אושפיזין כל השנה: החיות שמבקרות אותנו בבית ובגינה
כדי לצאת למסע הרפתקאות בג'ונגל לא חייבים לנסוע לארצות רחוקות. הג'ונגל מצוי ממש בהישג יד, בשדה הסמוך, בחצר הבית ולעתים באדניות שבמרפסת. כדי להגיע אליו, כל שצריך הוא קצת סקרנות, להתכופף למפלס העשבים ולבחון את הסביבה מגובה העיניים של הדיירים שלה. אם תעשו את זה נכון ובסבלנות רבה מובטח לכם מסע מאלף לעולם של בני ארץ זעירים ומרתקים, בהם טורפים ונטרפים, צמחונים, ממחזרים וטפילים
אחד משוכניו המרתקים של ה"ג'ונגל" שבחצר שלנו בבנימינה הוא גמל-שלמה, חרק קטן, זריז וחמקמק, שמייצג נפלא את קבוצת הטורפים המוצאים חסות בג'ונגל העשבים שבחצר, טורפים המדגימים לנו כישורי הישרדות שאינם נופלים מאלה של הטורפים הגדולים בסוואנות האפריקניות או בג'ונגלים של דרום אמריקה.
גמישות לגינות נוי וחצרות בתים
סדרת גמלי-שלמה (Mantodea) כוללת למעלה מ-2,400 מינים. מוצאה האבולוציוני קדום מאוד, והיא מדגימה פנים רבות להסתגלויות והתאמות, חלקן מדהימות. העובדה שמוצאים אותם בכל היבשות למעט אנטארקטיקה, במקומות חיות טרופיים, ממוזגים, במדבריות ואפילו בהרים גבוהים, מעידה על היותם קבוצה מוצלחת.
אצלנו בחצר מוצאים בעיקר את המין גמל-שלמה חיוור Miomantis paykullii. לעתים רחוקות מגיע לביקור גם המין גמל-שלמה ירוק.
גמל-שלמה חיוור אינו מהגדולים; אורכה של נקבה בוגרת רק כ-4.5 ס"מ, והזכר אף קטן יותר. הוא אינו מציג יכולות הסוואה מרשימות כאחיו הטרופיים, אך הוא מגלה גמישות אקולוגית רבה ומרגיש בבית גם בבתי גידול אורבניים: גינות נוי עירוניות וחצרות בתים, שמכילות מעט עשבייה למחבוא וחרקים המשמשים כמזון.
טורף זריז עם הסוואה מעולה
זהו טורף זריז מאוד הנע בקלילות בתוך העשבייה ועל שיחים. צבעו לרוב ירוק בהיר, אולם הוא מופיע גם בגוונים של חום-צהוב בהיר כצבע התבן.
היכולת להתאים את צבעי הגוף לרקע הסביבה חיונית עבור מי שהסוואה מהווה בשבילו אמצעי חשוב להתחמק מטורפים או להצלחת הציד. כעת, בראשית הסתיו, צבע הנימפות (נימפה היא זחל של בעלי גלגול חסר) בחצר תואם את צבע העשבייה המצהיבה, וכשהן לא בתנועה אנחנו מתקשים למצוא אותן.
המניע לשינוי צבע בקרב מינים שונים של גמלי-שלמה אינו אחיד. אצל גמל-שלמה חיוור צבע הגוף מושפע מהלחות היחסית. התייבשות עונתית המלווה בלחות יחסית נמוכה מהווה מניע עבור נימפה של גמל-שלמה חיוור לשנות את צבעה לגוני העשב הקמל.
שינוי הצבע יכול להתרחש רק במהלך המעבר בין דרגת זחל אחת לבאה, כחלק מהשינויים שעובר גוף החרק בתהליך הגלגול עצמו.
ראש משוכלל
הבוגר אינו יכול לשנות צבע, אבל הדבר אינו מהותי עבורו, שכן בניגוד לנימפות שאינן יכולות לעוף בטרם הגיען לבגרות, הבוגר יכול לעופף לאתר קרוב, בעל רקע המתאים לצבעו, וכך להגדיל את סיכוייו לשרוד.
אחד האיברים המרתקים של גמל-שלמה הוא הראש. אם צפיתם פעם בגמל-שלמה מקרוב, ודאי הבחנתם ביכולת המרשימה שלו לסובב את הראש, היושב על מעין צוואר גמיש. עיניו גדולות ורחבות, ובשילוב עם תנועות הראש הן מסוגלות לכסות זווית ראייה של כ-360 מעלות, יכולת חיונית מאין כמוה בג'ונגל שאינו צפוי.
9,000 עיניות קטנות
גמישות הצוואר מאפשרת לגמל-שלמה לבחון את הסביבה מבלי להניע את הגוף. כל תנועה מיותרת עלולה לחשוף אותו לטרף או לאויבים כמו ציפורים, זוחלים, דוחיים עכבישים ואפילו גמלי-שלמה אחרים.
לגמל-שלמה עין מעוצבת להפליא. כמו אצל מרבית החרקים זו עין מורכבת, הבנויה מכ-9,000 עיניות קטנות. הללו מסודרות במטריצה אופיינית ומתפקדות בהרמוניה, כדי לספק ברציפות למוח תמונת מצב עדכנית. עין מורכבת מיטיבה לזהות תנועה, מהירות וכיוון. זהו כישור חיוני לבעל חיים טורף, אשר באותה העת חייב להיות מודע לסביבתו המידית.
העיניות אינן מסודרות באופן אחיד. צד העין המורכבת בחזית הראש שטוח יחסית, וצפיפות העיניות שבו גדולה יותר מאשר בשוליים.
באזור זה הן גם קטנות יותר וזווית הראייה שלהן קטנה מאוד (כמעלה). שילוב זה מקנה לחזית העין רזולוציית ראייה גבוהה מאשר בשוליים, וכושר הבחנה בפרטים קטנים. יכולת זו מוגבלת לראייה באור חזק, ולכן גמלי-שלמה נוטים לפעילות יום.
שולי העין, שם העיניות גדולות יותר, מיטיבים יותר לראות באור קלוש, ולכן הם מזהים תנועה גם אם היא מגיעה משולי שדה הראייה.
דיוק רצחני
גמלי-שלמה ניחנים גם בראייה בינקולרית, המאפשרת אומדן מרחק כדי לאפשר לרגלי הטרף להגיע בדיוק מילימטרי אל הטרף.
יכולת זו מושגת גם תודות להתנהגות מעניינת. גמל-שלמה הרוצה להעריך מרחק אל מטרה, למשל טרף נייח או ענף קרוב (מדובר בסנטימטרים ספורים), מזיז את גופו ימינה ושמאלה לסירוגין (בדומה לתנשמת ולעופות דורסים אחרים).
תנועה זו מאפשרת לצפות במטרה משתי זוויות שונות, ולהעריך בדייקנות את המרחק אליה. מיומנות אומדן המרחק יעילה עד כדי כך שגמל-שלמה מנוסה יכול לתפוס זבוב במעופו.
רגלי טרף משוכללות
יעילות הציד של גמל-שלמה מושתתת גם על זוג רגלי טרף משוכללות. רגלי טרף הן רגליים שעברו במהלך האבולוציה התמחות לתפיסת הטרף ואחיזתו. הן מצוידות בסדרת קוצים מנוגדים, המונעים מהטרף יכולת בריחה ומאפשרים אחיזה נוחה בזמן הסעודה.
אלו רגליים ארוכות ושריריות, בעלות יכולת תגובה מהירה מאוד, של שברירי שנייה. הן משמשות גם כרגלי עזר להליכה, לטיפוס וגם לניקוי עצמי, החשוב כל כך לטורף שכל חושיו חייבים להיות בערנות מרבית.
תרגילי התחמקות ואשליות הגודל
גמל-שלמה המאוים על ידי טורף או גמל-שלמה אחר, עשוי להשתמש ברגלי הטרף כאמצעי הרתעה. הוא פורס את הרגליים לצדדים, לעתים בשילוב פריסת כנפיים, ויוצר אשליה של ממדי גוף גדולים יותר.
יש מינים שבהם מופיעות על הדופן הפנימית של רגלי הטרף עיניים מדומות, במטרה להעצים את אפקט ההרתעה. עיניים כאלה אינן קיימות בגמל-שלמה חיוור, שטקטיקת ההתגוננות שלו היא בעיקר בריחה לעומק העשב.
גמל-שלמה חיוור מתרבה בחצר. אנחנו מוצאים את תיקי הביצים שלו על שיחים ועצים וגם על הסככה במבואה או על המזגן. בוגרים ראשונים לשנה מופיעים במהלך האביב. זהו ככל הנראה הדור שהתפתח במהלך הסתיו הקודם ועבר את החורף במקומות מוגנים. בוגרים נוספים יכולים להופיע גם בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, הם לא שורדים את החורף אך משאירים תיקי ביצים שמהם יגיח דור חדש שיתבגר באביב הבא.
טורפים עזי נפש וחמודים
בוגרים של גמל-שלמה חיוור אינם מעופפים טובים, והתעופה משמשת אותם לטווחים קצרים של עשרות מטרים. הזכרים מעופפים טוב יותר מהנקבות, והם פעילים גם בלילה. אז הם עשויים להימשך לאור מלאכותי ולהגיע גם לתוך הבית. זו יכולה להיות הזדמנות נפלאה להציץ עליהם מקרוב בטרם ישוחררו חזרה לאוויר החופשי.
גמלי-שלמה הם טורפים עזי נפש, אבל באותה מידה הם חמודים להפליא ואין ביכולתם לגרום כל נזק לאדם. הם אינם ארסיים או נושאים מחלות. בחצר הם מהווים חלק מקבוצת המדבירים הביולוגיים. הם אינם בוחלים בשום טרף, אם הוא בגודל המתאים, והם טורפים גם חרקים הנחשבים כמטרידים או מזיקים לאדם.
יכולת הראייה המדהימה שלהם, המשולבת בסקרנות, אינה משאירה אותנו אדישים כאשר אנו רואים אותם. גמל-שלמה הנעצר לצפות בנו מסובב את ראשו לצדדים, למטה ולמעלה, ובוחן אותנו היטב כילד סקרן. מעניין מה הוא חושב על אותם יצורים הולכי על שתיים המתרוצצים בג'ונגל שלו.
איך ניתן למשוך גמלי-שלמה לחצר?
גמלי-שלמה הם טורפים המעדיפים בתי גידול עשירים בחרקים. צמחייה המושכת חרקים תמשוך גם גמלי-שלמה. אם גמל-שלמה חביב עליכם, שימו לב כשאתם סוגרים את התריסים, שכן לצערנו הרב לאחרונה מצאנו פרט בוגר מעוך בין שלבי התריס בביתנו.
איך ניתן להרחיק גמלי-שלמה מהבית?
גמלי-שלמה הם יצורים מעופפים והם נמשכים לאור מלאכותי. לא ניתן למנוע לחלוטין הגעה שלהם לחצר, אך אפשר למנוע את כניסתם לבית באמצעות רשתות על הפתחים.
נאחזים מהתקרה - העולם המופלא של השממיות
זה היה אחד המראות היפים שראיתי בחיי: כתם שחור מבריק מכותר במפגשים של כתום עם אדום וצהוב. הצבעים היו כל כך חזקים, שלרגע נדמה היה לי שאש פורצת מבפנים.
ככל שהרחקתי מבט מהכתם, נעלמה האש והתמזגה בשלל צבעי שלכת חמימים. צבעי השלכת הקיפו את הכתם השחור, את האש שסביבו, ויצרו מפת דרכים עגולה שבה כל השבילים מובילים למרכז השחור המבריק. זו הייתה הפעם הראשונה שהתבוננתי מקרוב בעין של שממית.
אורחות של כבוד
לא פעם סיפרו לי מכרים על הפחד שלהם מחרקים. הקשבתי בעניין רב לסיפורים וגיליתי שהכותרת "חרקים" מתייחסת למגוון פרוקי רגליים, זוחלים ולעתים גם דוחיים. לצערי הרב, הסיפור מסתיים לא פעם במותו של בעל חיים זה או אחר שהעז לחדור לבית או לחצר.
מצאתי שברוב המקרים, יחד עם התיקנים האמריקניים (Periplaneta americana), הלוא הם הג'וקים, נמצאות גם שממיות הבתים (Hemidactylus turcicus).
איך הג'וקים והשממיות הגיעו לאותה המשבצת, הרי הג'וק הוא חרק והשממית זוחל? אני משערת שכיוון שמדובר בשני מינים נפוצים מאוד בסביבת הבית, פיתחו האנשים פחדים כלפיהם, ואותם הם מעבירים מדור לדור.
אני זוכרת שכשגדלתי בקיבוץ היו השממיות נכנסות לבית ואבא היה מסביר לנו שאם רוצים להוציא אותן, צריך לתפוס בזהירות כדי שהזנב לא ייפול. באותה תקופה היינו מעבירים את השממיות אחר כבוד החוצה. היום הן אורחות רצויות, הן בחצר והן בבית.
זוללות בהנאה עשים וחרקים
לעת ערב אנחנו מתיישבים בחצר ונהנים מהקרירות שמביא עמו הלילה. מנורת הפלואורסצנט במרפסת מושכת חרקים המתעופפים באובססיביות סביבה ללא מטרה מוגדרת. צקצוקי השממיות מוסיפים לאווירה הלילית, ולאחר חשש ראשוני מהיושבים במרפסת הן מחליטות לצאת למארב.
שממית גדולה במיוחד מוצאת לעצמה מקום אסטרטגי מאחורי המנורה, ומצליחה לתפוס עש גדול שאותו היא זוללת בהנאה. הבית הוא לא גורם מגביל, וכך ניתן לראותן גם בחצר, על חומת הגדר או העצים או אפילו בקומפוסטר.
הקומפוסטר שלנו זכה בשממית גדולה וכהה במיוחד, שקבעה שם את מושבה. ככל הנראה, הקומפוסטר מהווה גן עדן עבור השממיות, שכן הוא רוחש פרוקי רגליים שאותם ניתן לתפוס בקלות יחסית. באזורים פחות מוצלחים מבחינת מגוון מיני חרקים ניתן לראות את השממיות הקטנות. הן שומרות מרחק מהגדולות והחזקות מהן, ומצליחות להתקיים ולשרוד ללא הכוונה הורית.
לא מצטיינות בהורות
במונחים של בני אדם, השממיות אינן מועמדות לזכות בתואר הורים מצטיינים. הזכר תורם את תרומתו היחידה ליצירת דור ההמשך בעת ההזדווגות; הנקבה אחראית להטלת הביצים במקום מוגן מטורפים, שבו יש תנאים טובים להתפתחות העובר, ובזה מסתיים גם תפקידה.
למרבה המזל, האבקועים (מונח המתאר מיני זוחלים שזה עתה בקעו מהביצה) עצמאיים לחלוטין מרגע בקיעתם מהביצה. הנקבה מטילה שתי ביצים לבנות, בעלות מבנה כדורי, שמהן בוקעים הצאצאים כעבור חודשיים. ביצים בחצר עוד לא ראינו, ככל הנראה הן נמצאות בעליית הגג, אבל בחודשי הקיץ נצפו האבקועים, שגודלם כשני שלישי זרת.
קטנים ומופלאים
הקטנטנים מצליחים להדהים אותנו בטיפוסם הווירטואוזי על קירות הבית והתקרה. אחיזת הרגליים המופלאה מושגת תודות לשילוב של שני אמצעים: טפרים זעירים וחזקים המאפשרים אחיזה איתנה על משטחים מחוספסים, וכפות רגליים שבהן כריות הצמדה עמוסות זיפים מיקרוסקופיים.
כל זיף מתפצל ומסתיים במאות סעיפים המאפשרים הצמדה ותנועה על מגוון רחב של מצעים; חלקים ומחוספסים. התאמה זו מאפשרת לשממיות לנצל מגוון רחב של מקומות חיות, טבעיים ומלאכותיים.
אך מתברר שלא הכול טמון ברגליים; חוקרים הראו שגם לזנב, מלבד תפקיד חשוב באגירת שומן, יש חשיבות רבה בייצוב הגוף בזמן תנועה ומנוחה. למרות חשיבותו הרבה של הזנב, אנחנו מוצאים פרטים לא מעטים ללא זנב או עם זנב מחודש.
איבוד זנב, לפחות אצל חלק ממיני השממיות, הוא אקט רצוני, ומכאן נשאלת השאלה: אם הזנב הוא כל כך חשוב איך ומדוע הן מוותרות עליו? הוויתור על הזנב הוא כל כך מהיר ולפעמים אף נראה לנו כסתמי.
אבל צריך לזכור שהמאבק הקיומי של השממית הוא מאבק לחיים, ובמאבקים כאלה, בדרך כלל אין הזדמנות שנייה. עבור שממית הבתים ברירת המחדל היא לוותר על הזנב ולא לנסות ולהמר על החיים. הזנב המנותק מתנועע עצמאית לאחר ניתוקו מהגוף. תנועה זו ממקדת את הטורף בזנב ומאפשרת לשממית לברוח ולהציל את עצמה.
בישראל ניתן למצוא 12 מינים ממשפחת השממיתיים (Gekkonidae), הכוללת בתוכה את השממיות, המניפניות והישימוניות. חלק מהמינים (למשל: שממית חרמון Cyrtopodion amictopholis וישימונית תמנע Stenodactylus doriae) אף נמצאים בסכנת הכחדה, אך בניגוד למינים רבים הנדחקים על ידי האדם, מצליחות שממיות הבתים לשגשג ולהרחיב את תפוצתן בזכות היכולת שלהן לגור במחיצתנו.
הן תורמות להפחתת פרוקי הרגליים בקרבתנו, ואנחנו נהנים מהן במיוחד כשהן ניזונות מיתושים. מי שמצליח להתגבר על הפחד שלו מפני הלטאה החביבה הזאת, וגם מי שהיה עד עכשיו אדיש כלפיה, יכול לגלות עולם ומלואו מהתבוננות בה מקרוב.
מדוע שממיות נמשכות לבית?
שממית הבתים היא פעילת לילה, ובדרך כלל היא מתמקמת ליד התאורה בכניסה לבית. התאורה מושכת את החרקים, והחרקים מושכים טורפים לאזור, ובכללם גם את השממיות. אנחנו מוצאים שהשממיות הן תוספת חיננית לקירות הבית, ותמיד נחמד להתבונן בהן כשיושבים לעת ערב בחצר.
איך ניתן להרחיק שממיות מהבית?
השממיות כלל לא מזיקות לאדם. יתרה מכך, הן חלק חשוב בהדברה הביולוגית בסביבת הבית. עם זאת, רשתות על חלונות הבית ובפתח הדלת ימנעו את כניסת פרוקי הרגליים, כמו גם את כניסת השממיות. יש לציין שהשממיות, כשאר הזוחלים בארץ, מוגנות על פי חוק, וכל פגיעה בהן אסורה.
פרפרים בחצר
כאשר מחפשים נקודת מפגש חיובית בין האדם לחרקים, פרפרים הם אחת החוליות בעלות ההקשר היותר חיובי. הם יפים, הם עדינים, והם יכולים לעוף לאן שבא להם, מה שהפך אותם לסמל של חופש.
קשר זה בא לידי ביטוי תרבותי בהיבטים שונים, ובשם פרפר בשפות שונות. ביוונית עתיקה הפרפר מכונה psyche, מילה שביטאה גם את הנפש והנשימה. בתרבות הסינית והיפנית פרפרים סימלו שמחה ועושר. בקרב הילידים של צפון אמריקה רווחה האמונה שפרפרים נושאים את המשאלות אל הרוח הגדולה שבשמים.
גם בימינו, בתקופה שבה הענן האורבני הולך ועוטף את השטחים הטבעיים, פרפרים מהווים עדיין קשר רגשי של האדם אל הטבע, ואין כמעט ילד שלא עומד נפעם מול מעוף מרקד של פרפר ביום אביבי. גם בחצר שלנו אנחנו שמחים לראות פרפרים, הם מכניסים רוח וצבע לחיינו ומעופם מהווה מקצב מוסיקלי טבעי הנוגד את שאון הכביש הראשי שמעבר לשער החצר.
החצר שלנו היא לא גינת פרפרים מושקעת או מכוונת, גם אם היא מופרעת ולא צפויה, הרי היא מספקת לפרפראים שונים בתי גידול מזמינים ופונדקאים בשפע. אמנם לא נמצא פה עושר של פרפרים אקזוטיים, אבל בכל פרפר יש יופי והדר.
המקצב הטבעי של החצר, המושפע מעונות השנה ומקצב הגידול של הצמחים שבה, שרובם מקומיים וטבעיים לאזור, יוצר גם דינמיקה בחיי הפרפרים. לאורך השנה אנחנו מוצאים מינים שונים; חלקם עוברי אורח, חלקם משתקעים לזמן מה, ואחרים מוצאים בה אתר רבייה מוצלח וחוזרים אליה בכל שנה. עכשיו, בשיא הקיץ, ספרנו תשעה מינים של פרפרי יום הנראים בחצר (מתוך 12 מינים שנראו במהלך כל השנה), לפחות חמישה מהם גם מתרבים כעת בחצר.
האטרקציה המרכזית היא הדנאית ההדורה (Danaus chrysippus), מהיפים בפרפרי ישראל, שמגיע אלינו בראשית הקיץ בנדידה מהדרום בדרכו צפונה. הפרפר דנאית הדורה מתרבה על צמחים ממשפחת האסקלפיים, כדוגמת פתילת המדבר (תפוח סדום).
אלה צמחים רעילים מאוד שמעטים ניזונים מהם, אבל זחלי הדנאית מוצאים בהם מעדן של ממש. אצלנו בחצר גדל החנק המחודד, צמח של בתי גידול לחים הנפוץ בעיקר לאורך שולי נחלים, תעלות מים וביצות.
כדרכם של חרקים רבים הניזונים מצמחים רעילים, גם זחלי הדנאית מפגינים צבעי אזהרה ברורים. בדרגות הראשונות הם פחות בולטים ונטמעים בסביבה, אבל בשיא גודלם הם מתבלטים במחרוזת צבעים מרהיבה של שחור, לבן וצהוב. אין להם הרבה אויבים טבעיים, ואלו הקיימים הם בעיקר חרקים טפילים המתפתחים בתוך גוף הזחל.
פחות בולטים בצבעוניותם אבל יותר בנוכחותם, אלו הכחלילים. הם קטנים בהרבה מהדנאית, אבל מצויים בשפע יחסי של עשרות. הקיץ ספרנו שישה מינים של כחלילים בחצר. כחליל החומעה (Lycaena thersamon), כחליל הקטנית (Chilades galba), כחליל הקוטב (Zizeeria karsandra), כחליל האספסת (Leptotes pirithous), כחליל הינבוט (Azanus jesous) וכחליל האפון (Lampides boeticus).
בניגוד לחמשת האחרונים, המשתייכים לקבוצת הכחלילים הכחולים (רק הזכרים), כחליל החומעה משתייך לקבוצת הכחלילים בעלי הצבע הנחושתני, הבולטים בצבעים אדמדמים-כתומים (בשני הזוויגים). למרות שמו, אצלנו בחצר מתרבה כחליל החומעה על צמחי הארכובית. אמנם בחורף ובאביב אפשר למצוא כאן מיני חומעה, אך אלה מתייבשים בסוף האביב.
נקבת כחליל החומעה אינה בררנית גדולה באשר למיקום הצמחים, וכך מצאנו שהיא מעדיפה להטיל ביצים על צמחי ארכובית הגדלים דווקא במקומות המופרעים ביותר, על דרך העפר המשמשת לכניסת הרכב לחניה בחצר ובשוליה.
באתרים אלה גדלה ארכובית הציפורים החד-שנתית המתפתחת שרוע וצמוד לקרקע. נראה שתצורת גדילה זו מועדפת על נקבת הכחליל מאשר זו של הארכובית השבטבטית הגדלה בחצר בעיקר לגובה, אולי משום שהיא מספקת הגנה טובה יותר לביצים המוטלות מתחת לעלים.
לזחלי כחליל החומעה אין הרבה מתחרים פוטנציאליים על המזון, מלבד זחלים של כמה עשים שניתן למצוא פה ושם על הארכובית. אבל לא כך אצל הכחלילים האחרים. מתוך חמשת הכחולים, כחליל האספסת, כחליל הינבוט וכחליל הקטנית מתפתחים גם על ינבוט השדה, המצוי בשפע בחצר.
ינבוט השדה אינו צמח מלבב. זהו שיח עקשן, קוצני ואגרסיבי, שלא קל להיפטר ממנו, אבל עבור הפרפרים הוא פונדקאי מושלם. הוא מספק מזון (עלים ופרחים) לרוב כאשר מרבית הצמחים האחרים כבר יבשו, וגם הגנה בשל הקוצים המאונקלים שלו, שלא קל להיחלץ מהם.
לא פשוט למצוא את זחלי הכחלילים על שיחי הינבוט. אורכם בשיא כשמונה עד עשרה מ"מ, והם ירוקים ומוסווים היטב בין העלים המנוצים של הינבוט. כדי למצוא אותם צריך הרבה מזל, או... לחפש נמלים.
נמלים? תשאלו, האם אין הן מהוות איום על הזחלים חסרי ההגנה שאינם רעילים ומהווים פיתוי לטורפים וטפילים המצויים בשפע בחצר?
והתשובה היא: לא! במקרה הזה לא רק שהנמלים אינן אויבות אלא שהן נותנות החסות, השומרות על הזחלים באגרסיביות כנגד טפילים וטורפים אפשריים, כמו צרעות טפיליות או פשפשים טורפים.
ומה שכרן? מזון - טל דבש מתוק ומזין המספק לנמלים מזון עתיר אנרגיה באחת התקופות הקשות של השנה, כאשר הכול מסביב יבש ולוהט.
טל דבש הוא תוצר נלווה של תזונת הזחל הניזון מחומר צמחי עתיר פחמימות. עודפי הפחמימות מופרשים כנוזל עשיר בסוכרים וחומצות אמינו מבלוטות מיוחדות המצויות בחלק האחורי של הזחל. נוזל זה הוא כר להתפתחות פטריות, ולכן סילוקו מונע מחלות. הזחלים מפרישים פרומון המושך את הנמלים, ואלו מצדן, על ידי ליטוף במחושים, מגרות את הזחלים להפריש את הנוזל היקר.
נמצא שמרבית המינים של הכחלילים המוכרים למדע (כ-75 אחוז) מקיימים קשרים כלשהם עם נמלים, ודווקא אלה שלא, כמו כחליל החומעה למשל, הם החריגים. יחסים אלה התפתחו במשך האבולוציה, וחלקם הפכו ליחסי גומלין הדוקים ביותר, כאשר בדוגמאות הקיצוניות אין הזחל יכול להתפתח ללא טיפול והגנה של הנמלים, כמו במין כחליל הגליל (Apharitis cilisae) הנדיר.
במקרה שלנו יחסי הגומלין אינם מחויבים, ושני הצדדים יכולים להסתדר האחד בלי האחר. עם זאת, כאשר שני הצדדים נהנים הרי אין סיבה שהדבר לא יתבטא בשטח.
הקיץ אינו התקופה היחידה שבה נראית פעילות של פרפרי יום בחצר. באביב ביקרו והתרבו נמפית החורשף (Vanessa cardui) והספרית החלמית (Carcharodus alceae). עכשיו הפונדקאים שלהם יבשו והחצר אינה מהווה מוקד משיכה עבורם.
לעומתם, מבקר יומי הוא לבנין הצנון (Pieris rapae), פרפר לבן מהיר מעוף שאינו נח לרגע, ועבורו מחכה בחצר הפונדקאי הצלף הקוצני. בשטחים הפתוחים מצפון למושבה נצפו משכבר לבניני הצנון מטילים על שיחי הצלף, ורק אצלנו יש סירוב עקשני; לראותם בלבד.
אבל אנחנו לא מתייאשים, פרפרים באים והולכים והחצר נשארת. אם לא היום, מחר. ובינתיים אנו מצפים לסיום מוצלח של מחזור הרבייה הראשון, ובתקווה שלא האחרון, של הדנאית ההדורה. כי פרפרים הם הנפש של החצר, ובלעדיהם חדוות ההתחדשות לוקה בחסר.
עכבישים בחצר
עכבישים נתפסים כאחת הקבוצות היותר מפחידות מקרב בעלי החיים שאפשר לפגוש בבית או בחצר. עם זאת, הרוב העכבישים, בעולם וגם בישראל, אינם מסוכנים לאדם ונחשבים ליצורים מועילים, בהיותם טורפי חרקים, בהם גם מזיקים.
למעשה, בישראל יש רק שני מינים הנחשבים למסוכנים לאדם: אלמנה שחורה (Latrodectus tredecimguttatus) ואַרְסָן (שֶשָן) חוּם (Loxosceles rufescens) בחצר שלנו מצאנו את הארסן כמה פעמים, ובכולן הסתיים המפגש בשלום עבור שני הצדדים.
כמו החרקים, גם העכבישים משתייכים למערכת פרוקי הרגליים, המערכה הגדולה ביותר מכל מערכות בעלי החיים. העכבישים משתייכים למחלקת העכבישינים, הכוללת גם את העקרבים, האקריות, העכשובים ועוד.
אחד המאפיינים הברורים של העכבישנים הוא שמונה רגליים, להבדיל מחרקים אשר להם "רק" שש רגליים. הבדל פחות מוכר הוא שבניגוד לחרקים, שגופם נחלק לשלוש חטיבות (ראש, חזה ובטן), לעכבישנים שתי חטיבות נבדלות: ראשחזה ובטן.
למרבית העכבישים שמונה עיניים לא מורכבות. כמה משפחות עכבישים ניכרות בשל זוג אחד לפחות של עיניים גדולות, למשל משפחת הזאבניים או משפחת הקופצניים, שתי משפחות של ציידים אקטיביים הרודפים אחר טרפם.
הזאבניים, למשל, הם פעילי לילה, ועיניהם הגדולות מספקות להם רגישות גדולה יותר לאור, הדרושה לראיית לילה טובה. הקופצנים, לעומת זאת, הם פעילי יום. זוג העיניים הגדולות, חדות ראייה, רגישות לצבע ומספקות לעכביש ראייה בינוקולרית, החיונית לאומדן טווחים הנדרש לשם זינוק מדויק על הטרף גם בין הענפים.
מתחת לעיניים ממוקמות הכליצרות, המשמשות את העכביש להחדרת הארס. מצדיהן מצוי זוג הבחנינים, המשמשים כאיבר חישה חשוב, ואצל הזכרים הם נושאים איברי רבייה משניים, המשמשים ככלי להעברת הזרע מאיבר הרבייה אל הנקבה. שימוש באיבר מתווך שכזה הוא יוצא דופן בעולם החי.
למעשה, העכבישים הם הקבוצה היחידה בעולם המשתמשת בחלק גוף אחר, שאינו איבר המין, כמתווך להעברת הזרע. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה במבנה גופם. איברי הרבייה של העכבישנים מצויים בקדמת הצד הגחוני של הבטן. בקצה הבטן מצויות בלוטות המשי. מכך שהזדווגות כדרך מרבית החרקים אינה אפשרית, כי איברי הרבייה אינם יכולים להיפגש. עכבישנים אחרים מצאו פתרונות אחרים לבעיה, אך העכבישים נשארו ייחודיים בפתרון האבולוציוני.
מספר המינים של העכבישים המתוארים נכון לזמננו מגיע לכדי 43,000. ההערכות הן שמספר המינים הכולל הוא לכל הפחות כפול. בישראל תוארו עד כה למעלה מ-600 מינים הנמנים עם כ-50 משפחות שונות.
בחצר שלנו נמצאו למעלה מ-70 מינים שונים של עכבישים הנמנים עם כ-24 משפחות. למשפחת הקופצניים הנציגות הגדולה ביותר בחצר - עד כה נמצאו כ-14 מינים שונים מהמשפחה. משפחה נוספת המחזיקה ייצוג מכובד בחצר היא משפחת הגלגלניים - עד כה נמצאו שמונה מינים שונים.
בישראל מוכרים במשפחת הגלגלניים למעלה מ-40 מינים, חלקם נפוצים מאוד, חלקם נדירים. יש בהם המגלים העדפה למקומות חיות עשבוניים שטופי השמש, וניתן למצוא את הרשתות שלהם פרוסות בין גבעולים וחד-שנתיים גבוהים. אחרים יימצאו בעיקר במקומות חיות מוצלים, בצל שיחים או על עצים בחורשים צפופים.
בחצר מתבלט המין כסופי דק-פסים, אחד הנציגים הגדולים של משפחת הגלגלניים בישראל, שאורך גוף הנקבה שלו מגיע עד 2.5 ס"מ. זהו עכביש חובב שמש המקים רשתות גדולות (לעתים מעל חצי מ') בעשבייה גבוהה.
בחצר הוא ניזון מחרקים מעופפים כמו חגבים, דבורים וזבובים. סוג אחר של גלגלן המצוי בחצר, הנקרא חוגית Cyclosa)), מעדיף דווקא את הנישות המוצלות. עכבישי החוגית הם קטנים (אורך גופם ארבעה עד שבעה מ"מ), והם מקימים רשתות צנועות (בקוטר של 10-15 ס"מ), בחסות שיחים או עצים, לעתים קרוב לקרקע, ולא תמיד קל למצוא אותם.
בישראל ידועים שני מינים של חוגית, החופפים במקצת בתפוצתם. חוגית סיירה (Cyclosa sierra) הוא המין הנפוץ מבין השניים. למין תפוצה המשתרעת מפורטוגל ועד לארצות הבלקן והקווקז, יוון ולבנון (ומעניין שהוא לא מוכר בטורקיה).
בישראל הוא מתועד ממרבית האזור הים תיכוני (לאורך מישור החוף, שפלת יהודה והרי יהודה, הגליל ורמת הגולן). ישראל נחשבת לגבול תפוצה עולמי דרומי של מין זה. בדרום, ולאורך חולות שפלת החוף הדרומי, מתקיים מין מדברי (Cyclosa deserticola). הוא מעט קטן יותר מחוגית סיירה. מחוץ לישראל הוא מוכר רק בסיני ומצרים.
בחצר שלנו נמצאו במהלך הסקר שני מינים של חוגית. למרבה ההפתעה, אחד מהם לא זוהה כמין המוכר מהארץ. המין הנפוץ (C. sierrae) נמצא כבר בתחילת הסקר במאי 2010 ואילו המין החדש נמצא רק בספטמבר 2012. עד כה נמצאו בחצר שלושה פרטים מהמין החדש. גודל הפרטים שנמצאו כשני מ"מ, והם בונים רשת גלגל אופיינית לסוג חוגית, אך קטנה יותר.
בימים אלו בודקים מומחים האם המין מוכר למדע. אם אכן מדובר במין לא מוכר, הוא יעבור תהליך מורכב של תיאור מדעי ועשוי להיות מוכרז כמין חדש למדע. יש לציין שמין דומה לזה שנמצא בחצר מוכר מדרום אירופה, אך על פי בדיקה ראשונית נראה שמדובר בשני מינים שונים.
כיצד הגיע המין החדש לחצר, לא ברור. ייתכן שהוא היה כאן כל הזמן, ובשל גודלו וצניעותו פשוט לא שמנו לב אליו. ייתכן שהוא הגיע מהשטחים הפתוחים. מינים רבים של עכבישים משתמשים במנגנון הפצה המכונה בלונינג (ballooning). עכבישים צעירים או זעירים משתמשים באנרגיית הרוח כדי להפיץ את עצמם במרחב.
הם מטפסים על נקודה גבוהה, ענף או סלע, משחררים קור משי ארוך אל הרוח, וכאשר הקור מגיע לאורך הנכון ועצמת הרוח מספקת, הם מתרוממים כעפיפון ונישאים בזרם עד לנחיתה אקראית. אם הגיעו לאתר מתאים ושיחק מזלם לשרוד, הם עשויים להקים אוכלוסייה חדשה במקום שלא התקיימו בו קודם לכן.
בנוסף לעושר הנאה של מיני העכבישים בחצר, חלקם גם מקיימים אצלנו מחזור חיים מלא. אחת הדוגמאות היפות לרבייה בחצר הודגמה על ידי עכבישה ממשפחת הזאבניים. משפחת הזאבניים לא נחקרה בישראל די הצורך, ולמעשה מרבית המינים המקומיים עדיין לא תוארו באופן מסודר. בחצר נמצאו לפחות שלושה מינים של זאבניים.
במהלך סתיו 2012 נצפו לא פעם נקבות של זאבניים נושאות צאצאים. אחת מהן, אולי מהסוג Hogna, נקבה גדולה במיוחד, בגודל של כחמישה ס"מ, נראתה נושאת, כדרך הזאבניים, שק ביצים בקצה הבטן.
כך היא יכולה להמשיך לצוד ובו בזמן לשמור על הביצים ולחשוף אותן באופן מבוקר לחום עבור התפתחות אופטימלית. בהמשך נמצאה בחצר מתחת לאדנית זאבנית גדולה (ייתכן שאותה אחת), כאשר עדת צאצאיה רוכבת עליה. זו דרכם של הזאבניים לשמור על הצאצאים הרכים. לאחר שבוע-שבועיים מתפזרים העכבישונים כל אחד לדרכו. רובם מטבע הדברים, לא יזכו להגיע לבגרות.
לא רק הזאבניות מראות דאגה הורית לצאצאים. נקבת סרטביש הפרחים (Thomisus onustus), אחד משבעה מינים של סרטבישיים שנראו בחצר, נמצאה שומרת על שק ביצים שהוצמד לגבעול גבוה.
נקבות של סרטבישיים לא זונחות את שק הביצים עד למועד גיחת הצאצאים. בזמן זה הן נמנעות מאכילה. מרבית הנקבות השומרות על שק הביצים לא זוכות למחזור רבייה נוסף. בדרך כלל הן מתות מרעב ותשישות לאחר שהצאצאים מתפזרים לדרכם.
הממצאים בחצר מעידים על כך שמשבר מגוון המינים הוא לא עוד מושג מדעי מרוחק אלא תהליך שמתרחש ממש על סף דלתנו. מציאה של מין לא מוכר בחצר ומעגלי חיים שלמים שמתקיימים בה מחזקים את החשיבות של שימור הטבע בחצר, לא רק להגנה על המינים הידועים אלא גם על אלו שאנחנו עדיין לא מכירים ונשמח לפגוש.
מצוקת דיור
מצוקת הדיור בישראל היא לא רק מנת חלקם של בני האדם, היא מהווה בעיה לא פשוטה גם לחלק מהעופות המקננים, המאבדים אתרי קינון פוטנציאליים לטובת פיתוח אורבני או חקלאי או מול תחרות כנגד מינים גמישים או אגרסיביים יותר.
ציפורים במרחב האורבני משתמשות במגוון אתרי קינון טבעיים ומלאכותיים, המספקים שלא במתכוון תנאים דומים לאלה הטבעיים, כמו: אדניות, פתחי מרזבים, כדים ואפילו כאלה שהותקנו במיוחד עבורן, כגון תיבות קינון או נעליים שנתלו על העץ.
האוויר הקר והגשם עוד נטמעים באפרוריות שאריות הלילה, ואני מתעוררת לצליל מוכר ואהוב מהחצר - הירגזי חזר. עברה כמעט שנה מאז שהפרחונים שלו קיפצו והשתובבו אצלנו בחצר, ובחודש דצמבר 2012 החלטנו להזמין את בני משפחת הירגזים באופן רשמי.
הצבנו עבורם תיבת קינון בחצר, על יאצ'ק, עץ הפקאן המזדקן שלנו. הירגזי לא נשאר אדיש למחווה, והוא החזיר לנו בשריקות במקצב עליז במיוחד, וחזר לקפץ בין העציצים שבמרפסת. אך התבוננות בתיבת הקינון העלתה שהוא לא היחיד ששם לב לבית החדש בחצר ולפתח של התיבה שעבר עיצוב מחדש.
במחקר שביצע ד"ר מוטי צ'רטר נמצא שנקרים הם גורם דומיננטי האחראי על הרחבת פתחי תיבות הקינון והשתלטות עליהן. למותר לציין שקינון של נקר בתיבת קינון הוא הפסד כפול: מצד אחד הוא לא בונה בעצמו קן טבעי בגזע עץ, כזה שיכול בעתיד לשמש אתר קינון למינים אחרים שאין להם יכולת ליצור את החלל בעצמם; ומצד שני, כאשר הוא מקנן בתיבה הוא מונע ממינים אחרים להשתמש בה.
גם בחצר נצפה לא פעם זוג הנקרים על הפקאן שבו הם קיננו בעונה הקודמת. יחד עם זאת, בעונה זו עדיין לא נצפתה פעילות המעידה על שובם לקן בזמן הקרוב. בנוסף, מראה הפתח ההרוס של התיבה לא תאם את שיטת הניקור של הנקר. מכאן נשאלת השאלה: מי הוא האחראי לעיצוב המחודש של תיבת הירגזי?
מבין כל דיירי החצר ומבקריה עבר החשד לציפור אחת, דומיננטית ואגרסיבית לא פחות מהנקר, המבקרת כמעט בכל יום גם את הפקאן, הלוא היא הדררה. תוכים ירוקים ויפים אלו מגיעים באופן קבוע לחצר, והם אוהבים במיוחד להחביא אגוזים על העץ. יאצ'ק שלנו, למרות היותו נטול עלים ואגוזים, זוכה לביקורים תכופים של עופות כי הוא מהווה נקודת תצפית שולטת ומושכת. גם קן הנקר מהווה נקודת משיכה, במיוחד לדררות המנסות להרחיב את פתחו על בסיס קבוע.
עדות לעניין הרב של הדררות בעץ הפקאן קיבלתי באחד הימים הגשומים של סוף חודש ינואר, כאשר הדררות כהרגלן, הגיעו לבחון את הקן. זוג אחד בקבוצה, זכר ונקבה, גירש דררות אחרות שניסו להתיישב על העץ גם הן.
בתום דו-שיח קולני קצר, שהבהיר מי פה הזוג השולט, פנתה הנקבה היישר לקן והזכר בעקבותיה. תחילה היא חיטטה בגזע מסביב, ולבסוף החליטה להכניס את ראשה לקן. מה רבה הייתה הפתעתה והפתעתי כשהיא קיבלה ביס ממקור לא ידוע. בחוץ אמנם ירד גשם, אך לא ציפיתי שהקן יהיה מאוכלס. לא עבר זמן רב ונגלה הדייר המסתורי - היה זה הנקר בכבודו ובעצמו.
נקרים ודררות אינם היחידים הנמשכים לתיבות הקינון של הירגזים. ממחקרה של איה גולדשטיין שהתבצע בהנחיית ד"ר שי מרקמן, פרופ' יוסי לשם וד"ר מוטי צ'רטר, כמו גם ממחקרה של מאיה פוצינסקי, שהתבצע בהנחיית ד"ר שי מרקמן וד"ר מוטי צ'רטר, מתברר שמתקיימות הפרעות של מינים נוספים, כדוגמת דרור הבית, הפוגעות בהצלחת הרבייה של הירגזי.
מחקרים קודמים הראו שמידת ההפרעה לקינון ירגזים תלויה גם בגודלו של פתח התיבה. גודל פתח אופטימלי אינו מאפשר חדירה של מינים גדולים יותר לקן, ומצמצם את ההפרעה לקינון. מסיבה זו, עבור קינון ירגזים מומלץ להשתמש בתיבות קינון בעלות פתח כניסה הממוגן בטבעת מתכת שקוטרה 28 מ"מ. מיגון כזה על פתח התיבה מאפשר לירגזי לקנן בפנים ללא חשש ממינים אחרים שיפרצו פנימה או ירחיבו את הפתח.
התחרות על אתרי קינון גדולה מאוד. במהלך המחקר צפתה החוקרת איה גולדשטיין בדרורים הפוגעים פיזית בירגזים המקננים בתיבות שאינן ממוגנות. כאשר הצליחו הדרורים להיכנס לקן של הירגזי פעמים רבות הדבר הסתיים בשבירת ביצים, הרג הגוזלים ולעתים אף בהרג ההורים. תיבות קינון בעלות פתח ממוגן אמנם לא אפשרו חדירת דרורים לקן, ברם נצפו גם מקרים שבהם הדרורים פגעו בהורים מחוץ לקן.
הירגזי המצוי הוא ציפור שיר קטנה (כ-16 גרם) המצליחה, למרות הכול, לקנן בהצלחה ולעמוד בתחרות עם מינים הגדולים ממנה פי שניים, כמו דרור הבית (כ-32 גרם), פי ארבעה כמו הנקר הסורי (כ-70 גרם) או פי שישה כמו הדררה (כ-100 גרם). מהו סוד ההצלחה של הירגזי?
הירגזי המצוי הוא ציפור נבונה שמגלה הסתגלות לחיים האורבניים ומראה גמישות אקולוגית. דוגמה קלאסית להצלחה הזאת היא היכולת לזהות ולנצל משאבים חדשים.
כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת התגלה באנגליה שירגזי כחול (Cyanistes caeruleus) נוהג לגנוב את השמנת שצפה מתחת למכסי המתכת של בקבוקי החלב שעמדו בפתחי דלתות הבית. מראהו החביב ושירתו הענוגה של הירגזי יחד עם חשיבותו כמדביר ביולוגי (הירגזים הם טורפים טבעיים של זחל תהלוכן האורן, כפי שגם מצאה איה גולדשטיין במחקר נוסף שערכה) מספקים לו יחסי ציבור טובים בקרב בני האדם. הצלחה זו באה גם לידי ביטוי בתיבות הקינון ובמתקני ההאכלה שאותם מציב האדם עבורו.
הרס ויצירה של אתרי קינון על ידי האדם נעשים לרוב שלא באופן מאוזן, וכך נוצרת תחרות על אתרי קינון. בתחרות זו מינים חלשים או קטנים יותר נדחקים ואינם מצליחים להקים בית בישראל. על מצוקת הדיור הזאת כל אחד מאתנו יכול להשפיע ולהגדיל את ההיצע על ידי הצבת תיבות קינון באזורים אורבניים. אך יש לזכור כי לאחר הצבתן, תיבות הקינון כבר לא שייכות לנו אלא לירגזים. בעונת הקינון אפשר לצפות בהורים מביאים מזון לגוזלים, אך אסור לפתוח את התיבות ולהטריד את ההורים.
איך ניתן למשוך ירגזים לחצר? הירגזים ניזונים בדרך כלל מחרקים, אך הם בהחלט נהנים גם מאכילת פירות וזרעים. הצבת מתקני האכלה בחורף (אין לשים מתקני האכלה עם זרעים או בוטנים באביב ובקיץ כיוון שהללו עלולים לחנוק את גוזלי הירגזי) או יצירת חללים המתאימים עבורם לקינון ימשכו אותם במהרה למקום מגוריכם.
פרויקט "חיים בחצר " התחיל במאי 2010 בחצר הממוקמת על גבול המושבה בנימינה. הפרויקט החל מתוך סקרנות, ומתוך רצון לגלות את המינים שחולקים אתנו את שטח המחיה הפרטי. בפרויקט נערך מעקב מתמשך אחר עושר המינים שאותם ניתן לפגוש בחצר. בפינה זו נציג מינים שפגשנו בחצר האחורית של הסביבה האורבנית.
צילומים: עמיר וינשטיין, ד"ר מיכל סמוני-בלנק ומשה בלנק
הכתבה פורסמה במקבץ גליונות בירחון "טבע הדברים"
מתנה לגולשי ynet: מנוי ל-4 חודשים ב-29 שקלים לחודש (במקום 39)
לפנייה לכתב/ת 
