שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אליס מונרו: מתדפקת על חדרי הלב

    הסיפורים של אליס מונרו ממשיכים להדהד אצל קוראיה בדיוק בדרך שבה ספרות גדולה צריכה לנגוע בהם: למרות רצונם, מבלי שתכננו - הם פשוט נכבשים. זכייתה בנובל של אמנית הסיפור הקצר נובעת גם מכך שבחרה לכתוב על מה שהכירה היטב: אנשים ונשים בעיירה קטנה בקנדה

    אם תזדמנו בימים הקרובים ל"ספרי מונרו", חנות פופולרית בעיר ויקטוריה, בקולומביה הבריטית בקנדה, תמצאו ודאי שלט קטן, מצטנע, שמעיד כי בעלת החנות זכתה בפרס נובל לספרות. אליס מונרו כבר לא גרה כאן, וכבר לא מפטפטת עם קונים על רבי-מכר וקלאסיקה. אבל השנים בהן ניהלה יחד עם בעלה הראשון את "ספרי מונרו" משתקפים בעומק הקריאה שלה, ובבחירות הנפלאות שעשתה בכתיבה.

     

     

    כן, מגיע לה. מאוד. המהמרים שבחרו להתעלם מהרוקי מורקמי והתרכזו בה, יכולים לחכך כפות ידיים בהנאה: לא לעתים קרובות מוענק הנובל למי שנמצא ממש במעלה רשימת הניחושים. היא היתה שם בצדק, ורק נדרש אומץ מסוים של חברי האקדמיה השבדית כדי להתגבר על רתיעתם מכותבי סיפורים קצרים שמעולם לא פרסמו רומן, כמו מונרו. אחת מהקלישאות של הנובל בספרות היא שאי אפשר לזכות אם לא כתבת לפחות דבר ארוך אחד, אפילו מייגע, ובלבד שיכיל יותר מ- 300 עמודים.

    אליס מונרו. מספרת על נפשות סבוכות (צילום: דרק שפטון) (צילום: דרק שפטון)
    אליס מונרו. מספרת על נפשות סבוכות(צילום: דרק שפטון)
     

    אליס אן מונרו נולדה בעולם שבו קושי יום-יומי הוא שגרת חיים, לטבע הקרוב לבית יש ריח של שועלים שאביה מגדל כדי לפשוט את עורם לפרוות, והשמיים בו אינסופיים. בעולם של מונרו הילדים לומדים לחלום ולא לגלות על מה הם חולמים תוך כדי עבודה בשדה. גידול שועלים לפרווה נראה למונרו עיסוק הולם פחות מלימודי ספרות אנגלית, וממש כמו אמה, היא התעתדה להיות מורה. את לימודיה באוניברסיטה מימנה בעבודה כקוטפת טבק, מלצרית, חנוונית לעת מצוא. החלומות האקדמיים נקטעו עם נישואיה ב-1949. יחד עם בעלה עברה לוויקטוריה, ויחד הפעילו את חנות הספרים המשגשגת.

     

    אבל היא רצתה יותר. היא רצתה לספר בקול ידעני על נפשותיהן הסבוכות של ילדות, נערות ונשים צעירות, שניצבות מול דילמות גדולות בחייהן, ולספר עליהן בלי ליצור תפאורה מיוחדת לדילמות הללו, אלא להתרכז במה שהכירה טוב כל כך. בנוף, באנשים ובחיים במערב-אונטריו שבקנדה.

    ספריה של מונרו. המספרים לא קובעים (צילום: AP) (צילום: AP)
    ספריה של מונרו. המספרים לא קובעים(צילום: AP)

    כל סיפוריה מתרחשים שם, והם לא הזמנה לסיור ספרותי תיירותי אלא מבססים על עולם רב-רבדים שדלותו הפיזית ואיתני הטבע שלו מוכרים באורח אינטימי לגיבורות שלה, וגם לסופרת המדברת בקול-יודע-כל, ומצליחה, בפרוזה כובשת ונוקבת, להכניס קצת סדר לעולמות מסוכסכים.

     

    סיפור כדוקרן של קרח

    למונרו יש קול ייחודי שעשוי להתעכב על מה שנראה כפרטי פרטים של טריוויה, אבל כשממשיכים לקרוא בסיפור מתברר פתאום שהפרטים הודקו, ואין כאן התייפיפות או אפילו משפט מיותר אחד. הסיפורים ממשיכים להדהד בדרך שבה ספרות גדולה צריכה לנגוע בנו: למרות רצוננו, מבלי שתכננו, אנחנו נכבשים ואנחנו שלה.

    "חיי נערות ונשים". הכל חוזר אל אותה העיירה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "חיי נערות ונשים". הכל חוזר אל אותה העיירה
     

    ספרות גדולה צריכה להיות כמו דוקרן קרח בתוך הלב, קבע פעם קפקא, אמן הייסורים הגדול של כל הזמנים. מונרו לא דוקרת. היא מתדפקת על חדרי הלב כאילו במקרה, ולפני שמספיקים להיזהר מן המגע, כבר ישנה חבטה שאי אפשר לשכוח. סינתיה אוזיק אמרה: "היא הצ'כוב שלנו". ועדת הנובל קבעה, "היא אמנית הסיפור הקצר של זמננו". הם צדקו.

    אבל ממה מורכבת האמנות הזאת? לפעמים, כמו בקובץ הסיפורים "בריחה", ובמיוחד בסיפור הנושא את שם הקובץ, צריך להתבונן בעוז כדי לגלות את האמנות, ולגלות שעוז יכול להיות תיבת תהודה, מראה שבורה, סמל וגם היפוכו. כל אלו מתייחסים לחייה של אנטי-גיבורה במשבר.

     

    ולפעמים, כמו ב"חיים יקרים" או ב"יותר מדי אושר", (קבצי סיפוריה שתורגמו לעברית) הגילוי הוא גם פילוסופי: אין חיים קטנים מדי. אין גיבורים דהויים מדי. מה שנחוץ לאישה הכנועה, כפופת הגו, המחכה לאוטובוס בגשם הוא מושיע, אבל הוא לא יבוא. תבוא אליס מונרו ותספר אותה באופן שלא נשכח אותה לעולם.

     

    לא עוזבת את העיר

    ב"חיי נערות ונשים" שלה, 14 סיפורים שמתחברים זה לזה ועדיין אינם רומן במובן הטהרני של המונח, תמצאו עוד ועוד רבדים בעולמות של נשים בתחילת חייהן, בסביבה קרתנית ומדכאת, לרוב סביב

    מלחמת העולם השנייה. חלק מכוחה הספרותי הוא חוסר הרצון הבולט לזוז מן הזמן והמקום המוכרים לה טוב כל כך. מונרו היא גם מייסדת תת-ז'אנר ברפובליקת המילים הקנדית הקרוי "ספרות מערב אונטריו". ג'ויס קרול אוטס, גם היא מהשכונה, נמנית עם הסופרים שבחרו להתמקד בכתיבתם באזור הזה: יש עוד. כאלה שלא תרוגמו לעברית. אך יותר מכולם, מונרו הצליחה להפוך את המקומי לאוניברסאלי. ספריה תורגמו להמון שפות ונקראו, בצער ובכאב ובאהבה ובהערכה, על ידי קוראים רבים מאוד. 

     

    "כמעט כל מה שאני יודעת על חייה של אימי משתבר מתוך הפריזמה של סיפוריה. לכתיבה שלה יש עוצמה כזאת, שלעתים קרובות נדמה לי שאני חייה בתוך סיפור של אליס מונרו", כתבה בתה שילה בממואר האוטוביוגרפי "חיי אמהות ובנות", המוקדש ליחסים הכי מורכבים במפה האנושית. בתה של מונרו אולי לא ידעה שזה בדיוק מה שקורה לקוראים שלה. הם קוראים סיפור אחד, מנסים לחזור לחיים - וקשה, קשה מאוד. כי המוח והלב נתקעים אי שם בסביבת לייק הורון, בחיים הסחופים של גיבורות שגם אנחנו לא נוכל להושיע, אבל אולי נוכל לחבק.

     

    "רק 13? כמה נורא", אמרה אליס מונרו כשבתה סיפרה לה על הזכיה ועל כך שעד כה זכו רק 13 סופרות-נשים בפרס. מי שחולמת על הפרס הבא, טוב תעשה אם תקרא בסיפוריה של מונרו. לפעמים, כשהאיכות כה מרשימה, המספרים לא קובעים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AP
    אליס מונרו. אין אצלה משפט מיותר אחד
    צילום: AP
    לאתר ההטבות
    מומלצים