מהחזית הגיעו שתי גלויות מגואלות בדם
"הלכתי לאימא שלו שאותה לא ביקרתי מאז פרצה המלחמה. מתברר שזה היה היום הראשון של השבעה. אף אחד לא שאל שאלות כי הניחו שהגעתי כי הודיעו לי. האמת היא שאף אחד לא הודיע לי כלום. פשוט הרגשתי". 40 שנה חלפו ויהודית עדיין לא קיבלה הודעה רשמית על מות בעלה
שמו היה שמעון דיכטר אבל כולם קראו לו צ'אנג. הוא קיבל את הכינוי בתיכון בגלל העיניים המלוכסנות שהיו לו. כל מי שהכיר את שמעון, הכיר אותו בשם צ'אנג.
לימים סיפר לי אחי שהוא בילה איתו בבית הכנסת בערב, ושמעון אמר לו שהוא מאוד חושש מהמצב. לי שמעון מעולם לא אמר שהוא מפחד.
הוא היה בגרעין הנח"ל יחד עם חברים שלי מבית הספר. הוא שירת בנח"ל המוצנח ובמילואים הועבר לשריון. באחד הימים הגעתי לבקר את חבריי ופגשתי אותו. מאז היינו מחוברים שנה וחצי יחד. כשהשתחרר הוא הציע לי נישואים. האמת היא שזה היה ברור. הוא לא היה צריך אפילו להציע. ידענו שנתחתן יום אחד.
החתונה התקיימה ב-23 בספטמבר 1973, שבועיים לפני המלחמה. אחריה יצאנו לירח דבש באילת והוא הסתיים ב-5 באוקטובר. מאילת חזרנו לבית הקטן שקנינו ברמת גן שעוד היה ריק מציוד. הזמנו אמנם מקרר וארון אבל הם לא הגיעו. אפילו את הציוד האישי בקושי הספקנו להעביר. נסענו לתל אביב כדי להעביר את החג אצל הוריי.
ביום כיפור הייתה אזעקה. הטלפון צלצל ואבא שלו היה על הקו. זה היה רגע מפחיד. הוא אמר לו שהגיע צו גיוס והוא נקרא להתייצב. מיד כשסיים את השיחה ארז את חפציו ומיהר לצאת. אימא שלי עוד הספיקה לתת לו פיתה כדי שישבור את הצום ויאכל לפני שהוא יוצא. ליוויתי אותו לנקודת האיסוף ושם פגשנו את חברו הקרוב רן חקלאי. המתנו יחד במשך כשלוש שעות. שלוש שעות שלמות שבהן בכיתי בלי סוף והוא ניסה להרגיע אותי: "יומיים-שלושה ואני חוזר. יהיה בסדר", הבטיח. אבל הייתי אבודה.
האוטובוס נסע והוא נשלח לדרום. קיבלתי ממנו שלוש גלויות מהמלחמה. הוא סיפר שהכול בסדר. את הגלויה הרביעית הוא לא הספיק לשלוח.
הוא נהרג ביום האחרון של הלחימה, ממארב מצרי בקרב בתוך העיר סואץ ב-24 באוקטובר. ארבעה ימים אחרי הקרב הגעתי הביתה מהעבודה לבית הוריי ושם המתינו לי חיילים. אמרו לי שהוא נעדר. רצו לתת לי כדור הרגעה אבל סירבתי. הרגשתי שהשמים נופלים עליי. מה זאת אומרת נעדר? איפה הוא? אבל לאף אחד לא הייתה תשובה. למעשה, זה הרגע שבו נותק הקשר עם הצבא. מאז חלפו 40 שנה ואף אחד לא בא לבשר לי רשמית על מותו.
רן חברו הקרוב היה זה שבישר לי רשמית על מותו. רק כשרן חזר מהחזית, שמעתי את כל הסיפור. שהוא כתב לי גלויה והכניס אותה לכיס כי קראו להם לפתע, רגע אחרי שהושגה הפסקת אש, לעיר סואץ. הם היו מחוץ לזלדה כשספגו פגיעה ישירה והוא נהרג.
חודשים אחרי המלחמה לא ידעתי מה קורה. מה זאת אומרת נעדר? הייתי הולכת כל יום לאחר העבודה לבית הדואר, מתנדבת במיון מכתבים. התנהגתי כמו רובוט. חשבתי שאם אהיה קרובה אולי אמצא מכתב. אבל האינטואיציה הייתה חזקה מהכול. יום אחד, במקום ללכת הביתה הלכתי לאימא שלו, שאותה לא ביקרתי מאז שפרצה המלחמה ושעמה לא הייתי בקשר. ראיתי אותה במצב רע מאד ובלי לשאול שאלות נכנסתי. מתברר שזה היה היום הראשון של השבעה, הרגע שבו הודיעו לה רשמית שהוא נהרג. אף אחד לא שאל שאלות. כולם הניחו שהגעתי לשם כי הודיעו לי. האמת היא שאף אחד לא הודיע לי כלום. פשוט הרגשתי.
אחרי הרבה זמן, לא יודעת כמה כי הזיכרון שלי מעורפל, הגיעה חבילה ובה תעודת הזהות, הארנק, הדיסקית ומכתב. והיו שתי גלויות - אחת להוריו ואחת אליי. שתיהן היו מגואלות בדם. הוא נשא אותן על גופו בעת שנהרג וכנראה תכנן לשלוח אותן מיד לאחר הקרב. זה המכתב האחרון שלי ממנו.
ואז, חלפו כמה ימים וקיבלתי הודעה: הארון והמקרר הגיעו. מה? מה אני עושה עכשיו עם זה? את המקרר הלכתי לקבל, לא יודעת למה. את ארון הבגדים לא הייתי מסוגלת. מעולם לא גרתי בדירה שלנו. היא הייתה ריקה במשך שנים והפכתי אותה לדירת הנצחה. מסגרתי את התעודות שלו: עיטורים, מפה של הקרבות, תמונות שלו. תליתי את הכול על הקירות והזמנתי את החברים שלו. הכנסתי קלטת למכשיר הקלטה והקלטתי את כל הסיפורים עליו. אז שמעתי לראשונה מה באמת היה שם.
אחרי זמן מה אמרו לי כולם "תעשי משהו עם הדירה, תמכרי אותה כבר". אז פרסמתי מודעה. ישבתי בדירה שהייתה אמורה להיות של שנינו וחיכיתי שיבואו קונים. כשהם באמת באו כעסתי עליהם. איך הם מעיזים לרצות לקחת לי את הדירה שלנו, זו הרי דירת הנצחה. עד שנשברתי, העברתי אותה למתווך ואמרתי לו - תעשה עם זה מה שאתה רוצה.
לפני עשר שנים התקשרו אליי מהגדוד ואמרו לי: "אנו רוצים להעניק לך שי לראש השנה, כמו בכל שנה". השבתי: מה פתאום כל שנה, 30 שנה אני אלמנה ולא שמעתי מכם כלום. 40 שנה בלי בשורה רשמית. רק מכתב מוכתם מדם ממנו שבו הבטיח לחזור הביתה.
מומלצים
