שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גוגול: מכה על חטא ועל נייר
    גוגול, מגדולי הספרות הרוסית, חי חיי נדודים, נהג לשרוף את כתביו והתקשה להגדיר את עצמו מבחינה מינית. ביצירת המופת "נפשות מתות" שרואה אור לראשונה בעברית בגרסה המלאה, אישיותו המסוכסכת והסגפנית באה לידי ביטוי באופן מופלא ומשכנע
    "נפשות מתות" שכתב ניקולאי ו. גוגול היא אחת היצירות המרתקות ביותר בספרות העולמית, אך לצד האיכות הספרותית ניצב סיפור מדהים לא פחות - סיפור חייו של אחד מגדולי הספרות הרוסית והתלאות הרבות שהובילו לכתיבת היצירה. סיפור זה כולל שרפות, הלקאה עצמית, עינויים, ניסיון נואש לחפור ולגלות את מקורה של האמת ונדודים ורדיפה בלתי נפסקים. לראשונה רואה אור הספר יחד עם חלקו השני, שהורכב ממספר מחברות ששרדו, ופרסום הספר מזמן מפגש יוצא דופן עם נפש שחיים ומוות כרוכים בה יחדיו.

     

    גיבור הספר "נפשות מתות" הוא צ'יצ'יקוב, שנוסע ברחבי רוסיה וקונה מבעלי אחוזות את הצמיתים שהיו בבעלותם ונפטרו. המערכת הבירוקרטית האבסורדית של אותה תקופה גרסה כי יש לשלם מס גולגולת על כל צמית - מת או חי - עד שייערך מפקד אוכלוסין. בעלי האחוזות תמהים על סיבת רכישת אותן "נפשות מתות", אך שמחים להעביר את הבעלות עליהן ולהשתחרר מעול המס. במהלך נסיעותיו פוגש צ'יצי'קוב - שדמותו נותרת מסתורית וחמקמקה לאורך העלילה - דמויות רבות ומגוונות, שבאמצעותן מתקבלת פריזמה אנושית רחבת היקף, לא בהכרח של החברה הרוסית כמו של החברה האנושית בכללותה, על מגרעותיה וחולשותיה.

    "נפשות מתות" של גוגול. חיים קפריזים, כתיבה עמוקה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "נפשות מתות" של גוגול. חיים קפריזים, כתיבה עמוקה

    ניקולאי ואסילייביץ גוגול נולד ב-1809 בכפר סורוצ'ינצי באוקראינה, לאב אציל בעל אחוזה קטנה - שאף עסק מעט בכתיבה. ילדותו לוותה בחוליים רבים ובתחושת זרות מהסביבה, ורצינות קודרת אפפה את חייו בתחילתם. הוא נשלח ללימודים בעיר נייז'ין שם גילה את כישרונו במשחק, בבימוי, בציור ובכתיבה - אך מבחינה חברתית סבל. כשהיה בן 16 אביו מת, ואמו האלמנה הופקדה על ניהול האחוזה והצמיתים. על אף שדאג לעתידה, נסע שלוש שנים לאחר מכן לפטרבורג, כשאמו מספקת לו כספים למחייה במשך כל תקופת בגרותו.

     

    המפגש הראשון של גוגול עם העיר הגדולה היה של תדהמה וקושי רב - הן מיוקר המחייה והן מהסביבה האורבאנית החדשה. קורותיו בפטרבורג באו לידי ביטוי בכתביו העתידיים, ובעיקר בסיפור "האדרת". באחרית הדבר וההערות הביוגרפיות שכתב מנחם פרי לספר "נפשות מתות", מוצגים פרטים מרתקים על אודות גוגול, ובין השאר מציין פרי את מה שניתן לכנות כמוטיב החוזר של שריפת כתביו. כך היה עם הפואמה "האנס קיכלגארטן", יצירתו הראשונה שהביאה לדפוס בעצמו, שלאחר שזכתה לביקורות שליליות - רכש המחבר את העותקים שנותרו בחנויות ושרף אותם.

     

    בהמשך, גוגול שרף גם את החלק השני של "נפשות מתות" - אולי היצירה האישית והחושפנית ביותר שלו - אותו כתב למעשה, משום שסבר כי לא הבינו את כוונותיו ואת רעיונותיו כסופר ואדם. מהשריפה הראשונה נותרו מספר מחברות כאמור, אך השנייה נעשתה לפני מותו, למרות שהצמית שליווה אותו לאורך חייו, התחנן אליו שלא ישרוף את הטקסט. לאחר ששרף אותו הוא מירר בבכי וטען כי השטן הנחה אותו לעשות זאת.

     

    הרוסי הנודד

    שריפת הכתבים הולכת במידה מסוימת יד ביד עם אפיונים נוספים של גוגול שמצאו את ביטויים במהלך חייו, כמו למשל נדודים רבים. בכל פעם שיצירתו נתקלה בקשיים או כשלא היה יכול לשאת עוד דבר מה, היה נודד בין ערי אירופה, ושנים רבות חי מחוץ למולדתו, ואף הפך את רומא לבית השני שלו.

     

    את נסיעותיו הקפריזיות תירץ לאמו במחלות שונות ומשונות. גוגול מעולם לא נשא אישה, ויתרה על כך - לא ניהל קשרים מיניים וככל הנראה גם לא רגשיים עם נשים. סברה שכיחה היא כי גוגול היה הומוסקסואל, אך גם פן זה לא בא לידי ביטוי פיזי ומיני, אלא במשיכה רגשית לגברים. הדוגמא המובהקת לכך היא התאהבותו וקשריו עם הרוזן יוסיף וילגורסקי, שהיה חולה שחפת. במהלך התקופה המשותפת שבה חיו יחד ברומא כתב גוגול יומן, המופיע בכתביו תחת הכותרת "לילות בווילה". לעומת זאת, יש הטוענים כי גוגול היה א-מיני.

     

    ההכרה הראשונה של גוגול בקרב חוגים ספרותיים וגם בקרב הקהל הרחב הייתה עם פרסום החלק הראשון של קובץ סיפורים שנקרא "הערבים בחווה ליד דיקאנקה" ב-1831 (החלק השני התפרסם שנה לאחר מכן). לאחר פרסום הספר התוודע גוגול לפושקין, ובין השניים נוצר קשר קרוב והסופר המהולל עשה רבות לקידומו של הסופר הצעיר  - בשלב מאוחר יותר של חייו, יטען גוגול כי רק פושקין הבין אותו באמת. פושקין היה זה שאליו פנה גוגול שישלח לו "איזו עלילה" לקומדיה, כפי שמציין פרי באחרית הדבר.

     

    אותה עלילה ששלח פושקין הפכה לאחת מהיצירות החשובות ביותר של הדרמה הרוסית, "רביזור". בנוסף לכך, פושקין הסכים לפרסם את סיפורו פורץ הדרך של גוגול, "החוטם", בכתב העת שערך ב-1836, שנים אחדות לפני שראה אור באופן רשמי ובנוסח הסופי בספר.

     

    עד פרסום "רביזור" ובמקביל לפעולתו הספרותית, שימש גוגול כמרצה להיסטוריה. אולם עדויות על תפקידו כמרצה, מציגות דמות מפוזרת, שאין לה עניין כלל בחומר הנלמד. גוגול שמח לסיים את "הרומן" עם האקדמיה בסוף שנת 1835 והתרכז בכתיבה. הצלחת "רביזור" העלתה את המוניטין שלו בקרב החוגים האינטלקטואלים שזיהו אותו כמבקר של השלטונות הרוסיים.

     

    נפש חסרת מנוחה

    גוגול בחן ביצירותיו - בסגנון ייחודי ומקורי, בטכניקות חוזרות ומתוך עניין עמוק ואפילו אי-נחת - את הנפש האנושית; את האדם על מניעיו הבלתי נשלטים, ואת התמודדותו עם העולם והסביבה. משום שבחינה זו נעשתה כמעט תמיד בהקשר של החברה הרוסית על שיטת הממשל שלה, המוסדות הבירוקרטיים והחוקים האבסורדיים, לא מפתיע שניתן לפרש את כתביו כביקורתיים - ולכן הוא גם נתקל בהתנגדות של הצנזורים.

     

    הספר "נפשות מתות" עורר גם כן את חמתה של הצנזורה, בראש ובראשונה משום הטענה כי יש בכותרת הספר ובעלילתו כפירה בחיי נצח שכן הנפש היא בת אל-מוות. לצד זאת הוא גם הקדים את זמנו, ורבים רואים בכתיבתו  - בין אם בעיצוב קול המספר, בעיצוב הדמויות או בטוויית עלילות סוריאליסטיות - כמבשר הפוסט מודרניזם, וכמי שהיטיב לאפיין רעיונות וטכניקות של הסוריאליזם ושל תיאטרון האבסורד.

     

    החלק השני של "נפשות מתות" היה לשיטתו של גוגול אמור להיות היצירה הגדולה ביותר שלו,

    והוא אף התכוון לכתוב אותו בצורת "הקומדיה האלוהית" של דנטה. במהלך כתיבת הספר חלה תפנית נוספת בחייו, והוא הקדיש את מרב זמנו לתפילה והתנזרות. כשהוא מקיף את עצמו בפאנטים דתיים, התרחק למעשה גוגול מהכתיבה והכה על חטאיו לכאורה.

     

    באחרית הדבר לספר מצוין כי ישנה סברה שאותו חטא שהוטל על גוגול לשלם בעינויים קשים ובחיי סגפנות היה נטייתו ההומוסקסואלית. גם הביקור שערך בפלשתינה ב-1848 שהיה אמור להעניק לו התרוממות רוחנית, הפך לכישלון מוחץ. כשהוא מוטרף מעינויים וממכאובים נפשיים, שרף גוגול לילה אחד ב-1852 את החלק השני של ספרו, וזמן קצר לאחר מכן נפטר.

     

    גוגול הוא ללא ספק מגדולי הסופרים של המאה ה-19, ולאמיתו של דבר - מגדולי הסופרים בכל הזמנים. יצירתו מוערכת מאוד עד היום ותהילתה קיימת ברוסיה ומחוצה לה, הן בחוגים אקדמאיים והביקורת, והן בקרב הקהל הרחב. בעברית ראו אור ספריו במהדורות שונות ותורגמו על ידי נילי מירסקי, צבי ארד, יצחק שנהר, רועי חן ואחרים. על התרגום החדש והמלא ל"נפשות מתות" אחראית רנה ליטוין, שנפטרה בשנה שעברה ולא זכתה לראות אותו מתפרסם. גם היום יצירתו עדיין מפעימה, מצחיקה ומרגשת בעוצמתה, ונתפסת עבור רבים כמופת של כתיבה ספרותית.

     

    "נפשות מתות" מאת ניקולאי ו. גוגול. תרגמה: רנה ליטוין. הוצאת הספריה החדשה. 496 עמ'. אחרית דבר: מאת מנחם פרי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים