שתף קטע נבחר
 
צילום: יובל חן, shutterstock

שיר כאב: משה מדבר אל העצים והאבנים

משה הופך את מילותיו האחרונות לשיר, כדי שאנחנו, צאצאי צאצאיו, ניטיב לזכור אותם. אילו היה שומע אותנו שרים בהתלהבות ובמחיאות כפיים את מילות הקדיש, אולי היה מתחרט ובוחר להיפרד מהעולם דווקא בפרוזה

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא: הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ".

 

שתי שירות גדולות הותיר לנו משה: שירת הים ושירת האזינו, והמרחק ביניהן ארבעים שנה והתהום עמוקה יותר! בשירת הים פותח משה בפנייה ישירה לאלוהים: "אשירה לה׳ כי גאה גאה", ואילו ארבעים שנה לאחר מכן שוב אינו פותח בפנייה לאלוהים ואף לא אל העם. אל העם אינו פונה כי נואש מלשנות את דרכיו ולשרש מקרבו את עבודת האלילים, ואל הקב״ה אינו פונה כי נתאכזב שלא התיר לו להיכנס אל הארץ.

 

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

  

משה פותח את שירתו בפנייה אל איתני הטבע, אל ראשית הבריאה: אל השמים ואל הארץ. אל המטר ואל הטל. אל הדשא ואל העשב. שנאמר בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ - אליהם אדבר. ונאמר תדשא הארץ דשא עשב. אל הדשא אדבר. אדבר אל העצים ואל האבנים. לכל אלה נתת כל משאלותיהם ולי אינך נותן. ורק לאחר שהביע את מחאתו בפתיחה זו, הוא חוזר לתלם, אל הקו הקבוע הנקוט בידו: לשבח את אלוהים על גדולתו, כמאמר חז"ל: על הטוב נברך ועל הרע לא נברך?

 

רעה תחת טובה

אכן, בשורות מלאות הוד פותח משה את שירת האזינו. אך אל תטעה אותנו הפתיחה הנשגבה הזאת. בהמשך השירה הוא עושה חשבון קר ונוקב עם העם המרדני והפתלתול הזה, שאינו מגלה את אסירות התודה הראויה כלפי הטובות שהרעיף עליו הקב"ה.

 

וכך הוא מתאר את כפיות הטובה של העם: "וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר".

 

כל זאת קיבל העם מאלוהים, אך הוא אינו משיב טובה תחת טובה: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט. שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂית וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ".

 

ומי אשם בכל אלה? האם האדם אשם שנתפתה לאכול כל מה שהציע לו הקב״ה? והרי כל מה שהציע לו הן "תנובות שדי", ברכת האדמה וכל הפירות שנתברכה בהם ארצנו. האם יתכן שהקב״ה יעניש את ישראל על שהתענג על מה שהציע לו הבורא? לא ולא!

 

יצר הזלילה

כאן לומדים אנו על זכות הבחירה של האדם, לבחור במה שטוב ורצוי לו ולא להיסחף אחרי פיתויי העולם הזה, כי הבורא מעניק לאדם כל טוב העולם רק כדי שיבחן את יכולתו לומר לא! כנאמר: הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב - ובחרת!

 

על חוסר יכולתו של האדם להתגבר על יצר הזלילה, עומד המאמר העממי היהודי שאומר: כמה שהבטן הזאת עלתה לי - הלוואי שהיה לי. ואת מה שהיא שווה, אני מאחל לשונאי.

 

כידוע הקב"ה נתן לאדם דחף הנקרא רעב, להאיץ בו לחפש אוכל, ולא העניק לו מנגד דחף הנקרא שובע להאיץ בו להפסיק לאכול כשנתמלאה בטנו. ואיך יידע האדם שדי לו? האם לא זו הסיבה ששמן ישורון ויבעט? בגלל חסרון אותו אינסטינקט?

 

הנקודה של חכמי טבריה

כל זאת נכון כאשר אנו קוראים את הביטוי ״תנובות שדי״ בשין ימנית ופירושו תנובות הקב״ה הנקרא שדי. והנה, מיד אחר המילה שדי מופיעה המילה ״ויניקהו״. מי היניקהו אם לא שדי? יתרה מזאת, משה משתמש בדו משמעותה של המילה שדי: פעם אחת שמו של הקב״ה ופעם אחת שדי אישה שלשניהם מתכוונת המילה "ויניקהו".

 

ועוד הוכחה שכוונתו לאלוהים: הביטוי הבא בהמשך ״ויטוש אלוה עשהו״. פותח בשדי וחותם באלוה. אך אם נתבונן אל הכתוב בעין בוחנת, נגלה להפתעתנו כי חכמי טבריה, כשניקדו את התורה במאה השישית לספירה, הניחו את הנקודה בצד השמאלי של השי״ן וכך הפכה לשדי - השדות שלי.

 

השדות שלי נותנים את היבול ולא האלהים שלי! ומדוע עשו זאת? האם לא הבינו כי משה רבנו נתכוון להלל את הקב״ה? יש מצב! וזה מחזק את מה שאמרנו בתחילת השירה: משה מהלל את נפלאות הטבע במקום להלל את הקב״ה. כבמין מטוטלת עובר משה משבחי הבריאה לשבחי הבורא ושוב שבחי הבריאה וחוזר חלילה. ואם אני רואה זאת וחכמי טבריה רואים זאת - גם אתם האזינו לדברים הללו!

 

שירים נטמעים בנשמה

ממה שנרמז בפרשה הקודמת יש לשער שכל שירת האזינו הושמעה כשיר והיתה מלווה במוסיקה! טקסט המשובץ במוסיקה קל יותר לזכרו ולהטמיעו בתוך הנשמה.

 

ידוע כי בני האדם זוכרים שירים בקלות רבה והם נחרתים בזיכרון לשנים רבות, בעוד שדברי פרוזה ונאומים הופכים לאבק פורח. ואמר על כך רבי לוי יצחק מברדיטשב: השירים והפזמונים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות.

  

ואכן, גם השירה של משה הפכה לתורה. והכתוב בפרשת ויילך מערב בין השירה לתורה, ללמדנו שאינן אלא דבר אחד.

 

פעם אחת נאמר: "תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל—בְּאָזְנֵיהֶם". וכמה פסוקים לאחר מכן נאמר "השירה הזאת": "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ומשה אכן מלמד את העם לשיר את התורה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ומאז למדו בני בניהם של ישראל כי יש לשיר את התורה ולא לקראה! ועשו את טעמי המקרא שאינם אלא תווי הנגינה ההופכים את התורה לשירה, ומבטיחים כי גם הבורים ועמי הארצות יידעו לשיר את התורה אפילו כאשר אינם מבינים את מילותיה.

 

כינור שמנגנים בו לצים

אם כך נשאלת השאלה האם לא ראוי להפוך כל טקסט לשיר כדי שיזכרוהו? חכמים בדורות מאוחרים נחלקו בדעתם בעניין זה: השימוש בשירה להעברת מסרים – טוב או רע? אומר על כך רבי משה בן עזרא במאה האחת עשרה: "את השיר אפשר לזכור באופן יותר טוב, והאוזניים מהירות לשמוע ולקבל אותו. אבל מכיוון שהחלו בני אדם לרכוש כסף על ידו, ועשו אותו סולם לקבל מתנות, בלה מעיל יופיו ונדלחו מי תפארתו. מני אז נחשבו מאמרי המליצה למעולים מן השיר".

 

כבר חכמי התלמוד עמדו על הסכנה של הפיכת שירה לשיר והזהירונו: "הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו – מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש-ברוך-הוא ואומרת: ריבונו של עולם! עשאוני בניך ככינור שמנגנים בו לצים".

 

ואכן ראינו זאת בכמה שירים בני ימינו. כאשר הנביא מדבר מדם ליבו על שחיתות המנהיגים ועל הדוגמה הרעה שהם נותנים לעם, אנחנו שרים את דבריו ורוקדים אותם בהתלהבות: אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? או ששרים את הקדיש של בית הקברות עם מחיאות כפיים: יעשה שלום, יעשה שלום, שלום עלינו ועל כל ישראל.

 

מיטב השיר - כזבו

הרמב"ם קבע כי הפיכת טקסט לשיר גורמת לאנשים להפסיק להקשיב למילים! וזו לשונו: השירים המחוברים – באיזו לשון שיהיו –

צריך לבחון את תוכנם. מפני שראיתי זקנים וחסידים, מאנשי תורתנו, כשיהיו במשתה יין, כמו חופה וכדומה, וירצה אדם לשיר שיר ערבי – אפילו (כאשר) נושא השיר ההוא חיובי, כמו שבח הגבורה או הנדיבות, או בשבחי היין – ירחיקו את השיר הערבי בכל צד של הרחקה. ואין מותר אצלם לשמעו! אך כשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים – לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, אפילו כאשר יהיו בו דברים שאין ראוי לשמעם – וזוהי סכלות גמורה!

 

ולכן נקראת הפרשה האזינו: דבר ראשון האזינו - הקשיבו למה ששומעות אזניכם האזנה ביקורתית ודבר שני האזינו: השתדלו למצוא איזון בין המעלות לבין המגרעות שיש במה ששמעתם, ובחרו לכם את שביל הזהב בין הטוב שיש באמת לבין היופי שיש בשקר. שהרי בשבח התורה נאמר: תורת אמת נתן לעמו, אל ואילו על שבחו של השיר נאמר: מיטב השיר - כזבו.

 

  • טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

 

שנה טובה ושבת שלום לכל קוראינו הנאמנים! יורם טהרלב.


פורסם לראשונה 04/09/2013 12:28

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רותם פלדנר
שדי - השדות שלי ולא אלוהים שלי
צילום: רותם פלדנר
מומלצים