דור שני להלם קרב: "אבא צורח ובוכה בחדר"
ערן ראה את אביו מתכנס בתנוחה עוברית בתקופות של מתח, אבא של שחר נהג באלימות ודיבר במבט מושפל, ואביה של עינת "חי בהמתנה לארמגדון". שנים חלפו עד שהממסד הישראלי הכיר בהלומי קרב, וכעת הוא נדרש להתמודד עם ההשפעה על הילדים. במה מיוחדת הטראומה של יום כיפור? ומהם קווי הדמיון לדור השני לשואה? מבט אחר על הילדים של חורף 73'
הטנק של גדעון (שם בדוי) נפגע במהלך הכאוס של תחילת מלחמת יום הכיפורים בחזית הצפונית. פצוע פיזית ונפשית, אחרי שאיבד את הקשר עם חבריו לצוות, הוא התחיל מסע רגלי באמצעו של שדה הקרב כשאש סורית וישראלית מכל כיוון. מבולבל, חסר אונים ומוכה הלם הוא המשיך לצעוד, במעין אודיסיאה פרטית שמאז ועד היום לא הצליח להעריך כמה זמן נמשכה. שעות? ימים?
בנקודה מסוימת באמצע התופת נתקל בו ג'יפ צה"לי ולקח אותו למרכז איסוף פצועים, ושם החל מסע הייסורים האמיתי שלו. "מבחינת אבא שלי באותו רגע הזמן קפא", מספר בנו ערן. "מאז הוא רואה את האירועים הללו שוב ושוב, בלופ. הוא רדוף על ידי זה. הוא לא מדבר על זה יותר מדי, אבל כשהוא כבר נפתח - הוא מכנה את מה שקרה לו 'צעדת המוות'. את כתונת הפסים של האסיר החליפו מבחינתו המדים הקרועים שלו".
גדעון, כמו לוחמי צה"ל רבים אחרים, נושא עמו פרט לצלקות הפיזיות גם פצעים נפשיים עמוקים שלא הגלידו אפילו ארבעה עשורים אחרי הקרבות.
החשיפה היום-יומית במסגרת המשפחה לתוצאות של הלם הקרב צילקה את הילדים, ובשיחות שלהלן מתגלים קווי דמיון מצמררים לסיפורים המוכרים של בני הדור השני לניצולי שואה. "לפעמים כשהמתיחות הביטחונית בארץ גוברת, אבא מתחיל להתפרץ ולבכות ולומר שהסורים באים לכבוש אותנו", ממשיך ערן, בנו של גדעון. "כשמגיע צו ראשון או צו מילואים לאחד הילדים הוא מתכנס בתנוחת עובר וממרר בבכי. וזה בלי לדבר על היום-יום - בכי בלילות ובהייה אינסופית בחלל.
"בהסתכלות של אבא שלי, המספר האישי שלו הוא כמו מספר שקועקע לו על היד. לנו הילדים היה ברור שאין פה השוואה, אבל ככה הוא רואה את זה וככה הוא מתאר לנו את זה. מבחינתו עמדנו לפני שמד. הוא היה לבד ונאלץ לנדוד בשדה הקרב כדי לשרוד. ההורים של אימא שלי הם ניצולי שואה, והם לא היו מסוגלים להתמודד עם ההתנהגות של אבא שלי. בשלב מסוים הם פשוט נמנעו מלהגיע אלינו".
ממש פחדתי מאבא שלי
כמו ערן, גם שחר חיה תחת ההתמודדות היום-יומית של אביה עם אירועי מלחמת יום כיפור. היא מגדירה את עצמה "דור שני למשהו שאני לא יכולה להסביר", ולדבריה חוותה את הטראומה של אביה על בשרה.
"זה נורא להגיד, אבל ממש פחדתי מאבא שלי", היא אומרת. "הייתה אצלנו בבית אלימות קשה, עד זוב דם. לקח לי שנים
אחד הקשיים הגדולים שעמם התמודדו שחר ובני משפחתה נוגעים לעובדה שאביה מעולם לא הסכים לדבר או לספר על קורותיו במלחמה, שהביאו לפציעה ולאשפוז ממושך, בין היתר בבית חולים פסיכיאטרי.
"הוא אפילו סירב לקבל פיצויים של נכה צה"ל כדי למחוק כל קשר לשם", היא ממשיכה. "זה אדם שמרגיש שהוא בלי עתיד והעבר רודף אחריו. אני מרגישה כמו בת של ניצול שואה במובן הזה שכל דבר קטן יכול להקפיץ אותו וכל מילה תחזיר אותו לשם. שנים אני משננת לעצמי שאני לא אכה את הילדים שלי, שאבא שלי עבר משהו נורא והוא חולה, אבל אני אהיה אחרת".
טרמינולוגיה של שואה
דורון, אביה של עינת, היה תומך לחימה באחת מיחידות פיקוד דרום כשפרצה המלחמה. בימיה הראשונים הוא לא נתקל בקרבות של ממש, אבל עם תחילתו של מבצע צליחת התעלה הוא הוצב בעמדה קדמית. "את התופת שהייתה שם ואת מראות ההרוגים הרבים הוא נהג לתאר בפרוטרוט ואפילו התמודד עם זה בטיפול", מספרת עינת. "אבל מהתחושה ש'יד ההנהגה נשמטה מההגה והאובדן קרוב' הוא לא הצליח להשתחרר מעולם".
דורון נושא את הטראומה הזאת כיום ובתו מתארת את התנהלותו היום-יומית כ"מישהו שנערך לארמגדון". עד היום הוא
"לפעמים הוא חוטף פלאשבקים ומספר על ההוא שמת פה וההוא שחטף שם", היא ממשיכה. "הטרמינולוגיה מאוד מזכירה שיח על השואה. הוא תמיד אומר שהם נלחמו כמו פרטיזנים. סבא וסבתא שלי ניצולי שואה ושיחות שלהם עם אבא שלי נשמעות לפעמים כמו החלפת חוויות. לא מדברים על מה היה בפועל, אבל מדגישים זה לזה שחייבים לשרוד ואסור להיתפס".
חיי הילדים כשדה קרב
העולם האקדמי החל לעקוב אחר ההשפעות על משפחות הלומי קרב. פרופסור זהבה סולומון, חוקרת טראומה ומרצה באוניברסיטת תל אביב, טוענת שהילדים מושפעים עמוקות מהתסמונת הפוסט-טראומאטית שמופיעה אצל הלוחמים בשנים שאחרי הקרב: "זה יכול להתבטא לדוגמה ברגישות לרעש, ולילדים קטנים מן הסתם יש נטייה להרעיש. התגובה יכולה להיות קשה ואב עלול לאבד עשתונות, לשבור צעצועים ולהתבטא באלימות מילולית או פיזית. זה יכול להפוך את החיים של הילדים לשדה קרב של ממש".
לדברי פרופ' סולומון, תחושת הקרבה לאבדון שחוו האבות עוררה אצלם תחושת חוסר שליטה והם מחכים מאז לקטסטרופה שתקרה. גם המאפיינים המיוחדים של מלחמת יום הכיפורים – ובהם ההפתעה הגמורה שבה היא תפסה את ישראל – ביססו את התחושות של חוסר האמון.
"זה לא היה כבוד גדול להיות הלום קרב באותה תקופה", היא מדגישה. "החברה לא קיבלה את זה, אז אצל הנפגעים התפתחה תחושת אשמה. גם לפני זה היו הלומי קרב, גם ב-67', אבל אז הניצחון היה כל כך גדול עד שזה לא הורגש. מלחמת יום כיפור יצרה תחושה של חוסר אמון, לא רק פנימי אלא גם חיצוני: בעולם כולו לא אוהבים אותנו".
ד"ר דרור גרין, פסיכותרפיסט ובעצמו הלום קרב ממלחמת יום כיפור, עוסק בטיפול בבני משפחות של הלומי קרב, והוא מתריע מפני הצפוי בעתיד בשל הזנחת התופעה: "התחום הזה מוזנח לחלוטין. לדעתי התופעה הזאת - שמתייחסת בעיקר למלחמת יום כיפור - תופיע בעוד כמה שנים אצל הילדים של הלומי קרב ממלחמת לבנון השנייה".
לפנייה לכתב/ת 
