מורן אטיאס ברומא: טרף קל בבגדים מטונפים

ברחובות רומא, יולי 2012

אני שרועה בפתח כנסייה, לבושה בגדי שכבות מטונפים, ספוגים ריח הגוף שלא ראה מקלחת כמה שבועות. השעה אחת וחצי בלילה, ורומא, שבימי הקיץ מוארת עד מאוחר, חשוכה כעת לגמרי.

בפינות הרחוב מתחילים אט-אט להתקבץ אנשי הלילה. שיכורים שמדברים אל עצמם, נוודים עם כלבים מלוכלכים, סוחרי סמים. רובם באו כדי לחפש אינטראקציות ליליות, סקס מהיר ובעיקר צרות. לפי מבטיהם הבוחנים, הצעירה המלוכלכת שזרוקה שם ליד הכנסייה היא טרף קל.

זו הפעם הראשונה שבה אני מבינה שהרחקתי לכת. האמן שבי - זה ששיכנע אותי שאי אפשר לשחק את מוניקה, צועניית הרחוב האלבנית שחיה ממעשי נוכלות, מבלי להפוך להיות היא - נהנה עכשיו מהאותנטיות. אבל מורן הקטנה, זו שליבה דופק עכשיו מהר מדי, יודעת שמסוכן. שזה הזמן להסתלק.

מורן אטיאס. הדברים שלא רואים על השטיח האדום(צילום: גטי אימג'בנק)

אני אוספת בזהירות את השקיות שהבאתי איתי ונחפזת ללכת, נזהרת שלא להרעיש ולעורר את תשומת ליבם של דרי הסמטאות, של סוטי המין ששם. מתפללת שלא יחזור סרט הבלהות ההוא מגיל 19, מתחילת דרכי במילנו. נעלי העקב היו אז מרעישות מדי, לעזאזל. הוא הצמיד אותי לקיר, סכין מנעה מהפנים שלי לזוז. ובשנייה אחת הרגשתי איך הכל משתתק סביבי, איך העולם נעלם. כשחבורה של צעירים קולניים עברו ליד, אותה נפש אבודה הרפתה והסתלקה אל הקורבן הבא.

בראשי עולות תמונות נוספות, מרגעי פחד אחרים בחיי. מהסוכן המפוקפק שאיים על חיי בתחילת דרכי באיטליה לאחר שגיליתי שהוא מסרסר בבנות שהוא מייצג. מבעל דירה מעורער בגרמניה, שבה התגוררתי בגיל 18, שהשתלט על חשבון הבנק שלי, לקח לי את הדרכון ואיים לרצוח אותי.

כשאני מגיעה סוף סוף הביתה, תחושת האכזבה מתפשטת. מוניקה לא הייתה בורחת. אני יודעת: כבר שבועות ארוכים שאני זו היא. עד הצילומים, הודיעו לי קודם, יש לך שלושה חודשים להפוך לצוענייה. אז עזבתי הכל וטסתי לאיטליה. שכרתי משרד נטוש במרכז רומא, ללא חשמל, ללא טלפון או גז. במשך שבועות ארוכים לא חפפתי את השיער, כמעט לא התקלחתי.

זכרתי מפגשים קודמים עם צוענים באירופה. הבגדים המטונפים, מגע העור הדביק, העוברים ושבים סביבם שנרתעים. ידעתי שעד שלא ייגעלו ממני אחרים, לא אוכל לעשות את הדמות. כל יום

קמתי בארבע בבוקר וירדתי לרחוב, משננת מבטא אלבני-איטלקי, מתחברת עם צוענים אחרים, תמורת יורו מנקה חלונות של רכבים בצמתים. רק כשנהגים החלו לסלק אותי, הבנתי שזה זה.

והיה לי אתגר נוסף. לגיבורה שגילמתי אמורה להיות ילדה. איך הופכים פתאום לאמא? איך עושה את זה מישהי בת 32 שלא חוותה ילד משלה? האמת היא שאני לא מרגישה כמיהה גופנית במובן הפיזי להיות אמא. אין לי רצון אגואיסטי להביא לעולם ילד רק לשם כך. יש לי צורך למצוא סנכרון עם בן זוג, ואז גם ילד כפרי של אהבה.

אז התייצבתי באקדמיה למשחק באיטליה, ובמשך שבועות דיברתי על הילד שאין לי מול כל הכיתה. תוך כדי הבנתי שלהיות אמא זה לשנות לחלוטין את סדר העדיפויות, את צורת המחשבה. ועדיין, אחרי התהליכים שעברתי והשבועות הארוכים ברומא, לא הרגשתי שאני מוכנה. אבל הצילומים עמדו להתחיל, ולא הייתה ברירה.

היומנים המלאים - רק בגיליון ערב סוכות של "ידיעות אחרונות"