רק שבן זוגי לא ידע מה אני עושה בשירותים
במשך יותר משלוש שנים, בכל פעם שהייתי הולכת לכיוון השירותים הייתי מכריזה בקול שאני הולכת לעשות פיפי. כלומר - לא משהו מסריח או מטונף מדי. למעשה, אפשר לומר שבמהלך רוב הקשר שלי עם בן זוגי שיחייה, רימיתי, הוניתי ושיקרתי רק בשם המאבק להישאר נשית וטהורה
כמו כולם, גם אני לא הזדרזתי לגלות לבן הזוג שלי שאני לא באמת הגרסה הישראלית של מג ראיין בקומדיה רומנטית (מגושמת אך מעוררת חיבה, עצמאית רק בקטע חמוד שכזה). אבל החודשים עברו, המגרעות התחילו ללחוץ באזור החגורה ואני הרגשתי שאני מספיק בטוחה במערכת היחסית שלי כדי להתחיל לשחרר.
כך הוא גילה למשל שיש לי פיוז קצר, שאני מתעצבנת כשמנסים ללמד אותי משהו חדש ושהתחביב שלי הוא לא קריאה אלא הירדמות בסלון מול דנה וייס פוגשת את העיתונות. רק על חולשה אחת המשכתי לשמור בסוד.
משהו, שלמרות שהוא משותף לכל היצורים החיים על פני כדור הארץ, הביך אותי מאוד: אני מדברת על העובדה המצערת שיש לי מערכת עיכול מתפקדת, שהתוצר הטבעי שלה הוא הפרשת פסולת מזון.
להיות מג ראיין
במשך יותר משלוש שנים, בכל פעם שהייתי הולכת לכיוון השירותים, הייתי קודם כל מפזרת את החשדות ומכריזה בקול שאני הולכת לעשות פיפי. כלומר - לא משהו מסריח או מטונף אלא מפגש זריז בין נוזל לנוזל שבלחיצת כפתור ההדחה נשטף בעוד תשעה ליטרים של מים טובים לשתיה. למעשה, אפשר לומר שבמהלך רוב הקשר שלי עם בן זוגי שיחייה, רימיתי, הוניתי ושיקרתי רק בשם המאבק להישאר נשית וטהורה. ממש כמו הגברת ראיין.
האתגר האמיתי הראשון ארע לפני שנה. נסענו לטיול הראשון והארוך שלנו: חודש בארץ השמש העולה. יפן התגלתה כמדינה צפופה עם חדרי אירוח קטנטנים וקירות מנייר אורז, לא משהו שמאפשר פרטיות ראויה. בתכל'ס, רק נינג'ות יכולות ללכת שם לשירותים מבלי להשמיע קולות חשודים. זאת הסיבה כנראה שכדי לפצות על החללים הקטנים, היפנים הפכו את השירותים להיכלי סגידה לישבן.
כך, לא רק שמכסה האסלה מתרומם כשנכנסים לתא - הקרש ממתין כבר חמים ונעים. בצד האסלה מותקן שלט שמפעיל, בין היתר, שפריץ של מים לנקבים, ועל הקיר מותקן כפתור שברגע שלוחצים עליו – בוקע מהרמקול צליל ממוחשב של הורדת מים, להסוואת רעשים.
במצב כזה הייתם מצפים שהליכה לשירותים תהיה משימה קלה, אולי אפילו מזמינה, אבל ידעתי שאם אלחץ על כפתור הרמקול, בן זוגי יבין שאני מנסה להסוות משהו, וזו מחשבה שלא יכולתי לסבול. לא רק שלא רציתי שהוא ישמע אותי בשירותים – פחדתי שהוא בכלל ידע שזה משהו שגם אני עושה. לפעמים.
מאחורי הוילון
כל סיפור טוב חייב לכלול את הרגע הזה שבו הגיבורה מבינה משהו על עצמה ועל חייה ועוברת שינוי. אז הנה: לפני ארבעה חודשים בנ"ז ואני יצאנו לטיול נוסף. אבל הפעם לדרום מזרח אסיה, אזור בו שוכנות מדינות עם פריסת אינטרנט אלחוטי רחבה, אבל ללא מערכת ביוב מתקדמת במיוחד. בחלק גדול מהמקומות בהם ישנו עד כה האסלה היתה נטולת ניאגרה, ואם רק תנסו להשליך לאסלה אפילו ריבוע אחד של נייר טואלט (כמו שבנות נוטות לעשות כדי לרכך את הנפילה), תקבלו הצפה מיידית של השירותים. עכשיו תוסיפו לכך את האוכל במזרח, את הקיבה שלי מהמערב, ומיד תשאלו אותי: ויטה, למה הסכמת לנסוע?
והנה, בכל זאת. כבר ארבעה חודשים שאנחנו מטיילים רק שנינו, מבלים את כל שעות היום יחד, אוכלים את אותו מזון ומורידים אותו השאולה באמצעות סיר וגיגית מים. הכל טוב ואנחנו עושים כיף חיים, אבל ברור שהנסיבות האלו לא בדיוק מאפשרות לי להמשיך עם אותן מתודות. וכך, ממצב שבו הייתי מחרישה את השתן, הגעתי למצב שאני יושבת על האסלה כשכל מה שמפריד ביני לבין אהובי זה וילון, ושיחות שבעבר כללו קודים מורכבים כמו "הבטן קצת עושה לי בעיות", התחלפו באמת הבוטה שאחסוך מכם כאן את פרטיה (אם לא מאוחר מידי).
בזכות ההיגיינה המאתגרת של דרום מזרח אסיה, מעולם לא היינו כל כך אינטימיים, כפי שמעולם לא היינו כל כך מגעילים. יש כמובן צד חיובי משמעותי בתהליך השחרור הזה, אבל על החופש משלמים במסתורין. האם יקירי יוכל להמשיך ללחוש מילות אהבה באוזני דקה וחצי אחרי שתיארתי בפניו את ההשלכות הקשות של מנה חריפה מידי?
מצד שני, אלו כנראה שלבים טבעיים שהיינו מגיעים אליהם גם אלמלא הטיול. הרי בעתיד המשותף שלנו יעלו ויבואו עוד כל כך הרבה דברים מגעילים, שזה קצת תמים מצידי לחשוב שזה הכי גרוע שנגיע אליו. אפילו התחזית הכי אופטימית לחיים, שבנ"ז ואני נזדקן יחד, כוללת תחנות דוחות למדי כמו רפיסות העור, נסיגת חניכיים, מחלות (טפו! לא עלינו), איברים נפולים, ערמוניות מוגדלות ובדיקות קולונוסקופיה.
אחרי כל אלו ועוד, אנחנו נצטרך להביט האחד בשנייה ולמצוא בעיניים העכורות את האדם שאהבנו גם כששנאנו, זה שהיה איתנו בכל רגעי השעמום והדרמה – ושרד. אז בחייאת, מה זה כבר קצת קקי?
בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
