"נולדתי בניו-יורק לאבא אשכנזי-אמריקאי ואמא ישראלית ממוצא תימני-סורי. גדלתי במנהטן, אבל העברתי שנים בישראל עם הקרובים שלי מצד אמא, שגרים בשכונת התקווה וכרם התימנים. הייתי בישראל למשך שנה ביסודי, ואחרי שלמדתי בתיכון 'רמז' כאן, חזרתי לשרת שם בישיבת הסדר. מבחינה דתית, גדלתי בבית אורתודוכסי, אבל היום אני רואה את עצמי כההיפך הגמור מאורתודוכס. הייתי אומר שאני יהודי פוסט-דנומנלי, מישהו ששוחה בהרבה זרמים... הטרו-דוכס".

"ב-2005 אבא שלי נפטר פתאום. בעקבות השוק הזה נוכחתי שאני לא באמת מחובר לעולם האורתודוכסי שאני חי בו. הבנתי שכדי להמשיך להתפתח ולמצוא משמעות בחיים, אני חייב לעזוב את הקהילה שלי. זה היה מפחיד ומבלבל בהתחלה, אבל מצאתי בית חדש בקהילות כמו 'בני ישורון' ו'רוממו', או קהילת 'בית שמחת תורה' הפונה ליהודים מקהילת ה-LGBT. אלו קהילות שרואות לנכון לפתוח, להרחיב ולהפוך את היהדות לנגישה יותר. הרבה מוזיקאים ישראלים שאני מכיר, אגב, מצאו בבני ישורון סוג של רשות שלא ניתנה להם בישראל, הרשות להתחבר מחדש למסורת הרוחנית של היהדות בתנאים שלהם, בתור יהודים חילוניים. בבני ישורון ורוממו החלתי לעבוד בתור החזן המתלמד הראשון שלהם". 

"שרתי במקהלות ובלהקות מאז שאני זוכר את עצמי. בתור ילד בישראל שרתי במקהלה של בית הכנסת הגדול בירושלים, וכאן במקהלת הבנים האורתודוכסיתChoir Miami Boys. אחרי כל הופעה כל הבנות האורתודכסיות הקטנות היו משתגעות ומנסות לשבור את הדלת של חדר ההלבשה שלנו... בתיכון שרתי במקהלת הזמיר. ב-1995 היה לי אפילו הכבוד לשיר לצד נעמי שמר בלינקולן סנטר, בחגיגות 3,000 שנה לירושלים. אחרי שסיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה בישיבה יוניברסיטי, עשיתי תואר שני במוזיקה קדושה ב -JTS, ג'ואיש תיאולוג'יקל סמינר, שם הוסמכתי כרב ב-2013".

"הכרתי את מנהיג הלהקה, ז'אק פרידמן, בזמן שלמדתי ב-JTS. זא'ק מנגן בעוד ויש לשנינו הרבה חברים מוזיקאים ים תיכוניים. שנינו למדנו לפייט. בשלב מסוים היה לו הרעיון להקים להקה שתחבר בין העושר הרוחני של תפילות ופסוקים משיר השירים לבין השפעות מוזיקליות מזרחיות כמו של סאלים אל-חמזה, אום כולתום ועוד. שנינו הקשבנו הרבה למוזיקה נובית, ויום אחד ז'אק נתקל ביו-טיוב בזמרת הסודנית אלשארה והזמין אותה להצטרף ללהקה. מאז אנחנו יחד". 

"עוד לפני שהפכתי לחזן מתלמד בבני ישורון, הם ביקשו ממני פעם אחת לעלות לבמה ולשיר 'כל נדרי'. היו שם בערך 1,500 איש. לא חששתי מההופעה עצמה – אני מופיע כבר הרבה שנים – אבל הרעיון שאני כרגע שליח ציבור, הצינור דרכו התפילה מקבלת חיים, ושיש לי את האחריות להעביר את האימפקט הרוחני של התפילה לכל כך הרבה האנשים... זו היתה הפעם הראשונה בה הרגשתי את המשקל של האחריות הזו במלואה. וכן, זה היה מפחיד. באותו רגע זה הרגיש לי כמו עניין של חיים או מוות. אבל ברגע שעצמתי עיניים והתחלתי להרגיש את האנרגיה יוצאת ממני וחוזרת אלי בחזרה מהקהל, זה הרגיש נפלא. אני מרגיש את זה עד עד היום כל פעם לפני שאני משמש כחזן. לשיר תפילה זה לא כמו לנגן או לשיר באנסמבל. יש לזה משקל אחר. זה מפחיד ונהדר ביחד". 

"אני חושב על רגע ספציפי אחד, כששרתי במקהלה של רמז בתיכון. זו הייתה הפעם הראשונה בה חוויתי מה קורה כשכולם שרים בהרמוניה מוחלטת אחד עם השני. כולם נושמים באותו הזמן, זזים באותו הקצב. זה מרגיש כמעט כאילו הזמן מתקפל לתוך עצמו. פתאום הכל מאיט,יש יותר חלל. מכלול הצלילים הופך להיות משהו כל כך הרבה יותר גדול מסך חלקיו. אפילו שגדלתי כאדם דתי, זאת הייתה החוויה הרוחנית האמיתית הראשונה שלי. מאז, כל החוויות הרוחניות הכי חזקות שלי היו דרך המוזיקה".