שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    "את לא מחליטה עליי"; להתמודד עם גיל 4 האיום
    חשבתם שאחרי גיל שנתיים תזכו לשנים ארוכות של שקט ושלווה? הכירו את גיל ארבע האיום, שבו העקשנות, התקפות הזעם והרצון לעשות ה-כ-ל לבד מוכפלים פי מאה. אלי זוהר ניב מסבירה איך מתמודדים עם הגיל הקשה הזה - וכיצד תגרמו גם לילד הכי עקשן לשתף פעולה

    אין הורה שלא מכיר את המונח "terrible two" (גיל שנתיים האיום). זהו הגיל בו תינוקות הופכים לפעוטות ופתאום מעוללים ורדרדים ומתוקים, חייכניים ומשתפי פעולה הם הופכים להיות יצורים עקשנים, מרדניים, דווקאיים על כל דבר ועניין באופן שיטתי ובלתי מתפשר.

     

    אבל מי מכיר את המונח "בן הארבע הבלתי אפשרי" (ולעתים גם בן השלוש)? משום מה ישנו פחות עיסוק בתקופה זו, למרות שגם היא קשה ביותר עבור הורים. אם תשבו לשיחה עם הורים לילדים בני שלוש-ארבע תגלו כי רבים מהם מדווחים על כך שהילד מקצין ומסלים את אותם "כוחות התנגדות" שאימץ שנה-שנתיים קודם לכן, ומגיע להישגים מרשימים הרבה יותר ומתישים (בעיקר את הוריו) פי כמה וכמה.

     

    עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

    חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

    "עדיף היה להישאר בבית"; על הילד שתמיד מקטר

    "אתה תעשה מה שאני אומר לך או ש..."

    "אבל את אבא אני אוהבת יותר ממך "

     

    וזה אכן כך. גיל ארבע הוא שלב ה"פורטֶה" של השלב הקודם. למי שהחמיץ נזכיר כי מאחורי ההתנהגות המאוד מסויימת הזו של הפעוט בן השנתיים עומד רצון עז להחליט ולקבוע כל דבר הקשור לעולמו: מה הוא ילבש, מה יאכל, מאיזה כוס ישתה את השוקו, כמה עוגיות ואיזה בדיוק הוא רוצה, מי ישרוך את נעליו - הכל.

     

    ולמה זה כך? פשוט מאוד, על מנת לתרגל את היכולות המתפתחות שלו: עצמאות, שליטה, בחירה. זה השלב בו הוא מבקש לעשות הכל בכוחות עצמו, כשהוא בטוח שזה קלי-קלות עבורו. אלא שתחושת המסוגלות הזו לא תמיד פוגשת את המציאות, ולא פעם הוא נכשל במשימה - וזה מעצבן אותו. מאוד. 

     

    תוסיפו לזה את המקרים בהם אנחנו עוצרים אותו, אוסרים עליו, ומחרבים את המסיבה במקרים בהם מה שהוא מבקש נראה לנו מסוכן מדי/לא הגיוני/לא מעשי (מחק את המיותר), וזה כבר מייצר בתוכו תסכול ברמות בלתי נסבלות. ואז זה מגיע: זעקות שבר שנשמעות היטב בכל השכונה, מלוות בהשתטחויות, זריקת חפצים וצעצועים, ניסיונות להכות את כל מי שנמצא בטווח - צונאמי של ממש!

     

    גם לנו חשוב, כמובן, שהוא ילמד להיות עצמאי וישלוט בחייו, אבל למה ככה?

     

    גיל ארבע: מחפש את מקומו - גם בגן

    ועכשיו תחשבו לאן כל זה מגיע בגיל שלוש-ארבע. בשלב הזה כבר הרבה יותר ברור לו מה הוא רוצה ומה לא. הוא גם מודע הרבה יותר למה שיש לעולם להציע לו (שזה ה-מ-ו-ן, כמו שאנחנו יודעים, אפילו הרבה יותר מדי) ויש לו גם יכולת מילולית מפותחת הרבה יותר לבטא את הרצונות, החשקים וכמובן התסכול.

     

    בגיל הזה הוא כבר אלוף בויכוחים, סופר-מיומן במשא ומתן, יש לו טיעונים גאוניים ומפתיעים שלא היו מביישים גם עורכי

    דין מהשורה הראשונה, ולהפתעתנו גם מיומנויות התחמון והמניפולציות שלו השתפרו להפליא. כבר הרבה יותר קשה להסיח את דעתו ולקוות שהוא ישכח את מה שרצה. כבר כמעט בלתי אפשרי לקנות אותו באיזה "קשקוש בגרוש". זה לא עובד יותר.

     

    ואם כל זה לא מספיק, הרי שבשלב הזה כל העניין החברתי תופס נפח גדול וחשוב וגם משם מגיעים תסכולים וכעסים ,התורמים את תרומתם לפצצת הזעם המהלכת בדמות ילדון בן ארבע.

     

    זה הגיל בו ילדים מתחילים לגלות עניין גדול יותר בחברים סביבם ובאמת לשחק יחד, בשונה ממה שהיה עד כה (כשהם שיחקו האחד ליד השני). וזה אתגר חדש לגמרי עבורם. פתאום הם צריכים לתרגל ויתורים וגמישות על בסיס יום-יומי, להגיע להחלטות משותפות: במה נשחק עכשיו, מי יהיה האמא/אבא ומי התינוק, מי הראשון ומי השני. כל ילד נלחם על חלקת האלוהים הקטנה שלו: מה לעשות על מנת שהאחרים יקבלו את דעתי? איך לעמוד על שלי כך שבסוף אקבל את מה שאני רוצה?

     

    ואז גם מתחילות קליקות: מי חבר של מי, את מי כן משתפים ואת מי לא. האמירה "אני לא חברה שלך!" נשמעת כמעט בכל אינטראקציה של בני ארבע ויש הרבה היעלבויות ודרמות. לא שזה מפריע לאותו דרדק שנפגע לעשות בדיוק את אותו הדבר לחבר אחר שנייה אחת לאחר מכן.

     

    ואנחנו מתקשים לעמוד מנגד. כל הווייתנו רועשת וגועשת. אנו נזעקים להציל את הילד, לתבוע את עלבונו, לסייע לו. קשה לנו עד מאוד לראות את חוסר הצדק הנעשה מול עינינו הכלות, וכל מה שאנו רוצים זה להחזיר את הצדק לעולם ואת כבודו האבוד של הילד שלנו.

     

    ויחד עם זה אנחנו נאלצים להתמודד גם עם השינוי שעובר עליו, ואליו עדיין לא התרגלנו. פתאום הוא כבר לא תינוק, אלא תחילתו של ילד - וכל הדברים הללו ביחד מובילים בסופו של דבר להצפה שלו, עד כדי התקפות זעם ועקשות מתישות, ולקושי שלנו להתמודד עם השינוי ובעיקר להבין מה התגובה הנכונה שלנו לסיטואציות החדשות הללו.

     

    אז איך מתנהלים נכון יותר מול בן הארבע? איך עוזרים לו להתמודד טוב יותר עם המשימות העומדות לפניו? הנה כמה רעיונות:

     

    1. התפקיד שלו לעומת התפקיד שלנו

    התפקיד שלו זה לרצות לעשות הכל. התפקיד שלנו הוא להגדיר איפה עובר הקו האדום. לכן, כשהוא עושה את תפקידו (ובהתלהבות יתרה, יש לומר) אנחנו אמורים לעשות את שלנו. אלא שלשם כך כדאי שנדע בבירור מה אנחנו מרשים ומה לא, מה מתאים ומה פחות, ונהיה הכי עקביים וברורים שאפשר. השאירו את רגשות האשמה שלכם מחוץ לסיפור הזה: אתם עושים כרגע את הדבר הנכון ביותר עבור הילדים שלכם. הם יודו לכם בהתנהגותם.

     

    2. תנו לו יותר חופש

    בתוך התיחום שיצרתם הרחיבו את דרגות החופש: תנו להם תפקידים של גדולים, כאלה שיבוא להם לעשות (לקנות לבד ארטיק כשאתם צופים בהם מרחוק, לפתוח את תיבת המכתבים ולהוציא דואר, לחתוך מלפפון בסכין, לשלם את כרטיס החנייה במכונה בקניון). זה הגיל בו תפקידים זה כיף (ולראיה רק תחשבו על מה שקורה בגן בתחום הזה: אמא של שבת, תורן חצר וכו'). באותה נשימה התייעצו איתם ותנו להם לבחור ולהחליט (איזה תיק לקחת לטיול, איזו מפה לפרוש על השולחן וכו'). כשהבטרייה של העצמאות, הבחירה והאחריות מלאה יותר - הילדים הרבה פחות דורשניים ותאבי שליטה בכל רגע ועניין.

     

    3. מיומנויות חברתיות הן דבר שלומדים לאורך זמן

    עכשיו זה מתחיל, בגיל הגן, ואי אפשר "לעשות במקומו". הזכירו לעצמכם שזה השלב שבו הילד שלכם מחפש את המינון וסוג החברים המתאים לו. מה שלכם אולי נראה נורא ואיום - לו הרבה פחות, וגם העלבון שלו הוא קצר מועד. אז כן, במהלך הדרך יהיו גם רגעים לא נעימים והם יפלו על הטוסיק, אבל הם יקומו ועל ידי כך ירכשו תובנות וניסיון.

     

    התפקיד שלנו הוא ללוות אותם בדרך. להקשיב, לנגב את הדמעות, להכיל את התסכול ובמקביל לבדוק יחד איתם מה אפשר לעשות. אנחנו צריכים לפתח בהם אמפתיה (איך לדעתם כל הסיפור הזה נראה דרך העיניים של החבר?) ולעודד אותם למצוא פתרונות אפקטיביים יותר. להימנע (עם כל הקושי) מלתת להם "הוראות הפעלה", זה רק ישאיר אותם קטנים וחסרי ישע. תנו להם חכה ולא דגים. הם יעשו בה שימוש גם בהמשך, ובכל פעם בהצלחה מרובה יותר.

     

    4. משא ומתן מנהלים מול מישהו

    אם הילד שלכם עושה שימוש במשא ומתן מתיש שוב ושוב - סימן שיש לו שותפים. מנחשים מי? אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאין מקום למשא ומתן בהורות, כמו גם בחיים בכלל. השאלה היא על מה וכמה. על מנת שהחיים שלנו יהיו אפשריים מן הראוי שכל מה שקשור להתנהלות היום-יומית, לסדר יום, לא ייפתח השכם והערב לדיון מחודש. זה נתון. ילדים בגיל ארבע כבר אמורים להכיר את הקווים האדומים של הוריהם (במידה והם קיימים, כמובן) ולכן ברגע שאתם לא משתפים פעולה במשא ומתן - אין עם מי לשחק והדפוס הזה יירגע (שימו לב שאתם לא מעודדים את זה מהצד שלכם).

     

    יחד עם זאת, במקרים בהם אתם מתלבטים (לקנות או לא לקנות לו את המשחק החדש שהוא מבקש?) אתם אפילו מוזמנים לאתגר אותו לתת לכם חמש סיבות למה זה כל כך חשוב לו. וכן, תשמרו על ראש פתוח. יש מצב שתשמעו משהו שישנה את דעתכם. חשוב לתת מקום גם לאפשרות הזו.

     

    5. ילד עקשן הוא לרוב גם צ'רמר הורס

    אתם ודאי יודעים על מה אני מדברת: אותם פרחחים רבי קסם שאי אפשר לעמוד מולם, מה שגורם לנו להתרונן, אולי אפילו להעריץ אותם, בזמן שאנחנו כועסים או מחנכים. "איך הוא עומד על שלו", אנחנו מתפוצצים מגאווה בליבנו, "הוא לא פראייר. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ומנהל את כל העולם".

     

    זו נקודה שמרשימה עוד יותר הורים שבעצמם היו ילדים צייתניים, והנה עכשיו הם מגדלים פה ילד מזן אחר לגמרי, שיש לו את מה שלא היה להם, וכמה זה משמח ומרגיע. וכך אנחנו מתבלבלים ומבלבלים, המילים והמנגינה לא מיישרים קו - והילד פוגש מסר כפול. לכן חשוב שתקחו בחשבון שילדים קולטים בעיקר את המסר הסמוי, שלא נאמר במילים אך נוכח לגמרי בשפת הגוף שלנו, ותחליטו מה אתם רוצים לומר. אם זה "לא" - זה חייב להיות "לא" גם במנגינה.

     

    6. השתמשו בחיזוקים ומחמאות

    הם תמיד עושים את העבודה. זה ממיס גם מבוגרים, ועובד עוד יותר טוב כשמדובר בילדים (בטח בגיל ארבע) ומניע לפעולה. אז אל תפספסו: חזקו התנהגויות רצויות כשהן קורות (והן קורות), החמיאו לו על כמה שנעים לכם להיות איתו, כמה שהוא בוגר ונבון, אחראי ויצירתי. הקשיבו לרעיונות שלו והחשיבו אותם, עשו בהם שימוש.

     

    7. דברו איתו

    סוף כל סוף יש עם מי לדבר. כן, הוא כבר בשלב בו אפשר לנהל איתו שיחות של ממש. שתפו אותו במה שקורה לכם במהלך היום, משהו שראיתם, מישהו שפגשתם. בקשו לשמוע מה הוא חושב, מה הוא מציע, פתחו "שיחות רוחב" גם כשאין בעיות או קשיים, סתם כך בשביל הכיף. כך הוא ירגיש הרבה יותר "שווה" ולכם תהיה הזדמנות להכיר את עולמו מקרוב. כן, יש גם הרבה פלוסים בלהיות הורה לילד גדול בן ארבע.


    הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן





     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    גיל הארבע האיום. מתיש
    צילום: shutterstock
    צילום: עדי ארד
    אלי זוהר ניב
    צילום: עדי ארד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים