פסטיבל חיפה: ישראלים בכחול-לבן וצבעוני

אחרי הים

שיתוף פעולה בין ליאור אשכנזי למוני מושונוב יכול לבשר רק טובות, כך למדנו כבר ב"חתונה מאוחרת" של דובר קוסשווילי, אולם המפגש בין שני השחקנים הישראלים בסרטו של יוסי אבירם "אחרי הים" ("La Dune") הינו קצר וזניח יחסית. חבל, אבל לא מושונוב צריך להתלונן. ב"אחרי הים" הוא אולי מופיע בתפקיד קטן, אבל הוא מככב בשני סרטים אחרים המוקרנים בפסטיבל חיפה. "סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה ו"מעל הגבעה" של רפאל נדג'רי.

מוני מושונוב וליאור אשכנזי ב"אחרי הים"

אשכנזי לעומת זאת מככב בקו-פרודוקציה הישראלית-צרפתית כחנוך - מתקן אופניים, גאון שחמט, ובעיקר בטלן באמצע החיים - מוביל אותו מול נילס ארסטרופ הוותיק ("הפרפר ופעמון הצלילה") שמגיע מהצד הצרפתי של ההפקה (ביחד עם גי מרשן, אמה דה-קונה וגם מתיה אמלריק בהופעת אורח קצרה אף יותר מזו של מושונוב, או של דנה עדיני שמבליחה לרגע כבת זוגו של חנוך).

הסרט שמתחיל במסע אופניים בנגב, ממשיך אל דרום תל אביב המחוספסת ומשם הרחק הרחק לפריז, אליה עוזב גיבורנו במפתיע. הוא מדווש אל דיונה בקרבת העיר בורדו. הטור דה פראנס האישי הזה יפגיש אותו בסופו של דבר עם הומוסקסואל מזדקן המתמחה באיתור נעדרים בשירות המשטרה, אשר לו ולחנוך יש הרבה מן המשותף - כך מסתבר בהמשך.

הדבר שיותיר את הצופים הישראלים ללא מילים, היא הופעתו של אשכנזי, מהרהוטים בשחקני ארצנו, שב"אחרי הים" דומם לחלוטין לאורך כשני שלישים מהסרט המתרחשים בצרפת. באמצעות הבעות פנים ומבט מזוגג, מצליח השחקן לפצות על חוסר שליטתו בצרפתית. ארסטרופ מנגד מצליח לבטא מספר מלים בעברית, כשברקע קטעי הגיטרות של אבי בללי וגם יבבות כלבים והמיית יונים.

לוויה בצהריים

אל תת-ז'אנר "סרט על אישה משועממת בכפר נידח", שמתחיל להתגבש בקולנוע הישראלי, מצטרף "לוויה בצהריים" של אדם סנדרסון, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ביום שלישי. מדובר בדרמה סגפנית ושתקנית - מה שמפתיע בהתחשב בכך שהבמאי אחראי על "זוהי סדום" המבודח והפטפטני. הפעם במקום המקהלה הקולנית של חברי "ארץ נהדרת", הוא נותן לפניה המסותתות של הילה וידור לדבר - בלי הרבה מילים.

אדריאנו חאובל והילה וידור ב"לוויה בצהריים"

"לוויה בצהריים" מבוסס על ספרו של ישעיהו קורן מ-1974 והוא מספר על אישה צעירה ונשואה (וידור) במושב נידח מתישהו בימיה הראשונים של המדינה. היא מתנהלת יום אחר יום בחוסר מעש בין ביתה הצנוע לחירבה המקומית, מרוחקת מחברת העובדים, וגם מבעלה (יובל ינאי). היותה שקופה תוך הורדת פרופיל מבחירה מאפשרת לה חיי נוחות בטוחים, אך גם שעמום. מפגש עם בני, חייל סורר (אדריאנו חאובל), ועם יפתח, בנה הביישן של השכנה ממול (מתן אברבך), מזמן לה הרפתקה אינטימית מעוררת. אולם לכל הרפתקה יש גם מחיר אישי וחברתי.

סרטו האישי הראשון של סנדרסון איטי, מכביד, ומעמיק אל תוך דמויותיו. הוא לא משופע בדיאלוגים, ולמעשה הם נעדרים לגמרי בפתיחתו ומפנים את הבמה לניואנסים של השחקנים. אולם מרוב ניואנסים, סימבולים והמיית יונים (כן, גם פה) קשה להבחין בעלילה. מי שמסייע להעצים אותם הוא הצלם נדב הקסלמן - שמעניק לסרט ממד פיוטי, והמלחין וויסאם ג'ובראן שמפצה על העדר המילים ומגביר את האפקט הדרמטי בדרכו.

בהקרנת הבכורה נכח אביו של הבמאי, המוזיקאי דני סנדרסון, ובמהלכה התקיימה איחוד קטן נוסף של להקת כוורת במפגש עם מאיר פניגשטיין (שהחליט לשוב לארץ מלוס אנג'לס). בדברי התודות, הקדיש סנדרסון הבן את הסרט לאמו המנוחה, וסיפר כי היא שהדליקה את הגפרור שהצית את עשייתו כבמאי. בכך התכתב במודע או שלא במודע עם ייצוג הגבריות שהוא עצמו מיסד בסרטו: הדלקת הגפרור - מעשה קטן ושגרתי מבחינת בני החייל המעשן, ובו בזמן פעולה מורכבת בה מתקשה יפתח. גם הוא נדרש לעזרת אמו (מרב גרובר), לצורך השלמתה.

אנה ערביה

ומשתיקה מתמשכת לדברת בלתי פוסקת - זה מה שקורה בסרטו החדש של עמוס גיתאי "אנה ערביה", שצולם בוואן שוט הנמשך כשמונים דקות. האם זהו סרט, או גימיק קולנועי? כל צופה ותחושתו הוא. אפשר לראות ביצירתו של גיתאי מופע מספרי סיפורים שהבמה שלהם היא מתחם פחונים/מוסכים אחד ביפו. לסרט אין עלילה, הסיפורים עומדים בפני עצמם אך נשזרים אחד לשני באמצעות השחקנים הנפלאים - ומכאן הדברת. וכמו הצילום הנפלא של גיורא ביח, גם אותם גיתאי אינו קוטע.

את המהלך הסיפורי, שנראה לעיתים כהזיה מיסטית, מניעה יובל שרף בדמותה של עיתונאית שמגיעה לאותו מיקרו-קוסמוס מוזנח - מעין מובלעת צנועה ונוסטלגית בלב המטרופולין. המצלמה עוקבת אחריה בעת שהיא מראיינת את תושבי המקום כשרוחה של סיאם חסן, ניצולת שואה שהתאסלמה והלכה לעולמה, מניעה את כל המשתתפים. וכך היא פוגשת דמויות של פלסטינים ישראלים שהתעקשו להישאר מחוברים לקרקע ולבתיהם, גם אחרי 1948 בה נפוצו קרוביהם לכל עבר.

שרה אדלר ב"אנה ערבייה"(צילום: דן ברונפלד)

יוסוף אבו-ורדה מפליא במשחקו כאלמן האוהב של סיאם, וכך גם שרה אדלר ושאדי סרור כבתה ובנה. אורי גבריאל, נורמן עיסא, ואסי לוי משלימים את האנסמבל שמשמשים פה לאלו הרחוקים מהתקשורת, הספונים בבתי הפח שלהם. גיתאי יוצק בתוכם סיפורים שליקט בפרויקט דוקומנטרי בו תיעד את ערביי חיפה דווקא. הכימיה ביניהם נהדרת, עם שרף מעט פחות. כמו במציאות, קשה לראות איך עיתונאית היפסטרית צעירה ויפה יכולה להתחבר באופן יותר קרוב לחבורה שורשית זו במציאות.

כידון

כמו שהמצלמה של ביח אוהבת את יובל שרף ב"אנה ערביה" , כך גם מצלמתו של אמנון זלאיט שמוקסמת מבר רפאלי ב"כידון" של עמנואל נקש - עוד במאי בגל הצרפתי-ישראלי החדש המתגבש פה לעינינו. רפאלי מצטרפת לאנסמבל מכובד של כוכבים ישראלים וצרפתים הכולל את ששון גבאי, עמוס תמם, תומר סיסלי, ריימונד אמסלם, שרדי ג'בראין, שי אביבי, מנשה נוי, עמי סמולרצ'יק, קב אדמס, אלודי אם, ליונל אבלנסקי, והיפוליט ז'רארדו.

"כידון" נאחז בציפורניו המושחזות במבצע חיסולו של הארכי-טרוריסט מחמוד אל מבחוח בדובאי כפי שהיתה במציאות, אולם מגבש לו מעין סיפור כיסוי מופרך ומשעשע. על פי העלילה הפתלתלה ומלאת הטוויסטים והבדיחות, המוסד מוצא עצמו מובך מחשיפת המתנקשים, אלא שמתברר כי אלו כלל לא נמנים על סוכני המוסד. מפה מתחילה חקירה של משחק חתול ועכבר בין ראשי המוסד לקבוצה של נוכלים חביבים.

עלילתו של "כידון" חביבה ומנצלת את הסיקור החדשותי של הפרשה לטובתה, אולם ייחודו של הסרט הוא במפגן הטכנולוגי והוויזואלי הלא אופייני לקולנוע הישראלי. אפקטים מקנים לו מראה היי-טקי נוצץ, בעוד שצילומי מצלמות האבטחה, מעניקים לעלילה תימוכין מציאותיים לכאורה. חומרי "פאונד-פוטג'" כאלה אופייניים בימינו לסרטי אימה דווקא. פה הם מוטמעים כדי להכניס אלמנט ריאליסטי לעלילה המופרכת, לבלבל את הצופים, וגם כדי להציג בפנינו את רפאלי - כנערת ליווי תל אביבית, נערת פיתוי בשירות המוסד, או משהו אחר לחלוטין. התשובות בסוף הסרט.

מלבד "אחרי הים", "לוויה בצהריים", "אנה ערביה" ו"כידון", משתתפים בתחרות הרשמית של פסטיבל חיפה כאמור "סוכריות" ו"מעל הגבעה" וכן "בית לחם" של יובל אדלר שיצא היום לאקרנים ברחבי הארץ, "אנשים כתומים" של חנה אזולאי הספרי, "הבן של אלוהים" של גיא נתיב וארז תדמור. טקס הפרסים של הפסטיבל יערך הערב ב-19:00.