שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    "משתכנזים", זה לא יעזור לכם

    כשאתם מוותרים על אתוס השד העדתי, אתם מנציחים את השליטה הכמעט מוחלטת של אשכנזים בכל מרכזי הכוח בישראל. אתם הגזענים הנאורים

    ב-1981, עשור לאחר הקמת הפנתרים השחורים וכעשרים שנה לאחר מרד ואדי סאליב, יצא לאור ספרו המהפכני של הסוציולוג שלמה סבירסקי "לא נחשלים, אלא מנוחשלים". סבירסקי הוכיח בספרו הנוקב כיצד התבססה מדיניות של ניצול, דיכוי והפליה שיטתית של הממסד האשכנזי כלפי מזרחים, וכיצד התהווה למעשה הפער המעמדי בישראל.

     

    מאז התפרסמו מחקרים רבים על הקונפליקט המתמשך הזה שהעשירו את הידע על מקורות האי-שוויון. נחקרו הגורם התרבותי בהבניית הפער, הסימון של המזרחים כ"אחר" והגישה האוריינטליסטית והגזענית כלפי זהותם ותרבותם של מזרחים בישראל. גם מופעיו השונים של משבר הזהות המזרחי נלמדו והם מוסיפים להיחקר. אולם בדיון הציבורי עדיין בולטת התעלמות או התכחשות של אשכנזים רבים מדי מתמונת המצב החברתית הזו.

     

    עוד בערוץ הדעות

    באמת שמצטער על המיצ"ב / אמנון רבינוביץ'

    הפיס של הפסיכומטרי / יוסי יונה

     

    הסדרה של אמנון לוי על השד העדתי החזירה למרכז הדיון התקשורתי את שיח הזהות המזרחי. למעט מקרים חריגים, לא זכינו לתגובות מהפכניות מתוך מוקדי הכוח השונים של החברה הישראלית. אלו שם מעדיפים כנראה לטמון ראשם בחול כבת יענה. הם מדמים לחשוב שמה שהם לכאורה אינם רואים - אינו רואה אותם. אבל אנחנו - מזרחים ואשכנזים השותפים למאבק המזרחי המתמשך - דווקא כן רואים. אנו רואים למשל שמוסד הפרקליטות לבן לגמרי, לפחות עד שמגיעים למוצאן העדתי של הקלדניות שם.

     

    אנחנו סופרים את מספר השופטים המזרחים בכל סבב מינויים חדש בערכאות השיפוט כולן - ורואים שהאשכנזים מהווים בהם רוב מוחלט. אנו גם סופרים כמה מזרחים מנהלים את מוסדות התרבות והאמנות בישראל, כמה מזרחים מובילים את הפריים-טיים בישראל או את עמודי מאמרי הדעות - ונוכחים שגם שם אין כמעט מזרחים. מספר המזרחים בסגל הבכיר באקדמיה אינו עולה על תשעה אחוזים, שיעור העוני בקרב מזרחים גבוה פי שלושה מאשר בקרב אשכנזים, ולאשכנזים סיכוי גבוה יותר ב-34 אחוזים למצוא עבודה ממזרחים.

     

    אבל הם - לא רואים. קבלה אמיתית ושלמה של הטענה המזרחית אינה פשוטה. פירושה יהיה להודות בכך שלפער בין מזרחים לאשכנזים בישראל יש אימא ואבא שאחראים להיווצרותו. שיש מנחשלים ויש מנוחשלים. ויתור מוחלט על אתוס השד העדתי משמעו גם להכיר בזכויות יתר תרבותיות או בשליטה הכמעט מוחלטת של יהודים אשכנזים בכל מרכזי הכוח בחברה הישראלית. לראות פירושו יהיה גם לשאת במחיר התיקון.

     

    חוסר היכולת הזו של אשכנזים להכיל את הטענה המזרחית מתבטא גם בדיון על הסדרה של אמנון לוי על השד העדתי. יש תגובת הכחשה בנאלית שלפיה המזרחים שוב מוציאים שד מבקבוק. מוכרת גם התגובה המיתממת הרואה בפער הבדל מעמדי בלבד, עיוור צבעים לכאורה, וישנה התגובה הגזענית הפרימיטיבית והסהרורית, שבוודאי תופיע גם בחלק מן הטוקבקים למאמר זה, שאומרת שמזרחים מוכשרים פחות מאשכנזים. המטרידה מכולן היא דווקא תגובת האמצע, אותה תגובה פתלתלה שממנה מהדהדת לא אחת "גזענות נאורה". דובריה מבקשים לאחוז במקל בשני קצותיו: גם לצאת הומניסטים ונאורים וגם לחבוט מחדש בכפל לשון חמקמק בשיח המזרחי הביקורתי.

     

    הפצע ימשיך לבעור

    הגזענות הנאורה נותנת דרור להפצת דעות חשוכות העטופות בכסות ליברלית, והיא הולכת ותופסת לה נפח משמעותי בשיח התרבותי. השותפים לשיח החמקמק הזה יסכימו, למשל, להודות בפער ובאי-שוויון אבל יציינו שהמזרחים מביאים הרבה ילדים, או הגיעו מראש עם נתוני פתיחה גרועים. הם לא יכחישו שהמזרחים חוו משבר זהות אבל יתעלמו מהסיפור המזרחי הייחודי ומהגזענות כלפי המזרחים, הם יגזרו גזירה שווה בין דיכוי המזרחים לדיכוי תרבות אשכנז. אגב, האם מי מהם למשל לא הורשה להיכנס למועדון תל אביבי בשל חזותו האשכנזית או שקורות חייו נדחו בשל שם המשפחה האשכנזי שלו? הם יסכימו להודות אפילו בטענת האפליה, אך יסמנו את ה"השתכנזות" כהוכחה מובלעת לניצחון האשכנזיות, כאילו ב"השתכנזות" טמון סוד ההצלחה.

     

    מול הגזענים הנאורים ואפילו אולי בתוכם - יש רבים החפצים בתיקון. אולם המפתח לתיקון עוולה חברתית מצוי בראש ובראשונה בהכרה בקיומה ובתנאי היווצרותה המתמשכים. הכרה אין פירושה בקשת סליחה. פירושה קבלה של הנרטיב של האחר, פעולה קונקרטית למען העדפה מתקנת של מזרחים בכל ממסדי הכוח השונים, תעדוף של הפריפריה במשאבים, שינוי שטחי שיפוט בין עיירות הפיתוח למועצות האזוריות והחלתם של הסדרים רב-תרבותיים בחינוך, בתקשורת, במשפט ובתרבות.

     

    השינוי הפוליטי הזה בוודאי לא יתרחש תחת שרביטם של לפיד, בנט וביבי ואף לא של יורשיהם הדומים להם. המרחק האישי והאידיאולוגי של שלושתם מן הפריפריה ומן הציבור המזרחי אינו ניתן לגישור. גם מפלגות השמאל אינן מצליחות עד כה בקידום פוליטיקה של הכרה ותיקון. נדרשת קריאת כיוון פוליטית ותרבותית חדשה, ועד אז יוסיף הפצע לבעור מעל לפני השטח ומתחתיו.

     

    ד"ר מירב אלוש לברון, פעילה חברתית ומרצה בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים