רוק סוליד

דייויד רפפורט (סטיץ') מגיע לראיון בדיוק כמו שהוא נראה על הבימה, כשהוא מופיע מול אלפי אנשים. כלומר: כובע קסקט ורוד, ג'ינס זרוק, חולצת טריקו ומגפיים גבוהות. וזה לא שהוא מופיע מעט. להיפך, הוא מופיע הרבה, בכל פינה באמריקה, ועוד עם שני הרכבים, לא אחד. רק לפני שבועיים חזר ללוס אנג'לס מסיבוב הופעות ברחבי ארה"ב, שכלל בין היתר קונצרט בפני אלפים בלולהפלוזה, פסטיבל הרוק האמריקאי המיתולוגי שנערך השנה בשיקאגו. יחד עם Raignwolf, הרכב הרוקנרול שלו, חורש רפפורט את אמריקה בוואן וחי את הרוק בדרך הכי אולד פאשן.

ללוס אנג'לס הגיע רפפורט מסיאטל, לשם הגיע מטקסס, כשהתחנה המקורית היתה בכלל ניו יורק. בעשר השנים האחרונות הוא לא מפסיק לנדוד בין מדינות ארה"ב, פעם הוא בחוף המזרחי, פעם בדרום ועכשיו בחוף המערבי, עד ההרפתקאה הבאה.

למסע הנדודים איתו מצטרפים אשתו, אורית, ושני הילדים: אדם, 5.5, ומאיה בת חצי שנה. "נורא קשה לי לעזוב אותם בכל פעם", הוא מודה, "פעם היה קצת יותר קל לקום, לעלות על הוואן ולנסוע, אבל מאז שהילדים הגיעו זה סיפור אחר לגמרי. במיוחד שעכשיו יש גם תינוקת. הסיבובים האלה נמשכים בדרך כלל שבועיים. בשבוע הראשון אני עוד בסדר, אבל בשני הגעגועים הופכים מאוד קשים. מזל שיש סקייפ ואני יכול לדבר ולראות אותם גדלים".

צילום: רסמוס רסמוסן

רפפורט, 36, נולד וגדל ביהוד, ובגיל 16 עבר לתל אביב והתחיל לפלס דרך בסצינת המוזיקה המקומית. אבל בשנות ה-20 לחייו החליט שהעתיד המוזיקלי שלו נמצא במקום אחר. הוא עלה עם שותפו, אילן שטרקמן, על מטוס והמריא לניו יורק. "אני נוחת בעיר בלי שום רקע ובלי שאף אחד יכיר אותי, והאדם הראשון שפגשתי היה דייב גרוהל, שהיה המתופף של 'נירוונה' ועכשיו מוביל את ה'פו פייטרס'. אני ישראלי, אז פשוט הלכתי והבאתי לו דיסק. הוא היה מאוד נחמד, לקח את הדיסק ודיבר איתנו קצת. אותו דבר עשיתי עם אנשים אחרים בניו יורק ולוס אנג'לס, חילקתי להם דיסקים של המוזיקה שלנו וחיכינו לראות מה יקרה. כשאתה צעיר אתה כל כך נאיבי, אתה בטוח שהתהילה הגדולה תגיע עוד שניה וכל העולם רק מחכה לגלות אותך. אין לך ספק שההצלחה מחכה מעבר לפינה, אבל אז אתה עובר את הפינה ונדהם לגלות שהיא לא שם".

בינתיים, ועד שמישהו יגלה אותם ויחתום איתם על חוזה הקלטות או יקח לסיבוב הופעות, הם קנו ואן ישן בלי מזגן ויצאו למסע עצמאי מחוף לחוף. בוואן הזה התגוררו כמה שנים, נוסעים מעיר לעיר, מופיעים וממשיכים הלאה. כשהגיעו בסופו של דבר ללוס אנג'לס, הוחתמו על ידי לייבל קטן בשם 'דיינוסוס', שהוציא להם דיסק הנושא בפשטות את שם ההרכב Mothers’ anger.

בין לבין, רפפורט הספיק לשוב לארץ, להתחתן עם אורית ולשוב לארה"ב. הפעם הם התיישבו בדאלאס, טקסס. "אשתי קיבלה עבודה, אז התבייתנו שם כמה שנים. ברגע שהחוזה שלה הסתיים החלטנו לעבור לסיאטל, כי זה המקום של סצינת המוזיקה האמיתית. מאוד אהבתי את סיאטל, היינו שם כמה שנים, אבל בסופו של דבר הגשם ניצח והחלטנו לעבור לישראל הקטנה בלוס אנג'לס".

ולאשתך לא היתה בעיה להמשיך ולנדוד ממקום למקום בעקבותיך?

"אשתי היא גיבורה אמיתית. כמה נשים את עוד מכירה שמוכנות ללכת ככה אחרי הבעל ולאפשר לו לעשות את מה שהוא הכי אוהב לעשות? היא מחזיקה את כל הבית על כתפיה ותומכת בי כל השנים. היא משהו מיוחד במינו".

לפחות אתה מביא לה סיפורים טובים מהדרכים?

"כן, יש לפעמים דברים משוגעים".

ספר גם לנו.

"פעם נסענו צפונה ועצרנו באיזור הרד וודז האהוב עלינו. באמצע היער נפרדנו והלכנו לאיבוד. פתאום ראיתי איש מבוגר עם שני ילדים בלונדינים, התחלנו לדבר והתברר שהאיש הוא מכשפה ממין זכר. הוא לימד אותי תרגילי כישוף, בחיי. הוא הסביר לי שהוא וחבריו לעם המכשפים הם בעצם אנשים טובים שמשתמשים בכישופים שלהם כדי לעזור לעצור אנסים ורוצחים".

נשמע הגיוני.

"אבל מה שהיה באמת מדהים זה מה שקרה לנו בפעם אחרת כשנסענו שוב דרך אותו אזור. היה מאוחר מאוד, אולי ארבע בבוקר, והחלטנו לעצור ביער לכמה שעות התרעננות. הגענו לאיזור מבודד וראינו רק מכונית אחת נוספת בצד השני של קרחת היער הזו. חנינו והתחלנו להתארגן לשינה בתוך הוואן שממש גרנו בו אז, ופתאום אנחנו שומעים מהמכונית ההיא צעקות, קללות וכאלה. לא הבנו מה קורה והחלטנו להתעלם בתקווה שזה לא בגללנו.

"פתאום המכונית הניעה. לרגע שמחנו שהיא נוסעת, אבל אז היא נעמדה מול הוואן, חסמה אותו, האורות מאירים פנימה והיא צופרת בלי הפסקה. הסתכלנו אחד על השני בבעתה. האשה באוטו המשיכה לצפור כמה דקות, ואז פתאום הרכב התרחק ונעלם. חשבנו שאפשר לשכב לישון, רק שאז היא חזרה ושוה ציפצפה. הפעם התיישבתי על ההגה וברגע שהיא שוב נעלמה, הנעתי את הוואן והתחלתי לנסוע במהירות לכיוון היציאה. פתאום אני רואה אותה נוסעת לכיוון שלנו במהירות מסחררת. הוואן היה הרבה יותר גדול מהאוטו שלה, אבל עדיין חשתי מהתנגשות אז סטיתי הצידה ואז בחזרה כמו בסרט. כל הוואן התבלגן. הצלחתי לחמוק וראיתי במראה שהיא מסתובבת ושוב רודפת אחרי.

"הגענו לכביש והודיתי לאלוהים שתידלקנו והיה לנו מיכל כמעט מלא. היא רדפה אחרינו כמעט חצי שעה ואז ניסתה לעקוף וסוף סוף ראיתי את פניה. לא אשכח את זה אף פעם. אשה מקומטת לחלוטין, בלי צבע בעיניים, בלי שיניים, עם חיוך מרושע שאפילו בהוליווד לא רואים. אולי זה באמת היה איזור של מכשפות והיא היתה מכשפה רעה. או שאולי היא סתם מישהי שעשתה קצת יותר מדי מת'".

צילום: רסמוס רסמוסן

הוא מוזיקאי מוכשר מאוד, רפפורט. מנגן על גיטרה ייחודית שהוא מכנה 'ביגיטר', ומשלבת שני מיתרי בס וארבעה מיתרי גיטרה רגילה. בנוסף, הוא מנגן על תופים ומפיק באולפן הביתי שלו. כל זה לא עוצר אותו מלהתפתח לכיוונים נוספים. למשל, כתיבת ספרים. את ספר הביכורים שלו Escaping Revolution הוציא בהוצאה פרטית, עסק לא זול בכלל. הספר מעביר את סיפורו של אזרח במדינה פיקטיבית המתנהלת בצורה שונה מאוד מהעולם הקפיטליסטי בו אנו חיים. הרעיון הוא להציג שיטה שונה של חיים, בה כל האזרחים מתחילים בגיל 18 מנקודת מוצא שווה. או בקיצור, סוציאליזם.

"עלילת הספר מתרחשת אחרי שהבנקים פושטים את הרגל", מסביר רפפורט, "והשיטה כולה מתחלפת. גיבור הספר שלי מצטרף להתנגדות לשיטה הזאת, כי הוא מפסיד ממנה. אתה חי על משכורת קבועה ולא יכול יותר לצבור הון. מטרת העסקים לפי השיטה החדשה היא לא למקסם את הרווח אלא את התמורה של החברה. ככל שהתמורה יותר גדולה, כך החברה מרוויחה יותר".

אז אתה תומך בסוציאליזם? האם גדלת על ערכים אלה?

"זה לא בדיוק סוציאליזם, יותר סוג של. לא, לא גדלתי על ערכים כאלה ואני לא מגיע מהקיבוץ, אבל כשאתה פותח את העיניים ורואה כל כך הרבה עוני ואנשים שמתקשים לשרוד, אתה מתחיל לחשוב על מה יכול להיות הפיתרון. ההבדל בין המעמדות היום כל כך גדול, שהסיכוי לאיזון אינו קיים וזה לא הוגן".

את הכיוון לספר קיבל רפפורט במהלך הסיבובים שלו באמריקה. "היינו מגיעים עם הוואן לכל מיני מקומות והייתי פשוט בהלם מכל העוני שמסביב. זו אמריקה, איך יכול להיות. הסתובבתי בערים בלואיזיאנה, או כשהופענו בדטרויט, וראיתי המון עוני נורא. ראיתי את אמריקה האמיתית וכל הדימוי שהיה לי על ארה"ב השתנה לחלוטין. האשליה כולה התנפצה לרסיסים. יש בלואיזיאנה רחובות שלמים שבכולם בתים הרוסים ולידם עומדים בתים ריקים. בלוס אנג'לס אתה לא רואה שום דבר מזה, או כי אתה גר באיזורים שזה לא קיים בהם או שאנשים מתעלמים כי ככה קל יותר. המדיה לא מסקרת כי היא נשלטת על ידי הטייקונים והשכבה הזאת של החברה לא מעניינת אותם. כל זה הביא אותי לחשוב על מה היה קורה אם כולם היו מתחילים מאותה נקודת מפתח ולא היו מצליחים רק בגלל שאבא שלהם עשיר".

אתה חושב לכתוב עוד ספרים?

"הייתי בטוח שלא, אבל אחרי שהצלחתי לפרסם את זה, מאוד מתחשק לי לכתוב עוד אחד".

המסר הזה וההתמקדות של רפפורט בפוליטיקה ובמצב החברתי, עוברים גם בשיריו אותם הוא כותב ביחד עם חבריו לשני ההרכבים איתם הוא מופיע. הצוות המקורי של Mothers’ anger כולל אותו ואת המתופף ג'וזף בריילי, ואילו בהרכב השני, 'ריינוולף', שתפס תאוצה בשנה האחרונה, חבר גם הגיטריסט הקנדי, ג'ורדן קוק. בעוד הלהקה המקורית מנגנת בעיקר פאנק מזרח תיכוני, הרי ההרכב השני מנגן שילוב של בלוז ורוק, והוא גם זה שיכול לעשות את הפריצה הגדולה. עם 'ריינוולף' הופיע רפפורט בלולהפלוזה ובפסטיבל קואצ'לה, ואיתו הוא גם מתכונן ללא פחות מארבע הופעות עם ה'פיקסיז': ב-10-11 בספטמבר באל ריי תיאטר בלוס אנג'לס, וב-17-18 בספטמבר בניו יורק.

ממש לקראת סיום ההופעה של 'ריינוולף' בלולהפלוזה לפני שבועיים, צלל חבר הלהקה, ג'ורדן קוק, אל תוך הקהל. רפפורט מצידו השתלט על מערכת התופים ופירק אותה לחתיכות. האקט הזה הוציא את הקהל מדעתו והחזיר את הלהקה להדרן, אותו נאלצו לבצע כשמערכת התופים מפוזרת על פני כל הבמה. האלפים היו באקסטזה והלהקה גם. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים יצביעו כולם על הרגע הזה שבו הפך דייויד רפפורט לכוכב.

תחזור לארץ?

"לא יודע, אני מקווה שיגיע הרגע בו המטוסים יהיה כל כך מהירים, שזה לא ישנה איפה אתה גר".