סתיו בעמק

"ואז מגיע הסתיו", כתב הסופר הפופולארי סטיבן קינג בספרו Salem’s Lot. "בועט החוצה את הקיץ באחוריו הבוגדניים כמו שהוא תמיד עושה כמה ימים מתישהו לאחר אמצע ספטמבר. הוא נשאר קצת, כמו חבר ותיק אליו התגעגעת, מתיישב על כורסא בסלון כמו שאותו חבר היה מתיישב, מוציא מקטרת, מדליק אותה וממלא אחר הצהריים שלם בסיפורים על מקומות בהם הוא היה ודברים אשר הוא עשה מאז הפעם האחרונה בה התראתם".

אחד היתרונות הבולטים של החוף המזרחי הוא ההבדל החד בין עונות השנה: האביב העליז, עוצר הנשימה, בו הטבע פורץ לו אחרי ישנוניות חורפית. הקיץ הרועש, החם, הלח והמון האדם הרוחש לו מכל עבר. החורף השקט, המושלג עם הקור מקפיא העצמות ומדמיע העיניים, שנותן לעיר נופך דרמטי ולרחובות קצת מנוחה מאנשים. ואז בא הסתיו.

הסתיו כאן – גם אם השנה הוא התבלבל במיוחד – הוא הרי רגוע, קסום, עם השמש הנעימה והלילות הצוננים, שאותם אסור בתכלית האיסור לא לנצל, בעיקר כשאנחנו יודעים בתת המודע שאוטוטו, באמת, החורף מגיע. הסתיו, עם העצים המרהיבים שלו והעלים הנושרים, שתמיד מזכירים חזרה לפשטות בסיסית כלשהי, זמן מושלם לוותר על עוד סופשבוע בעיר ולנסוע 40 קילומטרים צפונה לעולם אחר הנקרא ווסטצ'סטר קאונטי.

זה התחיל מפגישה אקראית ברחוב ירמיהו בתל אביב, עם חבר שכותב למגזין אוכל ידוע. "כשאת חוזרת לניו-יורק, יש מסעדה בחווה שאסור, אסור בתכלית האיסור לוותר עליה", הוא אמר בהתלהבות. "מסעדה בחווה במנהטן?!" שאלתי בתמיהה. "אם את מתעקשת, אז יש גם אחת במנהטן, אבל עדיף לשכור מכונית או לקחת רכבת ולנסוט לפוקנטיקו הילס, בווסטצ'סטר. יש שם חווה שקוראים לה 'סטון בארנס' ובתוכה יושבת מסעדת 'בלו היל'. זה אזור מדהים, את עוד תודי לי", הוא אמר בחיוך ורץ לתפוס את הגלים של השקיעה.

אני מודה, מאז שהגעתי למנהטן, פגשתי אינספור אנשים שאמרו לי שהם גרים במחוז ווסטצ'סטר, ולא עלה בדעתי, שהייתה בכלל מתוכנתת לקיץ בהמפטונס, לנסוע לשם לחופשה. אבל בעקבות ההמלצה החמה ברחוב ירמיהו, החלטתי לנסות ארוחה בחווה בווסטצ'סטר קאונטי. באוגוסט התקשרתי לבלו היל להזמין מקום לארוחת צהריים. לא היה מקום בסוף השבוע הקרוב. "גם לא לזה שאחריו", התנצלה המארחת בצד השני של הקו וגם לא לזה שאחריו.

"מה עם אוקטובר?", היא שאלה.

דממה השתררה בצד שלי של הקו, בעיקר כי הייתי מופתעת. "מצאתי שולחן ליום שישי, ארבעה באוקטובר היא אמרה פתאום בשמחה, "מסתדר לכם?"

כן!" עניתי. אוקטובר נשמע רחוק ומבטיח.

ברוכים הבאים להדסון ואלי

חמש-עשרה דקות צפונה מהעיר וכבר מתחילים להרגיש את השלווה הזו של חופש. חמש דקות נוספות והעצים המקיפים אותנו מכל צד משכיחים כל זכרון של חווית עיר. לא להאמין כמה שקט ופסטורליות מסתתרים ממש מתחת לאפינו האורבני.

מחוז ווסטצ'סטר מתחיל בנקודה בה הברונקס נגמר ונמתח עד לפיקסקיל בצפון, בצד של ההדסון, ועד לקונטיקט בצפון, בצד של קונטיקט. הוא משתרע על פני 1200 קילומטר רבועים ומאכלס קרוב למיליון איש אשר גרים בכפרים ועיירות קטנות, מקסימות וגם מקסימות פחות, עם גדת נהר ההדסון ונתח קטן מלשון הים העמוקה הידועה כלונג איילנד סאונד ועוד אגמים ויערות. עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה (של המתיישבים האירופאים באמריקה), משך האיזור אליו תושבים כפריים ועשירים כאחד, ואלו האחרונים הציבו בו אחוזות בסגנון טיודור וקולוניאלי ועוד. הסופר הפופולארי וושינגטון אירווינג הקפיד גם לגור כאן וגם למקם במחוז את כמה מסיפורי הידועים ביותר, כמו "ריפ ואן ווינקל" או Sleepy Hollow.

בעודי מדמיינת את עצמי בבלגיה או צרפת, הג'י פי אס הודיע בחדווה שהגענו ליעד שלנו, העיירה Tarrytown, בה חיכה חדר בטירה, הטירה על ההדסון, בושפת המקום: The Castle on the Hudson. לשם שינוי, לא היה שום הגזמה בשם המקום, זו אכן הייתה טירה, בסגנון גותי של ימי הביניים, גם אם היא נבנתה ב-1897 על ידי הווארד קרול, עיתונאי, איש צבא, סופר ובן עשירים, שבנה את הטירה בת 45 החדרים לשימוש משפחתו. מאז עברה הטירה מספר גלגולים והיום היא משמשת כמלון בו אפשר למצוא מסעדת חמישה כוכבים בשם Equus וספא יוקרתי לא פחות בשם Thann. הכל מומלץ.

אוכל לגוף ולנפש

לאחר מנוחה קצרה והשתאות מהנופים עוצרי הנשימה, הנשקפים מחלונות הטירה, נסענו בהתרגשות לפוקנטיקו היל, שם נמצא מרכז סטון בארנס לחקלאות ואוכל, בו שוכנת מסעדת בלו היל, שם חיכה לנו שולחן במשך החודשיים האחרונים (או שמא אנחנו חיכינו לו?) .

המרכז הוא סיפור בפני עצמו. מדובר בעצם בחווה אשר יושבת על שטחי האחוזה של משפחת רוקפלר, שיש לה ותק משמעותי בתור אחת משפחות העשירות באמריקה. את החווה הקימו הרוקפלרים במקור כדי לספק מוצרי חלב טריים למשפחה. ב-2004 הוסב המקום למרכז חקלאות ללא מטרות רווח שטורח גם ליידע את תושבי הסביבה והמבקרים איך איך לגדל ולאכול אוכל בריא וידידותי לסביבה בכל עונות השנה, מהצומח ועד לחי. תרנגולות, כבשים ופרות שמנמנות רועות להן בשלווה במדשאות לצד חזירים שמנשנשים בלהט בלוטים בחורשה. בין לבין מעופפים הדבורים, שמאביקים את הפרחים והשיחים בדרכם חזרה לכוורות שם הם מייצרים דבש אלוהי. הפעילות האנושית יותר במרכז כוללת הרצאות וסדנאות בחקלאות ובישולים אורגנים, השתתפות פעילה באיסוף הביצים, קטיף של פירות וירקות וכמובן גם אכילה מכל אלו בבית הקפה המקומי. בנוסף, ביום ראשון מגיעים איכרי הסביבה למכור את מרכולתם בשוק איכרים מקומי.

מסעדת בלו היל, לה יש סניף בגריניץ' וילאג', עומדת בניגוד מורכב לקונספט של המרכז בו היא שוכנת. זה מתחיל בקוד הלבוש (אלגנט) ונגמר במחיר, שהוא למטרות רווח בעליל, ורווח שמן במיוחד. בין הלבוש לחשבון נפרש טרנד נוסף של מסעדות שמגישות אוכל על טהרת "מהחווה לשולחן" ועוטפים את הארוחה בדיונים פילוסופים לגבי מטרתו האמיתית של מטבח עילית. לדוגמה: "כשף מוטלת עלי האחריות ליצור אוכל עוצר נשימה בטעמו ובמראהו", אמר לאחרונה תומאס קלר, הבעלים של אחת המסעדות הנחשבות בעולם הנמצאת בנאפה ואלי, The French Laundry. "המחויבות שלי לטעם חשובה יותר משיקולים של קיימות (כלומר, Sustainability), מזון עונתי או ההשפעה של מזון כזה על התחממות כדור הארץ". בבלו היל דווקא חושבים קצת אחרת.

"אפשר לראות תפריט?" אני שואלת את הסומלייה, שמסביר לנו באריכות על סוגי יין שונים. "בכל הקשור לאוכל, תצטרכו להמתין להוגו", הוא ענה בנימוס. המתנו להוגו. על השולחן מונח פנקס קטנטנן מנייר ממוחזר הנושא את הכותרת "שדה ומרעה, ארבע עונות". בעמוד הראשון נמצא תרשים אותו צייר של מנהל החווה, ג'ק, ובו מתואר מה גודל ואיפה. בעמודים הבאים פורטו סוגי המזון שמוגשים במסעדה בהתאמה לעונות גידולם. כל עמוד מחולק לגידולי שדה, יער, חווה, מרתף וחממה.

הוגו טרם הגיע אז אני ממשיכה לסקור את קהל הסועדים והמנות היצירתיות להפליא החולפות בחלל המסעדה. יופי – בין אם אנושי ובין אם קולינרי – הוא בהחלט דבר מושך, ואחרי חצי יום של צום ובהיה של חצי שעה במנות האלה, הקיבה שלי פותחת בהתכווצויות רעב. הדימיון המפותח שלי מרכיב לעצמו תפריט מעורר השראה המבוסס על חודש אוקטובר. ואז מגיע הוגו. הוא שואל אותנו מה שלומנו, איזה סוג של אוכל אנחנו אוהבים, מהנהן ורושם לעצמו כל מיני דברים, לאחר מכן הוא מספר לנו עוד קצת על המסעדה, על השף דן ברבר, החזון שלו והאוכל שהוא מכין ושעוד מעט, בעזרת השם, יוגש גם לנו.

הכל התחיל בשנת 2000. דן ברבר, השף והבעלים של בלו היל, פתח את המסעדה הראשונה שלו בעיר. לאחר זמן קצר הוא קיבל שני כוכבים ממבקר המסעדות של "ניו-יורק טיימס", וויליאם גרימס, וזכה בתואר "אחד השפים החדשים הטובים ביותר" מהמגזין הנחשב Food & Wine. ב-2006 דן פתח את מסעדת הדגל שלו, בלו היל בחוות סטון בארנס. הקונספט של המסעדה, שעדיין היה חדשני בזמנו, של מודעות לאוכל וקיימות, הצליח בגדול והמסעדה הפכה למוקד לעליה לרגל של ניו-יורקרים מעודכנים שחיפשו משהו שונה. היום, אפשר למצוא הרצאה ציבורית של ברבר בנושא אוכל באתר ההרצאות הפופולארי TED.com ומייעץ לברק ומישל אובאמה באופן אישי מה לאכול ומה לא.

הוגו עזב, והחוויה הגסטרונמית שלנו התחילה. כל מנה זעירה הוגשה בצורה משובבת לב, עגבניות בשלל צבעים לצד גזרים ננסיים מסוגים שונים, כל אחד בעל טעם אחר ועדין. כמה טעים ומיוחד היה? מספיק כדי שנבלה שלוש שעות מלאות בבלו היל, במהלכן גילינו שלכל ירק, פרי, מאפה, חיה או פרח יש סיפור, מראה וטעם שגרם לי לרצות לחבק את האוכל היפה והרגיש הזה.

שבעים ומוקסמים נפרדנו לשלום מהמסעדה וחזרנו לטירה.

נפט ואמנות

אחת הדוגמאות הבולטות לעושר שהתיישב באיזור הזה של ההדסון היא אחוזת Kykuit (נסו "קייק-אאוט"), המוכרת יותר בשם אחוזת רוקפלר. האחוזה נבנתה בשנת 1906 על ידי איל ההון והנדבן האמריקאי ג'ון רוקפלר, שהקים את חברת הנפט Standard Oil. רוקפלר, אגב, מחזיק במקום האיש העשיר ביותר בהיסטוריה של הזמן המודרני, כשמקום אחד לפניו תופסת משפחה אחת, רוטשילד שמה. ערך נכסיו של ג'ון רוקפלר בראשית המאה העשרים זהה ל-340-320 מיליארד דולר של היום.

הסיור באחוזה של הרוקפלרים אורך בסביבות שעתיים וחצי. ברי המזל זוכים לעשות את הסיור עם ג'ני מני, שלא רק שהיא בת קרוב ל-80 שנה, היא גם בעצמה מומחית בהיסטוריה של העם האמריקאי בכלל ושל משפחת רוקפלר בכלל. היא מספרת לנו סיפורים מרתקים על חיבתו לאמנות של רוקפלר הבן, שבין השאר תרם שני מיליון דולר להקמת מרכז רוקפלר בירושלים. "רוקפלר האב לא ידע דבר וחצי דבר על אמנות, אבל רוקפלר הבן, שטייל בעולם, היה אספן נלהב", ספרה לנו ג'ני מני בעודה מובילה אותנו בין חדרי האחוזה הרבים. "הוא התאהב באמנות ממקומות שונים. הנה למשל פסל שהיה שייך לשושלת טאנג אשר שלטה בסין קרוב ל-300 שנה באלף הראשון לספירה", היא אומרת בעוד הקבוצה מתמוגגת בהערכה. "בחדר הזה ישנו חלק ניכר מאוסף הפורצלן הסיני אותו קנה הבן מ-JP Morgan Estate במיליון דולר בשנות החמישים. נלסון רוקפלר, הנכד של אבי השושלת, שהיה גם מושל מדינת ניו-יורק לאורך כל שנות השישים וסגן נשיא ארה"ב בשנות השבעים, היה גם הוא אספן אמנות נלהב והאחרון לגור באחוזה הזו לפני שהיא הפכה למוזיאון", המשיכה ג'ני וסיפרה. היא ידעה לספר על כל פסל, ציור או שיפוץ כזה או אחר שנעשה בבית. על נסיבות מותו המסתוריות של נלסון בחיק העוזרת האישית שלו, בדירתו בשדירה החמישית של מנהטן, היא לא ידעה לספר.

עבדים ודלעות

כל איזור עמק ההדסון מלא באטרקציות היסטוריות הממחישות לנו, האנשים של היום, איך היה לחיות פה פעם. מאחוזת רוקפלר והעושר של המאה ה-20 עברנו לאחוזה אחרת בשם פיליסבורג מנור, שלקחה אותנו חזרה למאה ה-17, בה חלק נכבד מהקרקעות בעמק ההדסון היה בבעלותו של ההולנדי פרדריק פיליפס, שהחכיר אדמות לאיכרים שהגיעו מאירופה והתעשר עוד מעבודת החינם של עבדים שנחטפו מאפריקה. מבני האחוזה נראים כאילו קפאו בזמן בעודם מספרים את סיפור העושר והעבדות של אמריקה הקולוניאלית.

את הדרך חזרה למנהטן עשינו למחרת כשאני מתעדכנת בכל המקומות שלא הספקנו לבקר בהם בעמק ההדסון ובהזדמנות מפספסת את צבעי האדום-צהוב-כתום-ירוק של העצים המחליפים צבעים לקראת השלכת הגדולה שעדיין לא באמת הגיעה השנה. ואז זה מכה בי: העמק הזה הוא חצי שעה מהבית ואפשר לחזור אליו בכל שבוע מחדש.

‏To be continued