שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    צאלה עברה קיצור קיבה - וסיימה בכיסא גלגלים

    צאלה מנור רק רצתה להיפטר מעודף המשקל שממנו סבלה - אך מצאה את עצמה בכיסא גלגלים לאחר ניתוח לקיצור קיבה. בשל חוסר תיאבון לאחר התהליך היא לא אכלה דבר במשך 10 שבועות, עד שהתמוטטה מחוסר תזונתי וגופה נפגע קשות. היום, בשיקום, היא מנסה להביט בתקווה בשנה החדשה

    זאת הייתה אמורה להיות השנה של צאלה מנור, בת 29 מתל אביב: היא תכננה לעבור ניתוח שרוול לקיצור קיבה ולהתחיל בחיים חדשים, בלי נטל המשקל הגבוה שאליו הגיעה - 116 קילו. אבל כל התוכניות שלה השתבשו, והיא מצאה את עצמה בכיסא גלגלים.

     

     

    הסיכונים בניתוחים לקיצור קיבה:

     

    "בשנים האחרונות עליתי במשקל בגלל התרופות שאני נוטלת לטיפול בפיברומיאלגיה שאני סובלת ממנה ובגלל חוסר פעילות", מספרת מנור בראיון ל-ynet. "תמיד הייתי מלאה, וכיוון שאף דיאטה לא עבדה בעבר בשבילי - החלטתי ללכת על ניתוח. רופאת המשפחה שלי המליצה על כך, ולאחר מכן וידאתי את העניין עם הרופאים האחרים שלי, כדי שאוכל לעמוד בזה. כולם נתנו את האוקיי שלהם".

     

    לא אכלה 10 שבועות

    בחודש אפריל עברה מנור את הניתוח בבית החולים איכילוב, לאחר שצלחה את כל הבדיקות שנדרשו ממנה בוועדה הרפואית המקדימה. הניתוח עבר בשלום, ללא סיבוכים מיוחדים, וההידרדרות במצבה החלה רק בשבועות שלאחר מכן.

     

    "הניתוח מבטל לחלוטין כל צורך לאכול וכל טיפת רעב שיש בגוף", מספרת מנור. "לא היה לי תיאבון בכלל, אבל במקום להיות חכמה יותר מהגוף ולאכול בכל זאת - פשוט לא אכלתי במשך תקופה ארוכה מאוד. פה ושם ניקרתי משהו, אבל הגעתי למצב שבו לא אכלתי כמעט כלום במשך עשרה שבועות. העברתי ימים שלמים ככה".

     

    אף על פי שההנחיות לאחר ניתוח כזה הן לאכול ארוחה קטנה בכל שלוש שעות וליטול מולטי-ויטמין, מנור לא פעלה על פיהן. "רופאת המשפחה אמרה שאני לא צריכה ליטול את הוויטמינים", מתארת מנור, "ובגלל שאני מכירה אותה יותר מאת הרופא המנתח החלטתי ברוב טיפשותי להקשיב לה. ממש לא הייתי רעבה, הרגשתי שאין לי שום צורך באוכל, וחשבתי שאם הגוף שלי מרגיש ככה בכזאת נחישות, כנראה שאני יכולה להסתדר בלי לאכול".

     

    מנור אמנם רזתה מאוד בזמן קצר והגיעה למשקל 80 קילו, אך החוסרים התזונתיים החלו לתת את אותותיהם בגופה - ובעיקר חוסר קיצוני בוויטמין B1, כפי שאירע במקרה של התינוקות נפגעי רמדיה. "הייתי חלשה מאוד וחסרת אנרגיות, ולא יכולתי לעשות יותר מדי. בשלב מסוים התחילו לכאוב לי מאוד הרגליים והרגשתי כאילו הן רדומות. אמא שלי חשבה שכדאי שאצא להליכות בחוץ כדי להתחזק, אבל כמה פעמים נפלתי ברחוב ואנשים זרים עזרו לי לקום כי לא יכלתי להקים את עצמי".

     

    להסתדר בלי לאכול. מנור בשיקום (צילום: המרכז הרפואי השיקומי רעות ת"א)
    להסתדר בלי לאכול. מנור בשיקום(צילום: המרכז הרפואי השיקומי רעות ת"א)

     

    אינפוזיות וזריקות ויטמינים

    כשהתמוטטה מנור ורגליה לא החזיקו אותה עוד, כמעט שלושה חודשים לאחר הניתוח, היא פנתה לחדר המיון באיכילוב ושם התברר מצבה הקשה. "בדיעבד, אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה", מנסה מנור להסביר. "איך שהוא הצלחתי לעבוד על עצמי ועל אמא שלי שהכל בסדר".

     

    בבית החולים הועמסו עליה ויטמינים באמצעות אינפוזיה וזריקות, והיא החלה בטיפולי פיזיותרפיה כדי להתחזק ולאפשר לגוף להתחיל להתאושש. כשחזרה לאכול אוכל רגיל לאחר כמה ימים, העבירו אותה לשיקום בבית החולים רעות.

     

    "גם פה אני מטופלת בריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה ומפגשים עם פסיכולוגית", היא מספרת. "בהתחלה ישבתי בכיסא גלגלים, אבל בימים האחרונים חל שיפור ניכר במצבי - עברתי להליכון ומשם לקביים".  

     

    -עד כמה הפיך מצבך?

    "לפי הספרות הרפואית לוקח כשנה להתאושש מהמצב שבו אני נמצאת, אבל מדובר במצב הפיך ואני בכיוון הנכון".

     

    -מה נותן לך היום כוח להחלים?

    "עצם העובדה שאני יודעת שאחזור לעצמי ואני יודעת למה לצפות בעתיד. אני יודעת מה יהיה בצד השני של השיקום, וזה נותן לי הרבה יותר דרייב לעבוד קשה ולהגיע לשם. אני לא מוותרת לעצמי. היו רגעים שבהם אמא שלי חשבה שאפרוש בגלל הקושי, אבל השתניתי והתחזקתי, ולמרות שקשה לי וכואב לי אני ממשיכה קדימה ולא מוותרת לעצמי".

     

    לדברי ד"ר ניסים אוחנה, מנהל המרכז הרפואי השיקומי רעות, תהליך השיקום שעברה מנור הוא דוגמה לתועלת ששיקום יכול להביא במקרים שבהם נדרשת החזרת המטופל לתפקוד גופני תקין גם לאחר מחלה או ניתוח ולא רק בעקבות תאונה. "בשיטות טיפול חדשניות ובאמצעות מכשור טכנולוגי מתקדם ניתן להגיע להישגים יוצאים מהכלל גם במצבים קשים", הוא אומר. "הפעילות החברתית והטיפולים 'הרכים' כגון באמצעות מוזיקה, דרמה, גינון טיפולי וכו' מעניקים להם חיזוק רוחני ורגשי. שוב ושוב אנו למדים כי החיבור בין בריאות הגוף לבריאות הנפש הוא שילוב מנצח בתהליך השיקום".

     

    מחזקים זה את זה

    בשבוע שעבר הייתה מנור חלק משיירה ארוכה ולא שגרתית שיצאה מתל אביב לירושלים: שישה אוטובוסים וחמש הסעיות מותאמות לנכים הובילו 250 חולים המאושפזים במרכז הרפואי השיקומי רעות ומדיירי הדיור המוגן במקום - אל עבר הכותל המערבי. עבור רבים מהם, קשישים וחולים המתקשים להתנייד בכוחות עצמם, הייתה זו הזדמנות נדירה להגשים חלום ולבקש לעצמם וליקיריהם שנה טובה, בתפילה שנאמרה רובה בבכי מרגש.

     

    את השיירה ליוותה ניידת משטרה היישר לרחבת הכותל, שם בירכו את באי האירוע רב פתח תקווה הרב מיכה הלוי, מנכ"ל עמותת רעות אלכס יעקובי ויו"ר עמותת רעות, הגב' מרב מנדלבאום.

     

    "רוב האנשים כאן ברעות עברו ניתוחים או אירוע מוחי, ואין אף אחד במצב זהה לשלי", אומרת מנור. "הם עברו דברים שבעיניי הם הרבה יותר חמורים, ואני מקבלת המון כוח מהאנשים פה כי כולנו פה יחד ומחזקים זה את זה. אני מתחזקת בגלל מי שמהם ולא בגלל המצב החמור יותר שלהם, כי בעיניי צרת רבים היא לא חצי נחמה".

     

    הזדמנות נדירה להגיע לכותל  (צילום: המרכז הרפואי השיקומי רעות ת"א) (צילום: המרכז הרפואי השיקומי רעות ת
    הזדמנות נדירה להגיע לכותל (צילום: המרכז הרפואי השיקומי רעות ת"א)

     

    -בדיעבד, היית עוברת את הניתוח?

    "מצד אחד אני חושבת שבחיים לא הייתי עוברת את זה שוב, ומצד שני - הוא כן עשה את העבודה והגעתי למטרות המשקל שהצבתי לעצמי. הבעיה היא שבדרך פגעתי בעצמי באספקטים אחרים.

     

    "הרופאים ראו מקרים כאלה לפני כן, ולמזלי תפסו את זה בזמן כך שאוכל לצאת מזה בעבודה קשה. לעומת מה שקרה עם התינוקות שנפגעו מחוסר בוויטמין B1, העובדה שאני מבוגרת מאפשרת לי לעבוד עם עצמי ולהחלים".




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: המרכז הרפואי השיקומי רעות ת"א
    נפלה ברחוב וזרים עזרו לה לקום. צאלה מנור
    צילום: המרכז הרפואי השיקומי רעות ת"א
    ד"ר רק שאלה
    מומלצים