח שגיבוריי בכלל מהרהרים על פעולותיהם. הם פשוט נגררים אחר תכונות האופי שלהם, טבע האדם שלהם. רק לצופים יש אפשרות לבחון את הנסיבות שמוצגות בעלילה".
לוזניצה נולד כמעט עשרים שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה בבראנוביצ'י שבבלארוס (לא רחוק מאתר ההתרחשות של הסרט). בהיותו נער צעיר משפחתו עקרה לאוקראינה (אז עדיין חלק מברית המועצות, כמו בלארוס) ובתחילת שנות ה-80 התקבל למכון הטכנולוגי בקייב. ב-1987 סיים לימודיו עם תואר במתמטיקה והנדסה, ועסק כחוקר מערכות במכון לקיברנטיקה עד ל-1991 - אז החליט לעשות הסבה מקצועית ונרשם ללימודי קולנוע במוסקבה.
"רציתי לזכות בחינוך וללמוד משהו על עצמי", מסביר לוזניצה את השינוי הקיצוני בחייו, "רציתי להשתנות ולמצוא את המטרה שלי והמשמעות שלי. זה היה תהליך די ארוך. לקח לי עשר שנים כדי להבין מה הייעוד שלי בחיים". הגלגול המאוחר שלו כקולנוען הניב לא מעט פרויקטים דוקומנטריים בסנט פטרבורג ברוסיה והחל מ-2000 בגרמניה, אליה היגר. סרטו העלילתי הראשון "My Joy" סיפר את סיפורו של נהג משאית בסיפור מסע אל אוקראינה האפלה והשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן ב-2010. שנתיים לאחר מכן שב לאותה מסגרת עם "בתוך הערפל".
לאן נעלמו היהודים?
הקהל בישראל עשוי להסתייג במהלך הצפייה בסרט מכיוון ששואת יהודי אירופה נעדרת ממנו. העלילה מתרכזת בשלושת הגיבורים, כשברקע הכפרים הבלארוסיים ותושביהם, הנתונים תחת השלטון האכזרי של הנאצים. גם סצנה קצרה של רכבת ובה אנשים נפולי פנים היא לפי לוזניצה משלוח של אזרחים בלארוסיים לגרמניה ככוח עבודה זול. "הטרגדיה היהודית לא מוזכרת בסרטי כי זה בלתי אפשרי לדבר על הכל בסרט אחד בלבד", מסביר הבמאי, "איני מתחמק מהסוגייה, אבל זה פשוט לא היה הנושא של הסרט שלי".
שואת יהודי אירופה גבתה כשישה מיליוני קורבנות, והיא באה לידי ביטוי שוב ושוב בסרטים הוליוודים, כמו "רשימת שינדלר" שמציגים את מלחמת העולם השנייה מתוך נקודת המבט האמריקנית והיהודית. לעיתים נראה כי הם מתעלמים מהקורבנות העצומים שספגה ברית המועצות. על פי אומדנים של היסטוריונים, במהלך המלחמה קיפחו את חייהם בין 20 ל-27 מיליוני סובייטים (כ-14 אחוז מהאוכלוסיה) - רבים מהם הוצאו להורג כנקמה על פעולות הפרטיזנים במזרח אירופה. לדעת לוזניצה, הביטוי הקולנועי החד צדדי הזה נובע מהתפיסה של אמריקה את עצמה כמרכז העולם.
"אתה יודע איך האמריקנים משרטטים את מפת העולם?", תוהה הבמאי, "יש להם את אמריקה במרכז, אירופה מעבר לאוקיינוס, ושטחי שאר העולם (כולל שטחי ברית המועצות לשעבר) מחולקים בין שני צדי המפה מסביב לאמריקה. ברור שיש להם תפיסה משלהם של מלחמת העולם השנייה.
"אני לא יודע על מה מדברים רוב סרטי המלחמה האמריקנים, אבל אני רוצה לשאול: האם הטרגדיה של יהודי אירופה אינה גם הטרגדיה של אומות אירופה? הבעיה הזאת עדיין מורגשת בכל האומות שבשטחיהן יהודים חיו ואז נרצחו. יש פעולות ואירועים שלא מפסיקים להדהד אפילו אחרי שהם נגמרו. הצללים של האירועים הללו אף לא יעלמו והם מלווים אותך בין אם אתה רוצה בזה או לא".
ולמרות שהשואה לא נוכחת ב"בתוך הערפל", היא עתידה להדהד בפרויקטים עתידיים שלו. "בימים אלה אני מתכונן לסרט הבא שלי, שייקרא 'באבי יאר' ויתאר אירועים שקרו בחודשים הראשונים של הכיבוש הגרמני בברית המועצות, שהביא לטבח 33,771 יהודים", הוא מספר, "העלילה מתרחשת בקייב באוגוסט-ספטמבר 1941. והצילומים שיתקיימו באיזור מתוכננים לקיץ 2014".
בנוסף לכך, לוזניצה עתיד להתחיל בסתיו הקרוב בפרויקט דוקומנטרי שיתאר בשחור-לבן את קורותיו של בית הקרבות היהודי בריגה, בירת לטביה. "המקום נהרס על ידי הנאצים ולאחר מכן עבר ונדליזם. הסובייטים גילו את המצבות מתחת לקרקע, והיום זה פארק ציבורי בו אנשים נוהגים לשתות בירה ולוקחים את ילדיהם לטיולים. הם לא מודעים למצבות שצצות מעל לקרקע".
בניגוד ללטביה, נראה שבבלארוס - המדינה הקטנה שנודעה כקן התנגדות עיקש לכובשים הנאצים - זכרון השואה עדיין נוכח בחיי היומיום, כפי שמעידות האנדרטאות המפוארות בבירה מינסק ובאתרים אחרים ברחבי המדינה. לרוע המזל, נראה לעיתים כי מנהיגה הרודן הוותיק אלכסנדר לוקאשנקו, מנצל את השקיעה אל העבר כדי לטשטש את עוולותיו בהווה. החברה הבלארוסית, ממנה נמלט לוזניצה בצעירותו, מצויה בקפאון כלכלי ואמנותי ובבידוד פוליטי.
"מלחמת העולם השנייה היתה הלם חזק ביותר, שהחריב ושיתק את המדינה לתקופה ארוכה, והוא לא מאפשר לה שום יכולת להתפתח", מנסה הבמאי להסביר, "אני מקווה שהשיתוק הזה לא יימשך עוד זמן רב. באופן מטפורי, המלחמה היתה בין שני שטנים (הנאצים והקומוניסטים), והוכרעה לטובת אחד מהם. איכשהו עלינו להכיר בתפקיד שלקח בגאולה שלנו, ועדיין לקחת בחשבון שאנחנו עדיין מתנהלים מול שטן".
ומה ניתן לעשות כדי להיחלץ מהמצב הזה?
"זה קל לשפוט את המציאות הפוליטית בכל מדינה בה הכל נקבע על פי דברו של אדם אחד. במקרים שכאלה זה קל מאוד להאשים את האדם הזה ורשעותו על כל דבר שאנחנו נגדו. אבל זה לא עובד ככה. מדינות נשלטות על ידי אנשים שמצליחים לשכנע את רוב הציבור שהאשליות שהם מציעים הן הטובות ביותר. זה לא יהיה הוגן להפנות את הביקורת רק כלפי השליט, אלא גם כלפי הציבור.
"הבעיה היא שאין פתרון מידי. כמעט כל אומה מדמיינת שבאמצעות דמוקרטיה יהיה אפשר לעשות שינוי פשוט של הממשלה, ובכך לשנות את המצב - אבל האשליה הזאת מתאדה. אנשים צריכים ללמוד לחיות בעולם שלא תמיד פוגש את האמונות והציפיות שלהם".
