שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הבורר": קצת משעמם בעולם התחתון
    העונה הרביעית של הסדרה "הבורר" נפתחה לאט: יותר מדי דרמה, מעט אקשן ושיעור ספרותי ארוך במיוחד על אבהות. אבל אז הגיעו נעמי כפית ויגאל הנאצי והחזירו את החיוך לפנים
    על מסך הטלוויזיה קשה למצוא בשנים האחרונות סדרה ישראלית ששוברת את מחסום העונה השנייה, ולכן כדאי לשאול - למה דווקא "הבורר" מנצחת את הסטטיסטיקה וזוכה לעונה רביעית ולהפקה "שמנה" במושגים מקומיים? נדמה לי שהתשובה טמונה בנוסחה שהצליח לגבש היוצר רשף לוי: אקשן + דאחקות = קאלט מקומי. הפרק הראשון של העונה החדשה של "הבורר", ששודר אתמול (ד') ב-HOT, מלמד אותנו שוב שעם נוסחה מתפקדת לא מתעסקים, וכשכן מתעסקים - משהו מתקלקל.

     

    ביקורת טלוויזיה נוספות:

    "בני ערובה": מתח בישראלית שוטפת

    "בלו נטלי": שאלות על זנות וכסף

    "שנות ה-80": דרוש יותר כישרון 

     

    בגזרת האקשן, העונה השלישית הסתיימה לאחר שנדב פלדמן (יהודה לוי, שממשיך להיות מצוין), מגלה כי ייתכן שאביו הוא לא המלך של העולם התחתון (משה איבגי), אלא דווקא הטוען לכתר - יגאל הנאצי (אורי גבריאל). מה צריך יותר מזה בשביל להפיק מלודרמה שתימשך עונה שלמה?

    "הבורר". אקשן + דאחקות = קאלט ()
    "הבורר". אקשן + דאחקות = קאלט
     

    הבעיה היא שרשף לוי לוקח את המלודרמה הזו, לפחות בדקות הראשונות של הסדרה, צעד אחד רחוק מדי, אל כיוון הטרגדיה והרמיזות החצי ספרותיות. בולדוג (יוסף אבו ורדה), נפגש בחלום עם בן טיפוחיו רון הפרסי, שאותו רצח בסיום העונה הקודמת, שלום מיכאלשווילי ואניה בוקשטיין בשיחה על מורשת האב הנוצרית וקצת מכות בין הבורר (משה איבגי) לבנו שמסתיימות במשפט: "אני לא אהרוג את הבן שלי". כל אחת מהסצנות היתה יכולה לעבוד מצוין בנפרד, אבל ביחד הן הופכות למעין מסר מהתסריטאי שמבהיר לנו רשמית - העונה הזו תעסוק באבהות. נו טוב, את זה היינו יכולים להבין לבד.

     

    ייאמר לזכות "הבורר" שאחרי השיעור הספרותי שנמשך כמעט חצי מהפרק, העניינים מתחילים לתפוס קצב: האזנות סתר של המשטרה, אבא בספק ששולח את בנו להרוג את אביו הבספק ביולוגי, ואיש עולם תחתון אחד שיורד מהפסים (אבי הטחול בגילומו של שלומי קוריאט), מתחיל לשמוע קולות, ומנסה לשים קץ לחייו.

    בינתיים האלימות מינורית (צילום: רם שווייקי) (צילום: רם שווייקי)
    בינתיים האלימות מינורית(צילום: רם שווייקי)
     

    במילים אחרות, גם בעולם התחתון העומס והסמים יכולים להוריד אותך מהפסים. חייבים לציין כי "הבורר" פותחת בגזרת האקשן בהילוך שני מינוס, האלימות בינתיים היא מינורית, והמתח עדיין לא נבנה. בשורה התחתונה – במונחים של "הבורר", היה קצת משעמם.

     

    אבל אם תשכחו לרגע מהאקשן, גזרת הדאחקות מספקת שוב אין ספור משפטים שיוכלו לשמש אתכם בשיחת הקפה או הברזייה הקרובה. בזיכרון שלי נשארה "נעמי כפית" (לירית בלבן), שממליצה: "תניח תפילין, לא כל יום, אבל בשלישי ושישי", או מדווחת: "אין סם שלא ניסיתי ולמה התמכרתי? לתהילים וללשמור נידה". גם אורי גבריאל מקבל שורות מעולות כמו "בוא ניפגש מחר בבוקר - באחת וחצי", או "אנחנו נשלוט בעולם התחתון, יהיה כיף, הכי חשוב לי בעבודה שיהיה כיף".

    אורי גבריאל. הכי חשוב כיף בעבודה (צילום: רם שווייקי) (צילום: רם שווייקי)
    אורי גבריאל. הכי חשוב כיף בעבודה(צילום: רם שווייקי)
     

    בהקשר הזה קשה להבין את החלוקה הברורה בין הדמויות שמותר להן "להריץ צחוקים" ואלה שחייבות לספק את הדרמה. לאורך שלוש העונות הראשונות וגם בפרק ששודר אמש, התקשתי למצוא משפט משעשע אחד מהפה של יהודה לוי או משה איבגי. ברור שלהיות הבורר של העולם התחתון זה ג'וב רציני, אבל למה שלא יהיה קצת כיף?

     

    לפרקים מלאים של "הבורר", מידע על הדמויות ורגעים מאחורי הקלעים - לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים