שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "דקסטר": סוף סוף הגיע הסוף

    הסדרה על הרוצח האהוב ניסתה לעסוק בצד האפל, לפעמים היא גם הצליחה. בדרך היו ל"דקסטר" כמה עונות מיותרות והרבה דמויות שבעיקר עשו רעש, ובכל זאת נתגעגע. למי שעוד לא צפה בפרק האחרון - זהירות, ספוילר לפניכם

    הצפייה בעונה האחרונה של "דקסטר", שהסתיימה ביום ראשון השבוע בארצות הברית, היתה דומה לישיבה בפאב צבעוני במיאמי עם חבר ילדות קרוב, כזה שאתם מכירים שנים. אתם מנסים לעודד אותו למרות שהוא ממש שפוף ושהמון זמן כבר לא היה לכם על מה לדבר, ויש לו יותר מדי חברים חופרים שאתם לא מבינים. חבר שאתם אוהבים מאוד, עדיין, אפילו שהוא פישל ועשה לכם רק כאב ראש בעונות האחרונות.

     

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "הכוכב הבא"

    "שטיסל"

    "האירוויזיוניסטים"

     

    החבר הזה זכה לחסד נעורים, בעיקר בזכות הימים הראשונים הטובים. כ"שדקסטר" התחילה היה לה רף ציפיות עצום לעמוד בו. היא הבטיחה לנו את מייקל סי הול, מי שהיה מוכר עד אז בעיקר בתור דיוויד, האח הגיי שמטפל בקבורות ומתמודד עם יציאתו שלו מהארון ב"עמוק באדמה". דמות דומה, אבל שונה לגמרי.

    "דקסטר". כאוס של טוב ורע ()
    "דקסטר". כאוס של טוב ורע
     

    היא לקחה את ז'אנר סדרות המשטרה והבלש לתוך כאוס של טוב ורע ונתזי דם שמספרים סיפור על הרוצח והקורבן מנקודת מבטו של דקסטר מורגן, הבחור שקונה לכולם דונאטס כדי שלא ישימו לב שהוא מתענג על סימני החבטות הרבה יותר מאשר על מילוי האוכמניות. חנון המעבדות הושם במרכז. אחד מהבחורים השקטים האלה, שתמיד מתבדחים עליהם בעבודה שיום אחד הם יבואו עם תת מקלע ויהרגו את כולם. הנה הוא בטלוויזיה, לא בתפקיד משני, לא ולא, הוא הגיבור, והוא עוטף את העבודה המלוכלכת שלו בניילון, ומשליך אותה לים בחתיכות.

     

    "דקסטר", שעובדה לטלוויזיה על ידי ג'יימס מנוס ג'וניור לפי ספריו של ג'ף לינדזי, לקחה את הנטייה לאהוב להזדעזע קצת מגיבורים טלוויזיוניים רעים-טובים נוסח טוני סופרנו, והעצימה אותה. היא גרמה לנו הצופים להיקלע לקונפליקט בגלל ההזדהות עם נבל כריזמטי עוד לפני שהפציעו על מסכינו אנטי-גיבורים ב"מד מן" וב"שובר שורות", ולחשוב מחדש על כל מה שנתפס כטוב ורע.

     

    והתמכרנו, או-הו איך שהתמכרנו. הפרקים הראשונים נצפו בזה אחר זה ברצף, בקלות, כאילו לא היה מדובר בכל פעם ב-50 דקות. התוודענו לעולם הפנימי שלו, לחיים הכפולים שהוא בעצמו לא תמיד בטוח איך לנהל, לריטה (ג'ולי בנץ) אשתו שסחבה תיק משל עצמה, ושהיום מותר להודות שבינינו, היא תמיד היתה קצת מעייפת וקצת מעצבנת, לילדים שבחייו ולקולגות שלו, שנעו בין הערצה שעלתה להם ביוקר (מישהו אמר לגוארטה?) לבין חשדנות שעלתה להם בפיצוץ (ביי ביי דוקס).

     

    לא הלכה עד הסוף

    הבעיה העיקרית היתה שלמרות כל הפרמיס המרשים הזה, גיבור שהוא קצת בלש והרבה רוצח סדרתי, "דקסטר" לא באמת הלכה אף פעם עד הסוף ולא עימתה את הצופים עם המפלצתיות שאמורה לשכון בה.

    השיחות עם האב המת היו מעניינות יותר מהסכינים ()
    השיחות עם האב המת היו מעניינות יותר מהסכינים
      

    ההתייחסות לדקסטר כאל מישהו שבבסיסו הוא "רע", רוצח, מישהו שצריך לחתוך אנשים לקוביות כדי להרגיש טוב עם עצמו, היתה אמורה לתת לנו אגרוף בבטן בכל עונה מחדש, אבל לא ממש הצליחה לעשות את זה. איכשהו, המונולוגים הפנימיים שלו על ההערות הקטנות עם ההומור השחור, האירוניה והשיחות עם אביו המת היו הרבה יותר שנונים ומעניינים מהעיסוק בסט הסכינים שלו.

     

    כשדקסטר נתקל בבעיה עם דוקס (אריק קינג), שעלה עליו בעונה השנייה, זו היתה בסופו של דבר ליילה (ג'יימי מורי) שחיסלה את דוקס בשבילו. זה היה הדין גם עם לגוארטה, שחוסלה על ידי האחות המאוהבת דברה (ג'ניפר קרפנטר המעולה). 

     

    בכל פעם שדקסטר הרג בטעות או בכוונה מישהו חף מפשע, הדיון על כך פשוט לא עלה בסדרה. הוא חיסל מתוך צער וזעם שיכור מעצבן שהעליב אותו בזמן שהתאבל על ריטה, אבל המקרה הזה לא קיבל שום יחס לאחר מכן. כולה שיכור מעצבן, למי אכפת.

    דברה. ההתאהבות היתה מיותרת ()
    דברה. ההתאהבות היתה מיותרת
     

    הדמות האמביוולנטית שלו, שנעה בין כפסיכופת נטול יכולות וכישורים רגשיים לאדם שכן מרגיש, כן אוהב וכן יודע להבדיל בין טוב ורע, היתה תמיד גם נקודת הכוח והמשיכה של הסדרה וגם מה שהקשה עליה לפרוץ גבולות ולהיות מטלטלת באמת.

     

    השיא - העונה הרביעית

    שתי העונות הבולטות שבהן הכול עבד כמו שצריך היו הראשונה והרביעית. בעונה הראשונה ה-ice truck killer היווה תמונת מראה אכזרית לדקסטר, האח מהסיוטים שהוא תמיד רצה. הדילמה בין הבחירה באח המופרע כמותו לבין האחות השפויה באופן שבו הוא לעולם לא יוכל להיות, בנתה קשר אח ואחות שהחזיק, אותי לפחות, עד עכשיו.

     

    בעונה הרביעית ג'ון ליתגאו, ה-trinity killer, עשה לצופים ולדקסטר את המוות. עיקר העניין בעונה הזו היה ממוקד במשחק החתול והעכבר הצמוד שהשניים ניהלו, ולכן היא היתה הכי טובה. היא עימתה את דקסטר עם המחיר שהיקרים לו משלמים בגללו, ואחריה הכול החל להתפזר ולהתפורר. ההתפוררות הזו לא היתה מורטת עצבים או מהנה, היא היתה בעיקר מעייפת, ובעוכריה של הסדרה.

     

    אם נשווה את העונות האחרונות (שבע ושמונה) של "דקסטר" לפרקים האחרונים של סדרה ממכרת שהתחילה מעולה ונגמרה בקול ענות חלושה של "מה עשיתי שזה מגיע לי ואני עדיין צופה בזה", המצב כאן לא היה כזה נורא. כלומר, לא נורא כמו ב"אבודים".

    הסוף היה ברור, הדרך - פחות ()
    הסוף היה ברור, הדרך - פחות
     

    אם שם ההרגשה היתה שהתסריטאים יודעים איך לכתוב, אבל לא יודעים מה לכתוב עוד על האי המסתורי, כאן ההרגשה היא שידעו מה לכתוב, הסוף היה ברור, אבל לא היו בטוחים איך, ולכן עד שזכינו למונולוג מרגש וכמה פעולות חסד, נגררנו בשתי עונות של התמוטטות ומפולת של שקיעה איטית, במקום ההתפוצצות ורעידת האדמה שציפינו להן ברגע שדברה הבינה מי הוא אחיה באמת.

     

    אפשר לנסות להאשים את הבלגן של הסדרה לקראת סיומה בקושי של דקסטר לנהל מערכות יחסים, או יותר נכון, בריבוי הדמויות שבאו להשהות את סגירת כל הפינות. הנשים בחייו (לא מפתיע) תמיד או מעצבנות מדי וצריך לחסל אותן, או בורחות אחרי שאתה עושה להן טובה ועוזר להרוג את מי שאנס אותן, או שהן אחותך והן מאוהבות בך. או שזו חנה מקקיי (איבון סטרשובסקי) והיא כל כך מהממת, שאתה מוכן לעשות בשבילה כמעט הכול, גם אחרי שהיא מנסה להרעיל את אחותך.

     

    ובנימה רצינית יותר, יכולנו להיפרד מדקסטר באופן יפה ועוד יותר קורע לב אם היו מקצרים כאן בעונה או שתיים (נניח, שלוש עם מיגל המיותר וחמש עם לומן שלא נתנה לנו דבר), ובונים קצת אחרת את ההבנה של דברה לגבי מי הוא אחיה המאומץ, בלי מיליון דמויות משנה חדשות וישנות שעשו בעיקר רעש רקע.

     

    לא היינו צריכים שדברה תתאהב בדקסטר כדי שהיא תהיה מזועזעת מגילוי האמת האיומה על אחיה. הפגנת הסנטימנטליות הזו היתה מיותרת, כמו קביים שהוסיפו לדמות כדי שלא נפקפק בהתנהגות שלה. היא תרמה רק לעסיסיות של הרכילות מחוץ לעולם של הסדרה על הזוגיות שנגמרה בין זוג השחקנים.

    "דקסטר". אפשר היה לקצר בעונה או שתיים ()
    "דקסטר". אפשר היה לקצר בעונה או שתיים
      

    הוכחה מן החוץ לכך שהסוף של "דקסטר" לא מזכיר את ימי התהילה הראשונים היא שהאמי עבר יפה מאוד בלעדיו, ובזמן שהפרק האחרון כבר שודר ונגמר, כולם ממשיכים לגעוש ולרעוש לקראת הסוף של "שובר שורות", ודקסטר נשאר לבד, עם הסכין ביד.

     

    מסקנה שוברת לב

    ועם כל זאת, פרק הסיום העניק כמה רגעים יפים, שלא לומר קשים. למי שעוד לא צפה (הפרק ישודר בישראל בחמישי הקרוב בערוץ yes Oh HD וב-yesVOD), מומלץ שלא להמשיך.

     

    רעשי הרקע המשיכו להרעיש, כך שהיה קשה להתרכז בעלילה המרכזית עם דקירה פה של סוכן פדראלי וזריקה שם של חוקר פרטי. ובכל זאת, השהייה של דקסטר ליד מיטתה של דברה, המסקנה הסופית שלו לגבי מי שהוא ומה הוא עלול לגרום לאנשים שהוא אוהב, היתה שוברת לב, אפילו טראגית.

     

    היתרון בסיום של סדרה שרצה הרבה זמן (והיא לא "משחקי הכס", שם זה קורה כל הזמן) הוא שאפשר לחסל בכיף דמויות מפתח. היה טוב יותר אולי אם דקסטר פשוט היה קופץ לים ומחסל את עצמו יחד עם גופתה של דברה, ולא נשאר להישיר אלינו מבט מלא אשם כחוטב עצים מזוקן. אבל הוויתור הסופי שלו על חיים עם עוד אנשים, הבידוד שהוא גזר על עצמו היה כואב באמת ובתמים. יש לקוות שאף שהשאירו אותו בחיים, אף אחד לא יהיה מטופש מספיק כדי להציע ספינאוף על חוטב העצים שמחסל טייקונים אנטי סביבתיים.

     

    ההגעה לקו הסיום של הסדרה הותירה אותנו עם הלשון בחוץ אמנם, אבל תמיד יישארו לנו כמה זיכרונות יפים של מייקל סי הול בחולצה בגוון חום דהוי (או שזה חאקי?) וחבילת ניילונים, ואת העובדה שדקסטר פתח עוד קצת את הדרך לסדרות טלוויזיה נוספות שעוסקות באופן מחוכם ומעניין בצד האפל של החיים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים