שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    האמת העירומה / טור

    אריק שיבק מקובע ולא מתאים לאמן את נבחרת ישראל הנוכחית, והשחקנים הבכירים לא מספיק מגוונים, אבל הבעיה מתחילה עוד לפני זה. עידו אשד בטוח שצריך לגדל דור חדש של שחקנים ותוהה: מתי איבדנו את הדרך?

    "כי היא...

    לא צעירה מדי, לא גבוהה מדי,

    לא נמוכה מדי, ככה היא באמצע,

    לא חכמה מדי, לא טיפשה מדי,

    היא כל מה שרציתי לפי המידה"

     

    עוד ב-ynet ספורט:

     

    נבחרת ישראל הייתה יכולה להעניק לנו בדיוק לפי המידה שלה. מיצוי הפוטנציאל הבינוני היה מביא אותנו לשלב הבא, לקצת הרגשה טובה, ל"חוח צחוק בין שושני הבכי". אבל החמצנו את האפשרות הזו כבר במשחק הראשון והעלוב נגד בריטניה, וברבע הראשון המביך במשחק האחרון נגד גרמניה, אליו עלתה נבחרת ישראלית נרפית, לא דלוקה, חסרת דבקות במטרה, ועשתה עבירה ראשונה רק בדקה ה 14 (!) ושלוש עבירות בכל המחצית הראשונה. איך אפשר להתייצב למשחק מכריע באופן כל כך רדוד רגשית? איך שלא נסובב את זה, האדם שמופקד על כך הוא המאמן.

     

    צפו באוהדים האופטימיים לפני משחק הנבחרת והתגובות בסיומו (צילום: ראובן שוורץ, עריכה: אורן אהרוני)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    לא מתאים לנבחרת הזו. שיבק (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
    לא מתאים לנבחרת הזו. שיבק(צילום: ראובן שוורץ)

     

    אריק שיבק הוא אולי מאמן כדורסל טוב, אבל הוא לא מתאים לנבחרת ישראל הנוכחית. כי הנבחרת הזו היא בבואה של 12 שנות כדורסל ישראלי גרוע, שגידלו דור של שחקנים מפונקים, אגואסיטים, ובעיקר חלשים מנטאלית.

    במקביל הם גם שחקנים שמפתחים יכולת אחת או שתיים, אבל חסרים את השאר. שחקנים שמפוזרים בליגות שונות של מדינות שונות מתאספים לכמה שבועות של הכנה. למאמן אין הרבה זמן לעבוד, בטח לא ללמד, אז מארגנים כמה תרגילים ומשחקים עם מה שיש. כמעט נטו הכישרון של השחקנים. כל אחד מביא מהבית את מה שיש לו. והנה אנחנו מקבלים את המוצר בלי המעטפת של הקבוצה, שמחביאה את כל החולשות. זוהי האמת העירומה. והיא די מכוערת.

     

    השחקנים הבכירים שלנו מסורסים. זהו מלכוד 22 של הכדורסל המודרני, שמושך שחקנים מהר מדי למקום בו יצטרכו לספק סחורה ולהפסיק ללמוד. עומרי כספי פחות טוב מאשר לפני שלוש שנים, נטול יכולת אלמנטרית של אחד על אחד. ליאור אליהו לא למד לקלוע, ויוגב אוחיון לא יודע למסור. יותם הלפרין אחרי חמש שנים של תפקיד שולי בקבוצות אירופאיות, נטול אגרסיביות לחלוטין, עוצר כל מתפרצת ומחכה לפיק אנד רול סתמי לרוחב. אפיק ניסים שבחר ללכת לאירופה ולהנהיג קבוצות, הוא היחיד שיש לו את כל היסודות, כולל קליעה מתוך כדרור, אבל הערב שיחק רק 14 דקות, כי המאמן דבק בעקרונותיו המיושנים.

     

    איפה הוא היה? אפיק ניסים (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
    איפה הוא היה? אפיק ניסים(צילום: ראובן שוורץ)

     

    מאמן נבחרת ישראל לא צריך לא להיות מאמן כדורסל מצויין. הוא צריך להיות פסיכולוג, תחמן, קשוח ותחבולן. הוא צריך לאכול לשחקנים את הראש, ולגרום להם לאהוב אותו ולשחק בשבילו. לקחת את שבבי הכישרון האלה ולהוציא מהם תוצאות. כל זה עד שנשנה את דרך לימוד

    המשחק ונגדל דור חדש של שחקנים שלמים טכנית, ובעלי גישה נכונה למשחק. אריק שיבק לא כזה. הוא אימן לפי מציאות מדומה, כמו שיאמן המאמן של הנבחרת ב-2025, כשיגיע הדור החדש של השחקנים, אם נעשה שינוי יסודי ואמיתי בלימוד המשחק.

     

    שיבק לא נשך, ולא אילתר, ולא שינה תוך כדי תנועה, אלא התחפר בעמדה. הוא לא הסיק מסקנות ממשחקי האימון, לא רשם את מורן רוט בסגל הרחב, לא הביא את אלכס צ'וברוביץ' לאליפות, ולא החליף מתאזרח שהיה פצוע שלושה חודשים ולא התאמן. הוא גם לא הושיב את עומרי כספי על הספסל בפתיחת המשחק האחרון נגד גרמניה, גם לא העלה את אפיק ניסים בחמישיה אחרי משחק הפלא שלו והנחית את השחקן היחיד שלנו שהיה בזון, ודווקא המשיך עם רביעיית הקסם שלו, כמו שהחליט להפיל על עצמו את עמודי המקדש.

     

    צריך לגדל דור חדש. שחקני הנבחרת (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
    צריך לגדל דור חדש. שחקני הנבחרת(צילום: ראובן שוורץ)

     

    אפשר היה להבין את הקיבעונות האלה כבר מההצהרה שלו בקיץ הקודם: "יוגב הוא הרכז שלי". מאותו אותו רגע מורן רוט עזב ולא חזר, וגם גל מקל לא עשה את כל המאמצים להתנגד לבקשה של דאלאס. נבחרת ישראל זו לא קבוצה, צריך לאמן אותה אחרת לגמרי. לחץ, ריצה, ושלשות צריכה להיות שיטת המשחק הקבועה שלנו, ולא המפלט האחרון.

     

    אסור לנו לשכוח שספורט הוא קודם כל חינוך, ונבחרת ישראל היא מקור להשראה לעשרות אלפי כדורסלנים צעירים. מה הם למדו ממנה? לכן זה כואב לנו. לכן צריך דוגמה. וייתכן שהבעיה רחבה יותר ונוגעת לרגש הלאומיות שלנו. הלב נחמץ לראות נבחרות שמחובקות בזמן השמעת ההמנון שלהן, ואצלנו כל אחד לעצמו. לדגל ולסמל הייתה פעם משמעות רבה יותר עבורנו. איכשהו הפכנו לאזרחי העולם, שמשתמשים במדינה רק לניקוי המצפון ולקלישאות על "ביחד".

     

    כל אחד לעצמו. השחקנים בזמן השמעת ההמנון (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
    כל אחד לעצמו. השחקנים בזמן השמעת ההמנון(צילום: ראובן שוורץ)

     

    אנחנו משחקים בלי אהבה, בלי הנאה, רק עם פחד וכעס. לא ממש סומכים על עצמנו, לא באמת סומכים על החבר, בכלל לא סומכים על המאמן. מי שאוהב ומכבד את המדינה שלו, לא משחק ככה. את עבודת התיקון הארוכה והיסודית, אולי צריך להתחיל בכלל שם. לא ברגליים, לא בידיים, אפילו לא בראש. קודם כל בלב. הרי אפשר לאהוב אותה, גם כשככה היא באמצע. אבל לא ככה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים