שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: לע"מ
    ילד, נערה, קצין. השרים נזכרים ביום כיפור
    הילד שי פירון שמע את הרדיו פוצע את קדושת הצום, אשת משרד החוץ לימור לבנת קיבלה את ההודעה בחו"ל, הקצין אורי אריאל בכלל היה אמור לצאת הביתה מסיני והמילואימניק בוגי יעלון היה שקוע עמוק באזרחות. שרי הממשלה ה-33 מספרים איפה תפסה אותם המלחמה הארורה של 6 באוקטובר 73'

     (צילום: AP)
    (צילום: AP)
     

    מטוס מלא סטודנטים

    עם פרוץ המלחמה חזרתי מלימודים באוניברסיטת MIT בארצות הברית. המטוס היה עמוס בסטודנטים ישראליים שעזבו הכול כדי להגן על מולדתם. עם הגעתי הצטרפתי לכוח מילואים של לוחמי סיירת מטכ"ל שירד דרומה לגזרת תעלת סואץ ומשם עליתי צפונה לפקד על מבצע מיוחד.

     

    רבים מאלה שהיו עמי במטוס נפלו בקרבות ()
    רבים מאלה שהיו עמי במטוס נפלו בקרבות

     

    40 שנה אחרי, כדי לשמור על הבית שלנו, מדינת ישראל, עלינו להיות מוכנים תמיד לפעול בעוצמה נגד אלה שמנסים לפגוע בנו. מאז ומתמיד יכולתנו להגן על עצמנו הייתה מפתח לקיומנו ולהבטחת עתידנו. עוצמתנו היום גדולה לאין שיעור משהייתה אז. תמיד נזכור את אלה שמסרו נפשם במלחמה הקשה ההיא כדי שנוכל לחיות בארצנו.

     

    • ראש הממשלה בנימין נתניהו היה סטודנט כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: אוהד צויגנברג)

    עד היום אני בוכה

    מלחמת יום הכיפורים, אני זוכר כל רגע. זוכר את השעה 14:00 בצהריים, רגעים ראשונים של מבוכה ותחושה שההורים לא יכולים להגן עליי כי זה גדול מהם. זוכר את הרדיו שפצע את קדושת הצום. את המכוניות שכבשו את מסלולי האופניים המסורתיים. זוכר את הדמעות של אימא והפנים המתוחות של אבא.

     

    אני זוכר לילות של האפלה, כשנרדמתי על השטיח ליד הטלוויזיה ששידרה תוכניות אירוח במתכונת של פעם עם בדיחות טפלות על מצרים וסורים. לפעמים, כשאתה קטן ולא מבין, אתה מבין הרבה יותר. זה שוקע בתוכך בלי פילטרים. ככה. כמו שזה. אתה לא מספר לעצמך סיפורים, רק קולט את הלב והנשמה של הסביבה, וכואב, בלי לדעת שאתה כואב. ובוכה בלי שתרגיש שאתה בוכה. מאז ועד היום.

     

    יש דברים שאני יודע ויש דברים שאני מרגיש. את מלחמת יום הכיפורים הרגשתי, ולכן היא איתי עד עצם היום הזה. בכל שנה, בתפילת נעילה, כשאני עומד לפני התיבה כשליח ציבור - אני בוכה. הבכי של אז מתגשם בדמעות עכשוויות. מתערבבים בתוכי הכאב על יוהרה וחוסר מודעות של מנהיגים, הכאב על העיוורון ועל החיסרון, על החושך וההעדר, על המוות וגם על הזכות על הארץ, והזכות לחופש וחירות. ואני? אני מבקש סליחה ומתפלל על הענווה ועל האחריות, על הפיקחון ועל אהבת האדם והארץ.

     

    אבל יש גם תקווה. ואמונה. באדם המוסר נפשו למענם של החיים. ביכולת לבנות, להיבנות, לתקן, לשקם, לממש את החלום הגדול של הארץ הטובה הזו.

     

    "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה היום"

     

    • שר החינוך שי פירון היה תלמיד יסודי כשפרצה המלחמה

     

     

     (צילום: גיל לרנר)

    היום אני יודעת

    את המילים "פרצה מלחמה" שמעתי לראשונה מפי חבר, אבל הן חזרו שוב ושוב, עברו מפה לאוזן, משכן לחבר, מהורים לילדים. אני זוכרת את ההתלבטות ואת חוסר הוודאות: מה אם השמועות נכונות? איך יכול להיות? שנדליק את הרדיו ונחלל את היום הקדוש הזה?

     

    השמועות גברו והלכו. הדלקנו רדיו. אני זוכרת מילים כמו "כוחותינו בולמים" שבקעו ממנו. על פני הוריי ראיתי דאגה ותחושת חוסר אונים. חשש קיומי אמיתי. הסיפורים החלו להגיע – חלקם מוגזמים, חלקם נתנו תמונת מצב אמיתית וקשה.

     

    דאגה, חוסר אונים, חשש קיומי (צילום: דובר צה"ל) (צילום: דובר צה
    דאגה, חוסר אונים, חשש קיומי(צילום: דובר צה"ל)

     

    את מה שידעתי ושמעתי אז הבנתי לעומק רק בשלב מאוחר יותר בחיי. רק כשהפכתי בעצמי לאם יכולתי להבין את המבע על פני אמי כשפתחה את הדלת ומולה עמד גבר בחאקי. הוא בא לבקש את בנו, נקש על דלתות ביתם של כל חבריו, חיפש מידע על ילדו הנעדר. עם שוך הקרבות התברר שהפך לאב שכול. ודורון, בנו השני ובן כיתתי, הפך לאח שכול.

     

    אז לא חשבתי על מודיעין וקונספירציה, על שאננות של עם ושל הנהגה, על מה היה ניתן למנוע, על שבריריות הביטחון ומחירו היקר. אבל היום כן. היום אני יודעת שאין שעונים שמחזירים את הזמן לאחור. השיפוט, גם את ההנהגה, תמיד ייעשה בחוכמה שבדיעבד.

     

    השאננות, ההתעלמות מההזדמנות, המחיר הנורא והאסון הגדול שנמנע בזכות אותם לוחמים עזי נפש – אלו ששרדו ואלו שנפלו – צריכים ללוות אותנו היום. לא רק כדי להזכיר את האיומים, אלא גם את מה שאסור לנו להחמיץ: את החובה להביט כמה צעדים קדימה ולהפנים שליהירות, להתנשאות ולאווירת "יהיה בסדר", עלול להיות מחיר כבד. שילמנו אותו לפני 40 שנה, וחובה עלינו למנוע זאת בעתיד.

     

    • שרת המשפטים ציפי לבני הייתה תלמידת תיכון כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: אורן אהרוני)

    לא שיערנו את היקף הדרמה

    בחודשים שלפני המלחמה עבדתי באחת משגרירויות ישראל בעולם. את הארוחה המפסקת לפני הצום של ערב יום כיפור עשיתי אצל חברים עם אנשי מודיעין שהזהירו אותנו: מחר תפרוץ מלחמה. הם לא חשפו בפנינו פרטים ונראה שגם הם לא ידעו את כל התמונה, אבל למחרת התברר שלמרבה האסון המידע שלהם היה נכון.

     

    לא יכולנו לשער, או אפילו לדמיין, את היקף הדרמה שתתחולל, אבל ההנחה של כל מי שהיה שם הייתה שמה שאומרים לנו ידוע בארץ לכל מקבלי ההחלטות ושהכול תחת שליטה. התחושה הייתה שאם הדברים ידועים לנו בחו"ל, אז ברור שכולם בארץ עושים לילות כימים על מנת להתכונן, ושכל מה שצריך נעשה על מנת להיערך.

     

    לימור לבנת. תחושת ההלם היכתה בנו ()
    לימור לבנת. תחושת ההלם היכתה בנו

     

    תחושת ההלם היכתה בנו בעוצמה. לא הצלחנו להבין איך הנהגת המדינה, הממשלה, צה"ל ואנשי המודיעין בארץ ידעו אך לא נערכו כהלכה. גם אחרי המלחמה, כשהתחילו לחקור את הכישלונות בוועדת אגרנט - שלדעתי לא חקרה את האירועים עד הסוף – ואחרי שנפתחו הארכיונים, ראו בבירור שהמודיעין היה קיים, אבל הסקת המסקנות והפענוח, ההיערכות, כל אלה פשוט לא קרו. לא הצליחו לחבר את החלקים לפאזל שלם.

     

    הייתה זו תחושה נוראה, לשהות מחוץ לארץ כאשר בבית התחוללה מלחמה. ניתוק. חברים ובני משפחה היו בחזית וניסינו להיאחז בכל בדל מידע שמצאנו ברדיו ובטלוויזיה הזרה. את המלחמה על הבית שלנו, על המדינה שלנו, שמענו בשפה אחרת ודרך עיניים זרות ולא תמיד ידידותיות.

     

    המידע הגיע אלינו דרך השגרירות וכל היום נצמדנו לטלפון הנייח. פחדנו לזוז כי אולי נחמיץ שיחה מהארץ. אנחנו רק רצינו הביתה.

     

    מלחמת יום כיפור היא הטראומה הגדולה של המדינה והטראומה הפרטית שלי.

     

    • שרת התרבות והספורט לימור לבנת שירתה בחו"ל כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: גיל יוחנן)

    הייתי אמור לצאת הביתה

    הייתי קצין בבסיס טירונים ברפיח ועמדנו לצאת הביתה אלא שאז הודיעו לנו שיש כוננות. נשארנו.

     

    בצהריים הקפיצו אותנו ובמקביל התחלנו לשמוע מטוסים באוויר. מכיוון שביום כיפור חיל האוויר לא טס, התחילו לחשושים בבסיס שקורה משהו. לאחר זמן קצר קיבלנו הודעה שיש קרבות - עוד לא ידענו שזו מלחמה - וקראו לנו לזווד את חטיבת הטנקים שהייתה לידינו. באמצע יום כיפור התחלנו להכניס פגזים לטנקים. לאט לאט התחילו להגיע מילואימניקים.

     

    אורי אריאל. עוד לא ידענו שזאת מלחמה ()
    אורי אריאל. עוד לא ידענו שזאת מלחמה

     

    אחרי יומיים התארגנה פלוגת סגל שהורכבה ממפקדים, סמלים וקצינים, ללא טירונים. היה בלגן גדול אז מצאנו כמה זחל"מים וקצת תחמושת ומקלעים והתחלנו לנוע. כשהגענו בערב לוולוג'ה שבצפון סיני כבר הבנו שזו מלחמה. הגענו למוצב בודפשט כשירדו עלינו שני מיגים שלמזלנו לא פגעו בנו.

     

    לראשונה ראינו כלים שלנו נטושים בשטח והבנו שזה לא משחק. לקחנו את הנגמ"שים ונסענו לתעוז בשם יורם. זה היה מוצב של תותחנים. גם שם ראינו המון ציוד נטוש. היה קל לראות שהם יצאו החוצה בבהילות כדי לפרוס את הסוללות ושמטוסי האויב פגעו בהם תוך כדי. התמונות היו קשות. בשלב מסוים המצרים החלו לטווח. קפצנו לתעלות ובנסי-נסים אף אחד לא נפגע.


    אריאל (מימין). לקחתי קלצ'ניקוב שלל ()
    אריאל (מימין). לקחתי קלצ'ניקוב שלל

     

    בימים ובלילות הבאים היינו יוצאים למארבים עד שבאחת ההפגזות נהרגו לנו שני חיילים. לראשונה ראיתי מה זה מתים במלחמה. פתאום שמענו יריות בתוך המוצב ואז התברר שחייל מילואים ירה לעצמו ברגל כדי שיפנו אותו. זה היה שיעור גדול עבורי על משמעות החיים.

     

    בהמשך הצלחנו להדוף התקפה משולבת של חי"ר ושריון מצרי. מההתקפה של המצרים לקחתי קלצ'ניקוב כשלל. התפנינו לאחור לאחר כמה זמן. ואז התברר לי ששני חברים לכיתה שלי נהרגו: שמעון שפירנגר, שעל שמו קרוי בננו הבכור, ונתנאל שעל שמו קרוי בננו השני.

     

    במכינה הקדם צבאית בכפר אדומים אנחנו חונכים השנה כיתת לימוד על שם שמעון. יהי זכרם של הנופלים ברוך.

     

    • שר הבינוי והשיכון אורי אריאל היה קצין בסיני כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: טל שחר)

    אני לא עונה לטלפון ביום כיפור

    הייתי סטודנט לתואר שלישי באוניברסיטת MIT בארה"ב. בשנים שלפני לימודיי שירתי כמ"מ בפלוגה ב' של עוזי אילת, גדוד 71, וזמן קצר כסמ"פ של גיורא רביב ז"ל, בפלוגה א'. בבוקר של 6 באוקטובר הטלפון צלצל אבל לא עניתי. אני לא עונה ביום הכיפורים. אבל הצלצול המשיך בעקשנות. הרמתי את האפרכסת ועל הקו הייתה ידידה טובה. היא סיפרה לי שהודיעו ברדיו שפרצה מלחמה ושהערבים תוקפים.

     

    התחושה הראשונה הייתה שזה לא יכול להיות. לא ייתכן. הלכנו לבית הכנסת ושם אישרו את ההודעה. בשלב ההוא הכול היו בטוחים שצה"ל ינצח בגדול תוך יומיים.

     

    עם צאת יום הכיפורים הרמתי טלפון לשגרירות בוושינגטון וביקשתי לשוחח עם הנספח הצבאי דאז, מוטה גור, שהכירני היטב. השארתי הודעה שאני בבוסטון, ושאם צריך - שיודיע לי ואגיע. "כרגע אין צורך", ענו.

     

    עוזי לנדאו. מה המצב? שלעכט ()
    עוזי לנדאו. מה המצב? שלעכט

     

    יומיים חלפו והחלטתי לטוס לארץ. קניתי כרטיס, ארזתי מזוודה קלה, נפרדתי מאשתי נעמי ומילדיי גיורא ומיכל, שהייתה אז בת חודש בלבד, ותוך שעתיים הייתי על מטוס בדרכי לניו יורק, ומשם - ארצה.

     

    חיים, אבי ז"ל, חיכה לי בירידה מהמטוס. הוא היה אז חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "מה המצב?", שאלתי. "שלעכט", הוא ענה ביידיש, "אבל נדפוק אותם עד הסוף. הגדוד שלך ברפידים, ממתין לצליחת התעלה". אבא היה אופטימיסט ללא תקנה.

     

    חזרתי לפלוגה ב' כמ"מ נוסף בדיוק בזמן. כעבור יומיים החל מבצע צליחת התעלה.

     

    • שר התיירות עוזי לנדאו היה סטודנט בבוסטון כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: מוטי קמחי)

    מודעת האבל של גדעון

    כשנשמעה האזעקה הייתי ילד שטרם מלאו לו שבע שנים. גרתי עם משפחתי בקיבוץ שדה בוקר ולאורך המלחמה אני זוכר בעיקר את מודעות האבל שפורסמו בעיתונים. קשה לי לזכור מי הראה לי אותה, אולי המורה שלי, אבל הסתכלתי על מודעת אבל של חייל בשם גדעון. אני זוכר את הסיטואציה הזאת ואני זוכר שהיה לי מאוד קשה להתמודד עם זה.

     

    גדעון סער (משמאל) ואחיו גיורא בקיבוץ ()
    גדעון סער (משמאל) ואחיו גיורא בקיבוץ

     

    אבא שלי, שמואל, שירת כרופא בגדוד תותחנים בחזית המצרית סמוך בתעלה. דאגנו לו מאוד לאחר שלא יצר איתנו קשר כשבועיים. יום אחד סיפרה לנו אסתר, הסבתא רבא שלי, שהיא ראתה את אבא בטלוויזיה. השגנו את הצילומים מרשות השידור ואכן אבי תועד בהם. נרגענו.

     

    • שר הפנים גדעון סער היה תלמיד בית ספר יסודי כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: אוהד צויגנברג)

    קו פרשת המים שלי

    מלחמת יום הכיפורים שינתה את מסלול חיי. לא חשבתי על שירות קבע בצה"ל. לא תכננתי להיות קצין, בוודאי לא רמטכ"ל. בגיל 23 השאיפות שלי היו במקומות אחרים. אבל החיים מזמנים חוויות מעצבות שמשפיעות על המשך הדרך. מלחמת יום הכיפורים היא החוויה המעצבת שלי.

     

    בדיוק כפי שהתקשיתי להאמין שפרצה מלחמה כשקיבלתי את ההודעה, כך לא האמנתי שמדינת ישראל יכולה הייתה להביא את עצמה, במו ידיה, למצב קשה כל כך. יוהרה, זחיחות, חוסר זהירות ואווירת שאננות שהשתרשו במדינה ובקרב מקבלי ההחלטות שלה אחרי מלחמת ששת הימים היו מזרעי הכישלון שהביא עלינו את מלחמת יום הכיפורים.

     

    הייתי מילואימניק. משה יעלון במלחמת יום הכיפורים (צילום: באדיבות אליעזר מרין) (צילום: באדיבות אליעזר מרין)
    הייתי מילואימניק. משה יעלון במלחמת יום הכיפורים(צילום: באדיבות אליעזר מרין)

     

    כמו כל אזרח ישראלי באותם ימים גם אני לא שוכח את רגעי חוסר האונים שליוו אותי. את תחושת האיום הקיומי שריחפה באוויר והחשש שמא אנו עומדים בפני חורבן בית שלישי. את הנפגעים והשבויים הרבים. את הקריאות הנואשות בקשר לסיוע. את חבריי ללימודים ולתנועה ואת אלה שצעדו לצדי בטירונות ובהמשך השירות הצבאי, ונפלו בגזרות הלחימה השונות. ואת חוסר האמון שנוצר, עוד במלחמה, בהנהגה המדינית והצבאית של ישראל.

     

    זה היה קו פרשת המים עבורי. כבר במהלך ימי הלחימה הארוכים, כחייל מילואים בחטיבת הצנחנים של דני מט, המועקה הייתה קשה. מצאנו עצמנו חוצים ראשונים את תעלת סואץ, ואחר כך מנהלים קרבות במוצבים לאורך קו המים ובעיר סואץ עצמה. אז, באותם ימים, גמלה בלבי ההחלטה: לא יכולתי להיות שלם עם עצמי לו הייתי מסיים את שירות המילואים במלחמה וחוזר לחיים האזרחיים מבלי שאתרום במשהו לשיקומו ולבנייתו מחדש של צה"ל, גם אם אהיה במדים זמן קצר בלבד.

     

    החלטתי לצאת לקורס קצינים. חתמתי שנה קבע. השאר שייך להיסטוריה.

     

    • שר הביטחון משה (בוגי) יעלון היה חייל מילואים כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: גיל יוחנן)

    לחישות בבית הכנסת

    הייתי נער בן 15 בבאר שבע וגרתי בשכונה שהייתה צמודה לכביש הראשי שהוביל לכיוון דרום. בערב יום כיפור, בדרכנו הביתה לאחר התפילה, ראינו שיירת סמי-טריילרים ועליהם טנקים נוסעים בכבדות דרומה. זה היה מוזר.

     

    למחרת, ביום כיפור, כבר היה ברור שמשהו מתרחש אבל לא ידענו מה קורה. אני זוכר איך נכנסה קבוצת אנשים לבית כנסת, לחשה על אוזני מתפללים ואלה יצאו בעקבותיהם ולא שבו לתפילה. בצהריים כבר נשמעה אזעקה. בתי הכנסת התרוקנו, כך גם הרחובות. המלחמה החלה. באר שבע לא נראתה כך מעולם ביום כיפור. רכבים עמוסים גברים עשו דרכם דרומה והייתה תחושה קשה של חוסר ודאות.

     

    סילבן שלום בן ה-15 (שני משמאל) ()
    סילבן שלום בן ה-15 (שני משמאל)

     

    את ימי המלחמה עשיתי בתחנת דלק, מחלק שתייה ועוגות לחיילים שעשו דרכם בהמוניהם לעבר החזית. עמדנו שם שעות, מציידים את החיילים בכל מה שאפשר.

     

    המלחמה הסתיימה ב-24 באוקטובר. 40 שנים לאחר המלחמה הקשה ההיא והלקחים רבים. ישראל השתנתה מאוד בעקבות מלחמת יום כיפור. אפשר היום להבין מה חשיבות העומק האסטרטגי למניעת מלחמה ומה חשיבות הסכם שלום למניעת מלחמות, שפיכות דמים ושכול.

     

    שר האנרגיה והמים, השר לפיתוח הנגב והגליל ולשיתוף פעולה אזורי, היה תלמיד תיכון כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: מוטי קמחי)

    המלחמה לא נגמרה

    סיימתי את לימודיי בישיבה התיכונית "אור עציון" והמתנתי בכפר אחים לגיוס שלי. כמו רבים, את המלחמה ליוויתי דרך דיווחי החדשות, משמועות וממידע שהגיע מחברים בוגרים שכבר התגייסו.

     

    מיד אחרי סיומה של המלחמה, בנובמבר 1973, התגייסתי לגדוד 890 של הצנחנים. כל מפקדיי היו בוגרי הקרב בחווה הסינית, שבו נהרגו ונפצעו רבים מחבריהם. הם היו בטוחים שזה לא נגמר ושבכל רגע המלחמה יכולה להתחדש ואנחנו ניקרא לקו החזית. הם פעלו להכשיר אותנו במהרה והטמיעו בנו את לקחי הקרב והמלחמה. בכל יום ובכל שעה, באימונים ובפעילות המבצעית, המלחמה ריחפה מעלינו כצל.

     

    המלחמה ריחפה מעלינו כצל ( צילום: דובר צה"ל) ( צילום: דובר צה
    המלחמה ריחפה מעלינו כצל( צילום: דובר צה"ל)

    עם סיום האימון המתקדם נשלחנו לאייש את מוצב צה"ל ב"תל שאנס" שברמת הגולן, שם התנהלה מלחמת התשה שנמשכה מאז סוף מלחמת יום כיפור. שמירה, סיורים, מארבים - והכול תחת אש התותחים הסוריים.

     

    יום אחד התמקמנו בפיתולי החרמון ולפתע מטחי קטיושות הקיפו אותנו מכל עבר. לא היה בונקר להסתתר בו. היינו חשופים. כחיילים מאומנים למדנו להתמודד עם זה. מאז, בכל פעם שאני שומע שמתבצע ירי לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל, אני נזכר בימים ההם וחושב איך זה שכיום אזרחים - ובהם נשים, ילדים וקשישים - נאלצים להתמודד עם מצבים דומים לאלה שאנו התמודדנו איתם בתור צנחנים צעירים. ואני יודע שאנחנו חייבים לעשות הכול כדי שזה לא יקרה.

     

    שר התחבורה ישראל כץ היה צעיר לפני גיוס כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: חסן שעלן)
    (צילום: חסן שעלן)

    החזית הנשכחת

    חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים השתחררתי מהצבא מתפקידי כסגן מפקד פלוגה בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים ומיד התגייסתי למשמר הגבול והוצבתי כמפקד צעיר בגזרת לבנון.

     

    במלחמה האיומה נפלו בהגנה על המולדת כ-3,000 חיילים בחזיתות חצי האי סיני ורמת הגולן, ורק מעטים יודעים שבמשך כל שלושת השבועות של המלחמה הקשה, הגבול עם לבנון היווה זירה נוספת של עשרות תקיפות חבלניות נגד היישוב הישראלי, שטחי החקלאים וכוחות הביטחון המועטים שנותרו להגן על גיזרה זו.

     

    לזכותם של הכוחות באזור ובהם מפקדי ולוחמי משמר הגבול, ייאמר כי כאשר בחזיתות הלחימה העיקריות נופלים לוחמים רבים - אין כל קשב ויכולת להקצות כוחות נוספים לגבול הלבנון וכי יש לעשות הכול עם מה שיש, למנוע לסכל ולשבש את פיגועי הטרור באזור.

     

    וכך עשינו, במרץ רב בנחישות, תוך מיצוי כל הכוחות הקיימים, פעלנו ללא דרישה כלשהי לתיגבור, בגזרה ארוכה ובעייתית. נתנו למקבלי ההחלטות בצה"ל ובממשלה שקט ותחושה שיש על מי לסמוך, וליישובים באזור מעטה הגנה מלא.

     

    וכך, במשך כל תקופת המלחמה, בהיותי בסיורים, במארבים ובפעילות המבצעית בגזרת לבנון פעלתי כאשר חלק ממני מכוון וקשוב בדאגה לחיילים ולחברים אשר את חלקם איבדתי בעודם נלחמים בגזרות האחרות. יהי זכרם ברוך!

     

    השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' היה מפקד במג"ב בגזרת לבנון כשפרצה המלחמה

     

     (צילום: אלכס קולומויסקי)

    שורות של גופות

    ב-6 באוקטובר 1973 הייתי טירון ביחידת הלוחמים של הנח"ל המוצנח. יחד עם הפלוגה שלי עסקתי באימון בשטח פתוח אי שם בהררי מדבר הנגב. היינו פרוסים באוהלי סיירים זוגיים, וכשגרת עולמם של טירונים היינו מנותקים מהעולם החיצון ושקועים עמוק-עמוק בחלקת האלוהים שלנו, שכללה אימונים, טרטורים ומנוחות חטופות. עד שבעיצומה של שגרת הצהריים הבחנו בשיירה של אוטובוסים שבאה לקראתנו בדרכי העפר. לאחר כמה דקות התבררה התמונה. פרצה מלחמה.

     

    בתוך כמה שעות מצאנו את עצמנו קופצים אל תוך המים העמוקים של הלחימה והוצבנו בסיני. תמונות של שיירות אוטובוסים עמוסי חיילים הנקראים לדגל ולפקודה, והאדרנלין החל לזרום בקצב שעה שהכנו את רובינו לקראת ירי ולחימה מול אויב חי ומלא אמביציה, זכורים לי כמאמש. בתוך השיירות ובין אלפי החיילים אני זוכר את הפרצופים של אלה שהגיעו מדימונה, והיו חבריי לבית הספר. הכמיהה לדעת מה קורה בבית הייתה גדולה והשיחות שהצלחתי לגנוב היו קצרות אך מלאות במידע שנשתה על ידי בצימאון רב.

     

     ( צילום: במחנה, מיכה פן ) ( צילום: במחנה, מיכה פן )
    ( צילום: במחנה, מיכה פן )

     

    הזיכרון הגדול והצרוב בי מהמלחמה הוא שגרת ההרוגים. לראות מדי יום את גופות חיילינו מסודרות בשורות היה מחזה שאותו לא אשכח לעולם.
    הצד הטכני של סידור הגופות, הכיסוי שלהן והטיפול בהן מכה בך בעוצמה כשאתה מבין שזהו לא טיפול בחיים אלא טיפול במתים.

     

    ימי הלחימה היו קשים, אבל חשתי שאני בשליחות ראשונה במעלתה, שליחות של שמירה על הבית. היעדר הידיעה וחוסר האינפורמציה שניתן היה ללקט, בשוני גמור מהיום, רק הגבירו את המוטיבציה ואת רוח הלחימה.

     

    אף שאני מורה להיסטוריה הבקי ברזי תולדות עם ישראל ומדינת ישראל, לעולם תהיה עבורי מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הראשונה.

     

    • שר הרווחה מאיר כהן היה טירון נח"ל כשפרצה המלחמה

     

    ריכוז והפקה: נעמה גיבורי


    פורסם לראשונה 01/09/2013 15:58

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים