שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פסטיבל עכו: שלוש הצגות מחפשות מכוון

    "Fairy Tale", "עיניים עצומות" ו"השולחן" הוגשו כולן כשהן חצי אפויות - בדרך שבין הרעיון הכתוב לביצוע הבימתי, הן פשוט הלכו לאיבוד. את רצף האכזבות שברה "סתיו" הרעננה

    חצי אפויות. כלומר לכאורה, המרכיבים כולם שם, נמזגו ועורבבו כנדרש, אבל מישהו הקדים לשלוף את המאפה מהתנור קצת לפני שמספיק. זו התחושה שעולה מלא מעט הפקות שהציגו השנה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר.

     

    "Fairy Tale" היא דוגמה אחת לכשל בולט בפסטיבל. האגדה הקסומה שרקחו במשותף סיגלית פוקס ויהודית ג'ינג'ר, שחקניות שלא מפסיקות להפתיע וכעת מתברר גם צוות יוצרות משובח שמסקרן מאד לעקוב אחרי המשך דרכו, יכולה היתה בקלות להפוך לפנינה תיאטרונית מושלמת בעזרת יד דרמטורג מלווה ועין חיצונית מכוונת.

     

    בשל העושר הרעיוני והאושר המחויך שהיא ממלאת את הצופים בה, חסר שבעתיים כוונון הכלים שהופך עבודה טובה למצוינת. ההפקה הזו היא אולי הפספוס הגדול ביותר בפסטיבל. זו הצגה ללא מילים. או ליתר דיוק למעט קומץ משפטים קצרים, שתי השחקניות שעל הבמה אינן מדברות. זהו קולו הדרמטי של מספר על, חסר-נוכח (זיו מאיר), שמהדהד מהקלטה באנגלית רהוטה ונותן מסגרת להתרחשות הבימתית. אם תרצו טייק-אוף על תסכיתי הרדיו של ה-BBC משלהי שנות ה-50.

    הפספוס של הפסטיבל. "Fairy tail" (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    הפספוס של הפסטיבל. "Fairy tail"(צילום: יוהן שגב)
     

    זו הצגה של מחוות ומימיקה ומדובר בטנגו צמוד של קומיקאיות נהדרות. יהודית ג'ינג'ר, שחוזרת לבמה אחרי שנים ארוכות, פשוט פנומנאלית. הגרסה הנשית של הטבח השוודי מהחבובות, היא להטוטנית וירטואוזית של הבעות. הנתונים הפיזיים שלה הם מתנה שבה היא מיטיבה להשתמש ככלי עבודה. כל תנועה שלה על הבמה, כל קימוט אף, פלבול עיניים, מבט תימהון פעור ומופתע מגלגל את הקהל מצחוק בריא. זהו הומור במיטבו. משחק במיטבו.

     

    ג'ינג'ר אחראית במקביל על קולות הרקע שנותנים אפיון לסצנות, ממקמים אותן בזמן ובמקום, היא משתמשת בחפצים כדי לדמות התרחשויות שמשלים הצופה בדמיונו. היא הרוח השורקת, החלונות הנטרקים, דהרת הסוסים בדרך האפר המובילה אל הבית. היא התינוק הבוכה בעריסה, הדג שנצלה על המחבת, היא הגשם שדולף מהגג אל הדלי, רחש הגחלים הלוחשות בתנור והמים המבעבעים בסיר שרותח. האמצעים דלים אבל הדמיון והכישרון, הם שהופכים שהופכים את הבמה השחורה ומעט הרקוויזיטים לעולם ומלואו.

     

    סיגלית פוקס, שחוזרת לפסטיבל אחרי שזכתה בפרס על תפקידה בהצגה "לפעמים עוברים פה פילים" לפני כעשור, משחקת נזירה מזמרת ומשועלת שנבעטה מהמנזר לאחר שנכנסה להריון, ומוצאת את עצמה מטופלת בתינוק ונטולת כל עד הופעתה הבלתי צפויה של פיית משאלות טרחנית שקיבלה בירושה מאיש המכירות, ווילי לומן (קריצה לדמות המרכזית במחזה "מותו של סוכן" של ארתור מילר), שמדפק על דלתה.

     

    כשמגיע תורו של לומן להיכנס לבמה, מכריז הכרוז כי מסיבות השמורות עמו נבצר מהשחקן להגיע ומשאיר את השתיים הנותרות להתמודד עם נפקדותו. את תפקידו הן מחליטות בלית ברירה שתמלא בובת סמרטוטים של שפן. הדילוגים שעושה המחזה בין "ההצגה" לבין מה שלכאורה נראה כ"מאחורי הקלעים" פשוט מבריק.

     

    זו ללא ספק אחת ההצגות המוצלחות בפסטיבל, שיוצרת חווית צפייה אחרת. זו הצגה יוצאת דופן ומלאת דמיון, שנותנת לעצמה לעוף חופשי וגבוה, מחזירה לבמה את חדוות היצירה, ומשלחת את הקהל מהאולם בחיוך. אז מה בכל זאת חורק? עריכה והידוק, קצב, עבודה מדוקדקת על פאנצ'ים וחשיבה מחודשת על איך לעזאזל מסיימים מחזה. לגמור זה לא עניין של מה בכך, ונראה כי הסוף נכתב בחופזה ומתוך התפשרות.

     

    רעיון נחמד אך לא פתור

    "עיניים עצומות" של קבוצת אינקובטור הוא ניסיון לא מוצלח לפרק את העשייה התיאטרונית למרכיביה ולייצר אמירה, ככל הנראה, על תהליך היצירה בעידן שבו תיאטרון הוא בסופו של דבר כפי שנכתב במחזה שכתב וביים יאשה קריגר: "מיזוג של מקדש, משרד מכירות ובית זונות במינונים שונים". זו עבודה צורנית שכל כולה הגיגים, מקטעי רעיונות שכתובים במעורפל. בסופו של יום מתקבל הרושם שמדובר ברעיון נחמד ולא פתור שבשלב זה עדיף שהיה נשאר על הנייר.

    "עיניים עצומות". מחזה בוסר (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    "עיניים עצומות". מחזה בוסר(צילום: יוהן שגב)
     

    קבוצת שחקנים פזורה בחלל הבמה שבנויה כזירה. לאורך ההצגה ילבש כל אחד מהם בתורו תפקיד משלו. "ילבש" כיוון שמדובר בפעולה פיזית: לבישת חולצה שעליה מודפס התפקיד. יש מחזאי ובמאי ושחקנית א, ב, ג. יש מנכ"ל תיאטרון ומנהל אמנותי. יש גם מעצבי תאורה, תפאורה וכך הלאה. הכל מתחיל במחזאי שמתקתק על מכונת הכתיבה מילים שמוקרנות על מסך לבן.

     

    הוא מצטט את ארנסט המינגווי. נתלה באילנות גבוהים. "המינגווי אמר שהטיוטה של כל דבר שנכתב אי-פעם היא זבל גמור. אבל אני שונא לזרוק ניירות לפח. חבל על הנייר. למרות שאני כמעט ולא משתמש בנייר. אני משתמש במקלדת ומסך. ובאיזה אופן מוזר אין הבדל גדול על המסך בין הטיוטה לבין התוצר המוגמר, בין אמיתי למדומה, בין נכון ללא נכון".

     

    אז זהו שיש, ופה בדיוק שורש הבעיה. במה ניסיונית אינה אומרת עבודה בתהליך. למעשה אלו שני מושגים שונים בתכלית. "עיניים עצומות" מרגישה מהרגע הראשון כטיוטה, הצצה אל חדר החזרות של ניסוי שמצוי עדיין בשלבי פיתוח. זה מחזה בוסר נטול מבנה ומלא יומרות. מחזה שאינו מודע לעצמו ומורכב מסילואטות ריקות של דמויות לא גמורות. יד הבמאי מגומגמת והנחיית השחקנים בהתאם.

     

    גם בניית החלל תמוהה. הצבת הקהל סביב המתרחש כשמדובר בהצגה פרונטאלית מיותרת לחלוטין ואף פוגמת בחוויית הצפייה בעיקר בשל השימוש בכיתוב על מסך. כששדה הראייה נחסם על ידי עמודי תאורה, הקהל הממוקם בצדי הבמה יכול רק לנחש את מה שאחרים קוראים. זה גורם לאי נחת, ויכול היה להימנע בקלות, בעיקר בחלל הגדול שבו ממוקמת ההפקה.

     

    כדי לשחק זמר זייפן, צריך כישרון ווקאלי בלתי מתפשר ושליטה ברזי הזמרה. כדי לספר את אחורי הקלעים של התיאטרון, עדיף לשלוט ברזי הבמה, להבריק בכתיבה ולקבץ קבוצה מצוינת של שחקנים. זה לא המקרה. גם בהפקה הזו מורגש חסרונו של הליווי האמנותי ומצער שכך.

     

    הדרמה נדחקת לשוליים

    "השולחן", שיצרו במשותף רוני ברודצקי ויעל תורג'מן, הוא ניסיון לא בלתי מעניין אך מפוספס לחלוטין. לכאורה יש בו הכל: רעיון לא רע, טקסט ראוי (גם אם אינסופי), שחקנית מלאת חן עם ברק בעיניים, רקדנית, פסקול נעים, שימוש מחושב באביזרים, תנועה מובנית.

     

    ובכל זאת, זה לא עובד. הטקסט, מלל אינסופי, משתלט ומאפיל על הכל. זה סיפור שמסופר דרך עיניה של ילדה, בת יחידה שמנהלת בדמיונה שיחות עם אמה המתה, מוצאת מפלט בשולחן העבודה של אביה שעסוק בשלו, ומנסה לחמוק מהשכן שעושה בה מעשים מגונים. הפעולה הדרמטית נדחקת לשוליים למעשה כמעט ואינה מתקיימת למעט בסיפור. זה לא מספיק כדי להעמיד על במה הצגה.

     

    גילי בית הלחמי שובת לב בתפקיד הילדה בעיקר בזכות העיניים הנוצצות. היא נלחמת על הבמה ונותנת את כל כולה ועוד קצת, אבל הולכת לאיבוד בתוך הטקסט שכתבה. זו כתיבה ספרותית מדוברת שאינה מצליחה את גבולות הכתוב ולהפוך למחזה דרמטי. גם העבודה הכוריאוגרפית בעבודה אינה יותר מתוספת ויזואלית מודבקת. התנועה מלווה את הטקסט, אבל לא באמת משרתת אותו, אסתטית אבל לא מהותית.

     

    הבעיה המרכזית בהפקה היא המינונים בתמהיל. אם להיאחז בהגדרות, "השולחן", ממוקמת במרחב הנזיל של תיאטרון-מחול. כשהדרמה חסרה והמחול לא מספיק דומיננטי, מה שנשאר הוא הסיפור הכתוב. כוונות היוצרות טובות, אך גם כאן חסרה הכוונה.

     

    כמו מסיבה

    את רצף האכזבות שליווה את יומו השלישי של הפסטיבל שברה "סתיו", כיף של הצגה שמביאה לבמת הפסטיבל קול חדש ורענן, כתיבה יוצאת דופן בעלת אופי משלה, בימוי קומפקטי ומשחק ששואב אותך פנימה. זה יכול היה בקלות להפוך לסיטקום טלוויזיוני או חוברת קומיקס בשחור ולבן, אבל "סתיו", שכתב וביים השחקן אמיר דוליצקי ,היא פשוט הצגת תיאטרון נהדרת שחושבת כמו הקולנוע של וודי אלן ומרגישה כמו מסיבה.

    "סתיו". כיף של הצגה (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    "סתיו". כיף של הצגה(צילום: יוהן שגב)
     

    אז מה יש לנו פה? טריו: הוא שמחכה להיא. היא שמאורסת לפקיד מס הכנסה ששוחה במספרים אבל לא מצליח לפענח נעלמים. היא שבורחת. הוא שמחכה. הם שרוצים אבל לא מממשים. זה כתוב שבור במכוון ובניגוד למחזות אחרים שמתנסים בכתיבה מסוג זו, שמועדת לפורענות, הפעם זה מצליח ובכישרון רב.

     

    דוליצקי, שמשחק בהצגה את ה"סתם בחור", נונשלנטי, ביישן ומאוהב, הפך טקסט מעודן ומקסים להצגה שבאופן פרדוקסלי, לכאורה, יש בה מפוכחות ותום. זו הצגה שלא ניכר בה המאמץ, אין בה רגע שעובר מזויף, ומעל לכל היא אינה לוקחת את עצמה ברצינות. רועי איילון הוא ליהוק מצוין לפקיד המס הנעזב. הוא למך כנוע, דמות שבכל רמה שהיא אינה מעוררת אמפתיה, ועם זאת נוגעת ללב. "סתיו", אין ספק, היא מהמתמודדות הבולטות בתחרות השנה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים