שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock

    לחי, זרוע, קיבה: אלוהים מציב גבולות לכהנים

    באמצעות נתחי הבשר שהם מקבלים, רומז אלוהים לכהנים להציב גבולות למעורבותם בשלטון. עם זאת, הוא דווקא מקפיד להעביר אליהם סמכויות שיפוטיות. שהרי גם הוא יודע, שמי שאין לו רכוש בעולם ולא תאוות בצע, ייטיב להכריע יותר מכל שופט

     "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    למרות שהפרשה נפתחת בהגדרת תפקידם של השופטים והשוטרים, במרכזה ניצב נושא מעמד הכהנים. אלה מעורבים גם בתפקידי השופטים וגם בתפקידי השוטרים. ומכיוון שהפרדת הרשויות לא היתה כל כך משוכללת, הפרשה מחייבת את הכהנים, ברמזים שבין השיטין, להציב גבולות למעורבותם.

     

    לשלוט על הפה

    ואת אחד הרמזים אנו מוצאים בנתחי הבשר שהם מקבלים ממקריבי הקרבנות. וכך נאמר: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם,

    מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח--אִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה: וְנָתַן, לַכֹּהֵן, הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה".

     

    ומדוע דווקא הזרוע, הלחיים והקיבה? כדי להעמיד את הכהן על מגבלות כוחו. האיבר הנמוך מביניהם היא הקיבה, שפעולתה נעשית ללא שליטתו של האדם ואינו יכול לומר לה עבדי או חדלי. ובלעדיה אין חיים לגוף.

     

    האיבר השני בחשיבותו היא הזרוע שכל פעולתה דווקא בשליטתו של האדם. רוצה בונה בה את העולם, רוצה מרים יד על חברו. רוצה כותב דברי פלסתר.

     

    והחשוב מבין השלושה - הלחיים שהן חומות הפה. הפה יש בו גם מזה וגם מזה. חלקו בשליטתו וחלקו שלא בשליטתו של האדם. מצד אחד הוא המביא לקיבה את מזונה וזה דחף שאינו בשליטתו. הרעב. ומצד שני הפה הוא גם זה שמפיק את הדיבור והוא לכאורה בשליטתו. אך לא תמיד.

     

    הדיבור חלקו בשליטתו וחלקו אינו בשליטתו. וכבר אמרו חכמים כי הפה עלול לגרום נזק גדול משיכולה לגרום הזרוע. כי הזרוע בכוחה להניף חרב על אדם, אך עשויה גם לחזור בה אם יבקש רחמים. אך דברים היוצאים מהפה יכולים לגרום נזק במרחק של אלפי מילין ואין מושיע ומשום כך סכנתו מרובה מסכנת הזרוע.

     

    ולכן מקבל הכהן את כל שלושה האיברים הללו מבשר הקרבן להזכירו מדי יום ביומו את מה שציווה אותו הקב״ה: לנתב דרכו בשיקול דעת אינסופי ובעיקר לשלוט על דיבוריו. כשאתה מכניס את שלושת אלה לפיך – חשוב על מה שאתה מוציא מפיך!

     

    לתרנגולת יש רק רגל אחת

    ואת הקשר הזה שבין אכילה לבין מוסר אמתיק בסיפור שאירע בבתי הקטנה. יום אחד אמרתי לעצמי כי הגיע הזמן להכניס את התינוקת בעולו של ההומור היהודי. וסיפרתי לה מעשה בהרשלי שנכנס למטבח בצהרי יום שישי וראה מונחת שם תרנגולת צלויה. עקר את אחת מרגליה ואכלה בכל פה.

     

    בארוחת שבת הביאה אמו את התרנגולת אל השולחן והנה היא רואה כי לתרנגולת חסרה רגל. העיפה מבט זועם בהרשלי ואמרה: אתה אכלת את הרגל? אמר הרשלי: מה פתאום? לתרנגולת יש רק רגל אחת. מחר נלך לחצר ואראה לך.

     

    למחרת משך את אימו לחצר והראה לה תרנגולת עומדת על רגל אחת. וקרא: את רואה? לתרנגולת יש רגל אחת! הרימה אימו אבן קטנה, וזרקה על התרנגולת. הוציאה התרנגולת את רגלה השניה וברחה. אמרה לו אימו: אתה רואה? לתרנגולת יש שתי רגליים! אמר לה הרשלי: אימא, אם היית זורקת אבן על התרנגולת הצלויה אולי גם היא היתה מוציאה רגל שניה!

     

    כמו שאני מסיים את הסיפור ומחכה שהיא תצחק, פורצת בתי הקטנה בבכי. אני שואל אותה: מדוע את בוכה? והיא אומרת: הוא היה כל כך רעב שהוא לא הצליח להתאפק. זה מה שהיא שמעה! נשקתי אותה על הלחיים. ומפי עוללים ויונקים יסדתי עוז לכתוב מה שכתבתי כאן על הזרוע, על הלחיים ועל הקיבה.

     

    שיפוט ללא אינטרסים

    המעורבות של הכהנים גם בדברים שאינם בתחומי הדת, מודגשת בהמשך הפרשה, שם נאמר: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע--דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט".

     

    ולשם מה הפקיע את המשפט מסמכותו הבלעדית של השופט והעבירה גם אל הכהן? "וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט". האם חשב שהכהן חכם מן השופט? והרי נאמר שהשופטים הם המעולים בבני העם ונבחרים על פי כישוריהם ואילו הכהנים אינם נבחרים אלא זוכים למעמדם בירושה!

     

    והשופט הראשון היה משה רבנו ולכל הדעות היה נעלה על כולם, כולל על אחיו הקטן ממנו אהרון שהיה הכהן הראשון. ואיך מעז להעמידם במעמד שיפוטי זהה?

     

    וכאן בא לעזרתנו הפסוק "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם". ללמדנו שגם הגדול בשופטים יכול שיהיה לו תאוות בצע וירצה להגדיל רכושו. ואילו הכהן, שאין לו כל רכוש בעולם ואין לו כל תאוות בצע, גם אם יהיה פחות חכם ישפוט בנקיות כפיים ולא יוטל בו חשד של פנייה זרה. שהרי אם יפסוק כך או יפסוק כך לא יגדל חלקו בבשר הקרבן ולא יוכל לקבל בתמורה חלקות שדה או בתים או כסף וזהב.

     

    וחייבים לומר כי כל מה שנכתב פה על ניקיון הכפיים של הכהנים, היה תקף לימי המדבר בלבד, ולא לימים שבהם ישב העם על אדמתו. על השינוי שחל ביושרתם של הכהנים לאחר ההתנחלות בארץ כבר צווח מיכה הנביא בזמנו: "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ".

     

    יש לשער כי גם כאשר צורף כהן למשפט, זכות ההכרעה היתה שמורה עדיין לשופט המקצוען.

     

    החתול המוכשר

    ואמתיק זאת בסיפור על קרקס שהגיע לעיר והאטרקציה הגדולה היתה כלב שר שירים וחתול מלווה אותו על הפסנתר. לאחר תום ההצגה ניגש אדם מהקהל אל בעל הקרקס ואמר לו: ראיתי את החתול המנגן והכלב השר ואינני מאמין שהדבר אמיתי. אני בטוח שיש פה איזה טריק, איזה בלוף. בוא תגיד לי מה האמת. אמר לו האיש: אכן יש כאן אחיזת עיניים ואחיזת אזניים. האמת: החתול גם מנגן וגם שר והכלב סתם מניע את השפתיים.

     

    ואולי זאת היתה חלוקת התפקידים בין השופט לבין הכהן.

     

    פטור לפחדנים

    מלבד שיתוף הכהנים במערכת המשפט מועידה להם הפרשה תפקיד נוסף חשוב: מעורבות בגיוס לצבא. עליהם הוטל לברך את היוצאים למלחמה ולעודדם. וגם כאן אין הם עושים זאת לבדם אלא משתפים פעולה, הפעם עם השוטרים. הכהנים מלהיבים והשוטרים מגייסים.

     

    אחרי שהכהנים ממלאים את תפקידם בעידוד הלוחמים, עוברים השוטרים בין הצעירים וממיינים אותם, כדי לשלוח למלחמה רק את הראויים לכך והעושים זאת בלב נחוש. ואיך היו עושים זאת?

     

    "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ".

     

     

    התורה מעניקה פטור מהצבא לכל אלה שהחלו זה עתה בבניית משפחה. ומצד שני נותנת לגיטימציה לפחדנים להישאר בבית כדי שלא ימסו את לבב אחיהם מלאי האומץ.

     

    כולם הלכו למלחמה

    ואמתיק זאת במערכון חביב שראינו לפני שישים שנה על הגיוס של המתנדבים לצבא הבריטי

    בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. על הבמה ניצבת בחורה צעירה שטופה בדמעות. אחד המתגייסים רץ אליה במהירות וקורא לה: רחל, אמציני וחבקיני, אני הולך למלחמה. לאחר שהיא מעניקה לו חיבוק מעודד הוא רץ ומטפס אל המשאית המחכה לו. מיד אחריו מגיע מתגייס שני. אף הוא רץ אליה בידיים פרושות: רחל אמציני וחבקיני, אני הולך למלחמה. גם אותו היא מחבקת בחום והוא רץ אל המשאית הממתינה.

     

    והנה בא בחור שלישי. אף הוא רץ אליה בזרועות פתוחות וקורא: רחל אמציני וחבקיני, כולם הלכו לצבא!

     

    מה שלא מפורש בתורה היא השאלה האם הכהנים והשוטרים והשופטים גם הם היו יוצאים למלחמה או נשארו בתפקידים תומכי לחימה בלבד. האם סיסמתם היתה ״קדימה!״ או ״אחרי!״.

     

  1. טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב



  2. פורסם לראשונה 09/08/2013 13:25

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    החתול גם מנגן וגם שר, והכלב רק מזיז את השפתיים
    צילום: shutterstock
    מומלצים