שמחת חג

אֲנִי הַלָּכוּד

מֵהַבּוּנְקֶר בְּקוּנֵיטְרָה

הַשָּׁעָה אַחַת וַחֲמִשִּׁים

עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת אֵהָרֵג

אֲנִי נוֹתֵן קוֹקוֹס וָרֹד לַטַּיָּס הַסּוּרִי

מַעֲמִיד שִׁרְיוֹנָאי סוּרִי פָּצוּעַ לְהַשְׁתִּין

מְשַׁנֵּן "שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי

אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָּךְ"

אָבֵל עַל הַמִּכְחוֹל

מְקוֹנֵן עַל הַמִּלִּים

סוֹפֵד לַצְּלִיל.

שֶׁהֶאֱמַנְתִּי לִמְצֹא

מְנוֹרָה אַחַת קְדוֹשָׁה.

שֶׁהִתְאַכְזַבְתִּי יוֹתֵר מִנַּחַל.

שֶׁנָּחַלְתִּי שִׂנְאָה וְאַהֲבָה.

שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם הִיא שֶׁקָּרְעָה בִּי

תֶּלֶם יִזְרְעֶאל.

בשנת 1973, לפני החגים של חודש תשרי, אני חייל סדיר לקראת סוף השירות. התנדבתי לעלות לרמת הגולן כמפקד מארבים, תוך "הבטחה" שבעקבות הפעילות המבצעית הזו אצא לבית "לכל החגים". הייתי בן 21. באוקטובר חל גם יום הולדתי. הבסיס היה בקוניטרה במבנה שנקרא "בית הספר" או "בית הדמים" בפי החיילים. שירתתי בסיירת אגוז. המשימה: מארבים כל לילה לצירי החדירה של "המחבלים".

בערב יום שישי השגרה כרגיל: עמדנו במגרש המסדרים, זיוודנו את הקומנדקר בנשק למארב. לא קיבלנו רמז לשום מלחמה. במלחמה לא נכנסים למארב לילה עם רובה ומרגמה 52 מילימטר. נסענו לדרום הרמה לקחת כמה מילואימניקים, וליל הכיפורים נעשה בשטח מול סוריה. סיסמת המארב: "שמחת חג". הפתקה שעליה רשם המפקד את הסיסמאות הסודיות ואת הקודים של הקשר שמורה אצלי עד היום.

עם שחר אני מדווח בקשר שהכול תקין ואוסף את החיילים. נעים להרגיש בקומנדקר את הרוח שורקת באוזניים. הקו הארוך של הכביש מאפשר לדהור, ואני ממהר למיטה. הגענו לבסיס בשמונה בבוקר. הנשק שקיבל מאיתנו את הציוד היה ישנוני. הוא צם. הוא לא יודע שעוד כמה שעות הוא ייפצע קשה בהפגזה פתאומית שאיש לא הכין אותנו אליה. בשעה זו, גולדה התווכחה עם דדו ודדו התווכח עם משה דיין ומדינת ישראל הייתה בצום מידע.

תעודת החייל הסורי. רציתי להחזיר אותה להוריו

מוכרח להיות שלום

שעות האימים האלה הפכו אותנו לנעדרים זמנית. בערב יום ראשון הגיע חילוץ. טיפסנו על הזלדה והגענו לבסיס השריון הקרוב. בשטח מסביב קלטנו טנקים שרופים משני הצדדים, ומאות סורים הרוגים.

"הסיסמה היום - שמחת חג", כתבתי בבונקר. "נמצאים איתנו עדוט, פוליטי, זבטני, לנסקי, צציק, דדי, אברהם כהן, מותי, מתי, גיל, מרגלית, שמן, חדד, אני יוסף עוזר. מה עושים היום חבריי לבונקר? התנתקתי לחלוטין מהחברים".

לאחר המלחמה ידעתי שאעשה דבר משמעותי אחד: אתעד. בכתיבה שעיקרה שירה, על פי דרכי, אני עדיין כאילו ממשיך את היומן ההוא. לאט נושרים הזיכרונות אבל לא המסקנות מאותה הונאה עצמית.

בידיי פנקס של חייל סורי הרוג ששלפתי מכיס חולצתו. לתומי חשבתי שאוכל להעניק אותו להוריו. הרי מוכרח להיות שלום אחרי הדבר האווילי הזה שנקרא מלחמה.