שמחת חג
במקום יציאה הביתה, "עד אחרי החגים", הפך מבצע יום הכיפורים של יוסף עוזר לצום מתמשך בצפון, שחלקו הגדול התקיים במקלט המופגז לעייפה
אֲנִי הַלָּכוּד
מֵהַבּוּנְקֶר בְּקוּנֵיטְרָה
הַשָּׁעָה אַחַת וַחֲמִשִּׁים
עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת אֵהָרֵג
אֲנִי נוֹתֵן קוֹקוֹס וָרֹד לַטַּיָּס הַסּוּרִי
מַעֲמִיד שִׁרְיוֹנָאי סוּרִי פָּצוּעַ לְהַשְׁתִּין
מְשַׁנֵּן "שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי
אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָּךְ"
אָבֵל עַל הַמִּכְחוֹל
מְקוֹנֵן עַל הַמִּלִּים
סוֹפֵד לַצְּלִיל.
שֶׁהֶאֱמַנְתִּי לִמְצֹא
מְנוֹרָה אַחַת קְדוֹשָׁה.
שֶׁהִתְאַכְזַבְתִּי יוֹתֵר מִנַּחַל.
שֶׁנָּחַלְתִּי שִׂנְאָה וְאַהֲבָה.
שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם הִיא שֶׁקָּרְעָה בִּי
תֶּלֶם יִזְרְעֶאל.
(מתוך "עמק יזרעאל ירושלים", ספר שירים)
בשנת 1973, לפני החגים של חודש תשרי, אני חייל סדיר לקראת סוף השירות. התנדבתי לעלות לרמת הגולן כמפקד מארבים, תוך "הבטחה" שבעקבות הפעילות המבצעית הזו אצא לבית "לכל החגים". הייתי בן 21. באוקטובר חל גם יום הולדתי. הבסיס היה בקוניטרה במבנה שנקרא "בית הספר" או "בית הדמים" בפי החיילים. שירתתי בסיירת אגוז. המשימה: מארבים כל לילה לצירי החדירה של "המחבלים".
בערב יום שישי השגרה כרגיל: עמדנו במגרש המסדרים, זיוודנו את הקומנדקר בנשק למארב. לא קיבלנו רמז לשום מלחמה. במלחמה לא נכנסים למארב לילה עם רובה ומרגמה 52 מילימטר. נסענו לדרום הרמה לקחת כמה מילואימניקים, וליל הכיפורים נעשה בשטח מול סוריה. סיסמת המארב: "שמחת חג". הפתקה שעליה רשם המפקד את הסיסמאות הסודיות ואת הקודים של הקשר שמורה אצלי עד היום.
היה זה לילה רגיל לחלוטין, מול טנק סורי שנשאר שם ממלחמת ששת הימים, סורקים את האזור במכשיר מגביר אור כוכבים. שומרים על שקט. אין פעילות חריגה. עוד חודשיים אשתחרר ואלך ללמוד אמנות. אחרי יום כיפור אני יוצא הביתה כמובטח, "עד אחרי סוכות".
עם שחר אני מדווח בקשר שהכול תקין ואוסף את החיילים. נעים להרגיש בקומנדקר את הרוח שורקת באוזניים. הקו הארוך של הכביש מאפשר לדהור, ואני ממהר למיטה. הגענו לבסיס בשמונה בבוקר. הנשק שקיבל מאיתנו את הציוד היה ישנוני. הוא צם. הוא לא יודע שעוד כמה שעות הוא ייפצע קשה בהפגזה פתאומית שאיש לא הכין אותנו אליה. בשעה זו, גולדה התווכחה עם דדו ודדו התווכח עם משה דיין ומדינת ישראל הייתה בצום מידע.
פרקנו את הקומנדקר והכנו אותו לחיילים שצריכים לצאת למארב במוצאי יום הכיפורים. בשעה 13:00 אני צופה מהקומה השנייה ב"פראיירים" שמתכוננים במגרש. חמישים דקות אחר כך נשמעת שריקת מטוסים והבסיס שלנו מופצץ. פגזי תותחים נשמעים במבול אדיר. אנחנו בהלם. אני וחבריי מתפרצים בתחתונים החוצה כגלמים ובוהים בשמיים: "מה קרה?"
אנחנו דוהרים לבונקר, מרחק 150 מטר, אבל הסיכון אדיר. האדמה כולה קופצת עם נחיתת הפגזים. הגענו עשרה, ובדרך נהרגו הטבח והאפסנאי. בקשר לא מובן מה קורה. אנחנו לבד. ההפגזה אימתנית. שומעים ברדיו שגם התעלה מופצצת. הטרנזיסטור משמיע סיסמאות מוזרות. בתוך הבונקר רעבים מאוד. יש כאלו שצמו. אני בצום שנמשך עד יום שני. יש קצת גרעינים, וגם ויכוח בין מעשנים ללא-מעשנים.
הפצצות שהבונקר סופג נשמעות יותר כטילים. אולי RPG? אולי קטיושות? מכוונים אלינו ממש. הקצין לוחש שיש סורים בגבעה הקרובה, 300 מטר מאיתנו. מציעים שלכל אחד יהיה רימון ביד, ושאם יגיעו הסורים נפעל. בשלב הזה אני מחליט לכתוב במהירות יומן. אם אתרסק, איך אבא ואימא העדינים שלי יידעו מי אני ואיפה התפזרתי?
הוצאתי דפים מהכיס. כתבתי בחושך בידיים רועדות מפגזים. כתבתי את שמות החיילים. את שמי. את מחשבותיי. את דבריהם, שתהיה עדות אם יהיו אלו מילותינו האחרונות.
מוכרח להיות שלום
שעות האימים האלה הפכו אותנו לנעדרים זמנית. בערב יום ראשון הגיע חילוץ. טיפסנו על הזלדה והגענו לבסיס השריון הקרוב. בשטח מסביב קלטנו טנקים שרופים משני הצדדים, ומאות סורים הרוגים.
"הסיסמה היום - שמחת חג", כתבתי בבונקר. "נמצאים איתנו עדוט, פוליטי, זבטני, לנסקי, צציק, דדי, אברהם כהן, מותי, מתי, גיל, מרגלית, שמן, חדד, אני יוסף עוזר. מה עושים היום חבריי לבונקר? התנתקתי לחלוטין מהחברים".
לאחר המלחמה ידעתי שאעשה דבר משמעותי אחד: אתעד. בכתיבה שעיקרה שירה, על פי דרכי, אני עדיין כאילו ממשיך את היומן ההוא. לאט נושרים הזיכרונות אבל לא המסקנות מאותה הונאה עצמית.
בידיי פנקס של חייל סורי הרוג ששלפתי מכיס חולצתו. לתומי חשבתי שאוכל להעניק אותו להוריו. הרי מוכרח להיות שלום אחרי הדבר האווילי הזה שנקרא מלחמה.


