שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פסטיבל עכו: קהל יוצא למסע בין טרגדיות
    בהצגה "חוצבמה" שלוקחת את הצופים למסע עכשווי בין טרגדיות יווניות, הקהל נמצא בין הבדיון למציאות כעד לאירועים המתרחשים. התוצאה: תיאטרון פרינג' אמיתי

    אתמול (שבת) בשעות הצהריים המוקדמות התחילו בהנהלת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר להיכנס לכוננות ספיגה. זו לא הפעם הראשונה שאת ערב פתיחת הפסטיבל מאיים לחרב הגשם ובכל זאת, בעונה ההפכפכה של סוף-הקיץ-בואכה-סתיו, מזג האוויר איכשהו תמיד לא מפסיק להפתיע. קילוחים הציפו תוך שניות את תעלות השוק, סמטאות העיר העתיקה והדרכים המובילות אל אולמות האבירים.

     

    זו החגיגה השנתית של ראש עיריית עכו שהטרידה את המארגנים, מה שנקרא "אירוע הפתיחה החגיגי של הפסטיבל", על אף שבחגיגה הזו משתתפים רק אלה שהעיר רוצה ביקרם. האירוע, שנערך תחת כיפת השמים, מארח מזה שנים זמרים והרכבים משתנים שמנעימים את זמנם של מקורבים. יש שקוראים לזה "מס כבוד" שנועד לגייס את האופוזיציה בעירייה ואת מי שסביבה לצד הנכון. עם הבחירות המוניציפאליות שבפתח, הערב הזה רצוי היה שיתקתק.

    פסטיבל עכו. נפתח בסערה (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    פסטיבל עכו. נפתח בסערה(צילום: יוהן שגב)
     

    באותה שעה בדיוק נערכו גם בגני הפסטיבל לסנריו הגרוע ביותר, והתכונה הורגשה היטב באוויר. אנשי ההפקה העבירו הוראות לשעת חירום במכשירי הקשר ופני ההנהלה הבכירה התכרכמו על אף שניכר כי לא עבדה התקווה. אחרי הכל זו עכו למדות המהמורות וקצת גשם לא ישבור אותה.

     

    באולמות, הממוקמים מתחת לפני הקרקע בחללים הארכיאולוגיים המשופצים והמשתפצים תמידית, נדמה היה שעולם כמנהגו נוהג. שחקנים, במאים, מנהלי הפקה, סדרנים ואנשי שמירה היו בהתכוננויות אחרונות לקראת המפגש עם הקהל. אחרי חודשים של הכנות המתח היה בשיאו - וכל שנותר זה לפתוח דלתות. אלוהי התיאטרון נענה לתחינותיהם של כולם ומשך בחוטים וכך, שעה קלה לפני יריית הפתיחה, התבהרו השמיים ואפשרו לכל הנוגעים בדבר לנשום לרווחה.

     

    הקהל שותף למסע

    זה התחיל בגדול עם "חוצבמה", הפקה תיאטרונית רחבת היקף ורבת משתתפים שהופכת את הקהל לשותף פעיל במסע בנהר המוות. מצוידים בפנסים, צועדים הבאים המחולקים לקבוצות, כל אחד אחרי הכארון שלו. אותה דמות מיתולוגית, שתפקידה במקור להשיט את לקוחותיה מאדמת החיים אל ארץ המתים, היא בגרסתה הנוכחית מדריכת טיולים שעוברת בין תמונות מונומנטאליות בטרגדיות מופת יווניות. נקודות הציון - אדיפוס המלך, אפיגניה באוליס, נשי טרויה ומדיאה - הופכות במסע הרגלי הזה את המונח "מראה מקום" לממשי ומוחשי.

    "חוצבמה". הקהל מעורר דמויות ושדים (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    "חוצבמה". הקהל מעורר דמויות ושדים
     

    איפה נגמרים החיים ומתחיל התיאטרון? מה גבולות הבמה ומה נשאר מחוצה לה? מי הסובב ומי המסובב ביחסי הגומלין הלא פתורים שבין קהל לבין שחקנים? הקהל, החי-המת, הוא זה המהלך בחושך, שמגשש את דרכו ומנסה להאיר באורו הקלוש של הפנס שקיבל בכניסה לתיאטרון - את המתרחש. בנוכחותו מעורר הקהל דמויות ושדים, מפעיל ומחולל את הרגע.

     

    כשמדובר בהפקות בסדר גודל שכזה, הסכנה שאורבת לפתחם של יוצרים היא יומרנות. גם מגלומניה היא רעה חולה שלוקים בה לא פעם החולמים בגדול. "חוצבמה" מדלגת בלי למצמץ מעל כל אלה. רן בכור ורועי הרץ רוסו, יוצרי האירוע התיאטרוני המרשים הזה, מזינים מתח שמתקיים בין עושר יצירתי ורעיוני לבין צניעות של מי שלא חושש ממסעות, גילויים וניסויים. השחקנים - בכל אחת מהתמונות - נותנים לניסוי תוקף. שמות השחקנים לא רשומים בתוכניה, אולי כיוון שמדובר, לכאורה, בעבודת אנסמבל - ובכל זאת מן הראוי היה.

    הצגה שמעוררת שאלות על הגבול בין התיאטרון למציאות (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    הצגה שמעוררת שאלות על הגבול בין התיאטרון למציאות
     

    סמירה סריה, ששמה מוכר לי היטב מהפסטיבל אשתקד, הובילה את דרכנו. לקהל שאינו מכיר ייקח זמן להבין שמדובר בשחקנית. לכל שחקן בהצגה, יש את הרגע היחיד שבו כל תשומת הלב ממוקדת בו. אצלה זה ברגע שבו היא מספרת כלאחר יד על ילדות בצילו של אב מכה. זה לא הסיפור או המילים הנאמרות, כמו הניסיון להמשיך בדרך, העצירה הפתאומית, והשיר בערבית שבוקע מתוכה וקורע את הלב.

     

    על כל אחת מהסצנות שווה להיעצר אבל היריעה קצרה מלהכיל. זו הסצנה האחרונה, שנועלת את המסע, שתישאר צרובה בזיכרון. מדיאה, מהמחזות הקשים במיתולוגיה היוונית, רוצחת את בניה כשהקהל עומד מנגד. אנחנו הקהל. אנחנו שעומדים מנגד.

    אנחנו הקהל. אנחנו העדים (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    אנחנו הקהל. אנחנו העדים
     

    מה החוץ ומה הפנים? מה הוא תיאטרון ומה החיים? גם כאן צצות אותן השאלות. בתוך הסצנה הציורית, הקשה והמעודנת הזו, מתערבבות הדמות והשחקנית. מחוץ לבמה היא במלחמת הישרדות:
    בת למשפחה עשירה שירדה מנכסיה ומנסה להחזיק את הראש מעל למים כמפרנסת יחידה. זו הביוגרפיה, או כך היא לפחות אומרת. אמת או בדיה? שחקנית או דמות? גם וגם. לליאה גורמזנו, שחקנית עלומה בעלת עוצמה ממסמרת, נלחמת על חייה בתפקיד הנשי הכי מתועב בהיסטוריה של התיאטרון. זו הבמה שמשקפת את החיים אלו החיים שמשתקפים על הבמה וזה יפה להפליא.

     

    כל אחת מהתמונות שבנו היוצרים, מציצה אל עולם שונה גם מבחינה עיצובית: שולחן אוכל ארוך ומפואר, אליו מסב קהל הקרואים-הצופים רק כדי לעבור תחקור עומק על הרגליו, אמונותיו ותפישות עולמו. המיטה שחולקים אדיפוס ויוקסטה, אמו, הוא טאבו שהוא פינה אפילה בנפש האדם כמו במרחב התיאטרוני של ההצגה. זה הקהל שמוצב בחושך סביב המיטה ומאיר על השניים בפנסיו. הפענוח של המחזה רב-רובדי ומסקרן. התוצאה אפקטיבית ומעוררת סקרנות לבאות.

     

    בשביל הצגות כמו "חוצבמה" נוצר פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. זו הסיבה וזה המסובב. זה לא רק הרעיון או הביצוע הבלתי מתפשר, זו לא רק הירידה לפרטים הקטנים (ויש לא מעט פרטים באירוע), שהופכים את ההפקה המורכבת הזו לשיא. זו בעיקר האחריות שלוקחים העושים במלאכה על מכלול הבחירות האמנותיות שלהם, מבלי להשאיר דבר ליד המקרה. זה נשמע ברור מאליו, אך בפועל מדובר בהישג שאינו ברור מאליו בעבור פסטיבל פרינג' בישראל, גדול ככל שיהיה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוהן שגב
    "חוצבמה". מסע רגלי בין טרגדיות יווניות
    צילום: יוהן שגב
    7 לילות
    מומלצים