האזינו: המח"ט שלא קיבל תגבורת - ונהרג
ביומיים הראשונים ניהל אל"מ יצחק בן שוהם את קרבות הבלימה בדרום הגולן. בהקלטות רשת הקשר שהותרו לפרסום נשמעת בקשתו לסיוע נענית בשלילה, ובן שוהם מגיב: "חבל, חבל, חבל". זמן קצר לאחר מכן הוא נהרג מצרור סורי
ביומה השני של מלחמת יום הכיפורים עלה בקשר אלוף משנה יצחק בן שוהם, מפקד חטיבת השריון 188, וביקש תגבורת לקרבות הבלימה של הצבא הסורי בציר הנפט בדרום רמת הגולן. בקשתו נדחתה ובן שוהם נשמע אומר בתגובה: "חבל, חבל, חבל" (להלן בסיום קטע ההקלטה השלישי). אלה היו מהאחרונות במילותיו: זמן קצר לאחר מכן הוא נהרג מצרור בעת שעמד בצריח הטנק שלו. הוא היה אחד הקצינים הבכירים שנפלו במלחמת יום כיפור, ו-40 שנה לאחר מכן נחשפות הקלטות הקשר של הקרבות. האזינו לחילופי הדברים במהלך הקרב:
בן שוהם היה אחראי על הגזרה הדרומית ברמה ולחם עם שתי פלוגות בלבד מגדוד 53, לצדו של כוח צביקה (צביקה גרינגולד, שקיבל את אות הגבורה על תפקודו במלחמה). את התגבורת הוא ביקש מהגזרה הצפונית, שם לחם מפקד חטיבה 7 יאנוש בן גל.
אחד האחרונים ששמע אותו היה קצין המודיעין שלו, משה צורי (צוריך), לימים אלוף משנה בעצמו. בשיחה עם ynet הוא אומר: "מלחמה היא לא משחק מחשב ולא תמיד בקרב דברים מסתדרים כפי שאתה רוצה. אבל אם היינו מקבלים אז עוד שתי פלוגות, והיה אפשר להשתמש בכוחות שקיבלנו בהמשך ומוקמו במקומות לא נכונים בתל סאקי, אזי דרום הרמה לא הייתה נכבשת, ותוצאות המלחמה היו אחרות. באופן הזה היינו יכולים להשתמש בשריון שלנו ככוח מתמרן ולא רק ככוח בולם".
הם נשארו חשופים בצריח
חייו של צוריך ניצלו למעשה הודות לקצין האג"ם של החטיבה, סא"ל בני קצין. ב-11:30 בבוקר ב-6 באוקטובר, יומה הראשון של המלחמה, קיבל צוריך עדכון מאמ"ן ומייד כינס את בן שוהם, את הסמח"ט סא"ל דוד ישראלי ז"ל ואת קצין האג"ם שבבונקר הפיקוד בבסיס נפח: "הודעתי להם שהולכת לפרוץ מלחמה. בן שוהם היה בהלם אבל נשאר רגוע, לא מתלהם. הוא אמר לי: 'כל הטנקים שלנו פועלים ופרוסים לפי תכנית שאושרה. נהיה הכי טובים שאפשר להיות'. ב-13:50 התחילה המתקפה הסורית".
על השאננות של צה"ל מלמד הסיפור הבא של צוריך: בתקופה שקדמה למלחמה שוחחו הקצינים ביניהם והסכימו שמי שישמיד טנק סורי יקבל בקבוק שמפניה. בינם לבין עצמם הם תהו כמה ארגזי שמפניה כדאי להם לרכוש.
כשפרצה המלחמה קיבל בן שוהם את האחריות על הגזרה הדרומית, הקשה יותר. הסיוע שביקש, כאמור, לא הגיע בזמן והמח"ט החליט לחבור לכוח צביקה שבציר הנפט ולהילחם שם. צוריך: "יום קודם אמר לי קצין האג"ם שלנו 'אתה לא עולה לטנק של המח"ט כי אתה לא טנקיסט'. בסוף הוא, הסמח"ט והמח"ט נהרגו כשהיו חשופים בצריח וחיי ניצלו".
בשלב מסוים בשעות אחר הצהריים של היום השני למלחמה קולו של בן שוהם כבר לא נשמע בקשר. צוריך חשב שמדובר בתקלה ושהאנטנות נפגעו. "רק בלילה הגיע צביקה וחיבק אותי", הוא מסביר על הרגע שבו נודע לו. "לולא הגבורה שלהם, כיום מי שהיו מפעילים את הקיאקים במי הירדן היו הסורים".
לדבריו, המודיעין הטקטי, בדרגי השדה, תיפקד היטב לפני הלחימה ובמהלכה: "מי שנכשל היו גורמי ההערכה במטכ"ל. הרי בערב ראש השנה הגיעו אלינו לביקור בגזרה הרמטכ"ל ושר הביטחון. ביקשנו מהם תגבורת, וקיבלנו בקושי עוד פלוגה".
"דיווחתי בקשר '20 אדום, 20 אדום'"
לצד בן שוהם וקצין האג"ם שנהרג לחמו בטנק גם הטען קשר יוסי גבריאלי והתותחן נסים עומסי. גבריאלי, אלחוטן מחיל הקשר, צוות לתפקיד הלחימה אף שלא היה טנקיסט. "בן שוהם וקצין האג"ם היו עם חצי גוף בחוץ ואנחנו למטה", מספר עומסי. "התקדמנו לעבר בסיס נפח אחרי שהבנו שהטנקים הסורים ממש על גדרות הבסיס. לאורך הלחימה בן שוהם נתן לנו תחושה של רוגע ושליטה, ועל כל פגיעה בטנק סורי אמר לנו 'אני אוהב אתכם! יופי! תקבלו שמפניה על כל השמדה'".
אבל כאמור, זמן קצר לאחר מכן נורה בן שוהם ונפל מת לתוך הטנק: "אחר כך ראינו שגם קצין האג"מ נהרג. דיווחתי בקשר '20 אדום, 20 אדום', כלומר המח"ט נהרג. בהמשך פגע פגז סורי בפריסקופים של הנהג, אז הסטנו כיוון כדי לא להיפגע מפגז נוסף, והתהפכנו. טנק ישראלי שעבר לידנו סייע לנו להיחלץ". למרות האירוע הקשה הגיעו גבריאלי ועומסי למחנה ירדן, סייעו בתיקון טנקים פגועים, וחזרו להילחם עד ליומה האחרונה של המלחמה.
מפקד החטיבה הנוכחי, אלוף משנה תומר יפרח, הוסיף: "החטיבה קמה מחדש מתוך עצמה אחרי המלחמה, ולא מתוך הנחיה, ובזכות הדבק הזה של האנשים שרצו להדביק מחדש את הפאזל".
ההקלטות באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
