"אבודים באסיה": שוקולד מריר ומפוכח

נתחיל מזה שאסיה היא לא אפריקה, וישראל היא לא אבונו קילוסה. צרות במדינה אחרת, ותעיד מסכת הלבטים של הקונגרס, הן הרבה יותר אקזוטיות והרבה פחות בוערות. כשזה בתוך הגבולות שלך זה כבר סיפור אחר. אם "אבודים באפריקה" היתה שוקולד החלב הסאטירי של yes - מצחיקה, שובבה, חכמה וקורצת, אז העונה השנייה שלה שעלתה אתמול (א') - "אבודים באסיה", שמתרחשת פה בארץ חמדת אבות, היא כבר השוקולד המריר. אותו עיקרון, אבל עם הרבה יותר משקעי קקאו מפוכחים ומחוספסים. הופ הופ טרללה, גדלנו בעונה.  

עינת שרוף. בונה בניינים(צילום: אווה גז, אלמנט צילום)

ייאמר לזכותה, "אבודים באסיה" היא כמעט כל מה שטלוויזיה ישראלית יכולה לאחל לעצמה. גם הפעם, כמו בעונה הראשונה שלה, היא גולשת על כתיבה חדה, הרבה דמיון ותשומת לב לפרטים, מעט מאוד רגעים מתים אם בכלל וקאסט מדויק (עידן חביב ורותם סלע ממשיכים להפתיע, צחי גראד הוא מתנת אלוהי-הסאטירה לברואיו, מעיין בלום רץ עם הדמות שלו עד הסוף, ועינת שרוף מצאה סוף סוף את המקבילה המשחקית לריקודי שולחן בגנקי). אבל בעונה הזאת הכותבים (איתי רייכר, אילן שפלר, יובל שפרמן, רועי עידן) מתחו עוד קצת את הגבולות, חיטטו קצת יותר עמוק בפצע, עם פחות רחמים ויותר ריאליזם. כל הסימנים מראים שהם התעוררו על החיים שלהם, ומה שמצאו פה עשה להם חשק ללחוץ על הסנוז ולהמשיך לישון.

ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"מחוברים +": שיחת הברזייה הבאה שלכם

קצה האגם: קשה לצפות, וקשה להפסיק לצפות

גמר "המירוץ למיליון": ותודה לשד העדתי   

אם הייתם מסכמים על יבש את מה שהיוצרים של "אבודים באסיה" חושבים על עצמם ועלינו, הייתם מקבלים את הרושם שמדובר בחווית צפייה מזוכיסטית. זה לא סתם שהדמות של רותם סלע, צליל, סובלת מתסמונת "הרחם הקניבלי" (גוגל לא שמע עליה, אגב), סוג של מחלה שגורמת לאיבר לחסל את העוברים שהוא אמור להזין ולטפח ולשלוח לקולג'. כולם ב"אבודים באסיה" יוצאים בשלב זה או אחר מושחתים, נלעגים, חסרי מודעות, עמוד שדרה, כליות או לב. אבל למרות ההקצנה בחריפות ובביקורתיות, "אבודים באסיה" מצליחה להגניב ממתקים ששומרים על האיזון ומשאירים אותה כייפית לצפייה, גם כשהם מגניבים אגרופים קטנים לבטן פעם אחר פעם.  

פרומוביץ' וגראד. מתנת אלוהי-הסאטירה לברואיו(צילום: אווה גז, אלמנט צילום)

דמויות כמו צליל, יניב ושלומצי מספרות באופן מענג את הסיפור של סלבס מזן דוגמן או אנשי עולם הפרסום שחיים את הקיום האגוצנטרי שלהם, נותנים סצנה ומחכים שנשאל את עצמנו אם זאת סצנה רצינית או דרמטית, רק כדי כשבסוף כל משפט שלהם ירים הסרקזם את ראשו המחודד ויגחך. אפתי ואדי וקסלר, בגיבוי הבת שלהם, ליהי (נעמי פרומוביץ'), והדוד שוקי מהעירייה (יגאל עדיקא) שמובילים את קונצרן "האני" מעולמות האופנה לנדל"ן (מה לעשות, שם מונח הרשע החדש) עם האגוצנטריות המנוכרת שאנחנו מייחסים להם, והבן ארון, שמוכיח ששום דבר טוב לא יכול לגדול בצֵל הזה.

מעיין בלום. רץ עם הדמות עד הסוף(צילום: אווה גז, אלמנט צילום)

"אבודים באסיה" מאפשרת לנו לגחך על האנשים האלה, שאנחנו קוראים עליהם במדורי הכלכלה והרכילות מצד אחד, ומצד שני לבכות קצת על עצמנו שככה המדינה שלנו נראית. היא מדבררת נפלא את הקלישאה על אנשים שלוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות ואותנו לא ברצינות בכלל. אז הפעם הם לא מזיקים רק לתושבי אפריקה אלא לנו. אז אני לא יודעת במה ישתמשו במלחמת האזרחים הבאה (מה שלא יהיה, טוב שירדן ג'רבי בצד שלנו), אבל הנוכחית כבר כאן, והנשק שלה הוא סאטירה קולעת ומענגת. תביאו עוד.